מי יגן על מדינת ישראל? - من سيحمي دولة إسرائيل؟

‍

1.    צירוף מסמני מחודש בשפה העברית, אשר נושא גוון אל-ביתי משהו, הולך וקונה לו אחיזה בדברי ימי תועבת עולמינו: חיות-אדם. חיות (S₁) – אדם (S₂). תפלצת כימרית שחציה חיה וחציה אדם. האם הצירוף הזה נושא משמעות חדשה או שמשמעות שאינה למעשה קיימת נכפית עליו? זהו האדם שמפעם לפעם נוהג לדחוס את שמו כנגד מסמנים אחרים; בן-אדם, בת-אדם, תת-אדם, על-אדם, פרא-אדם. צירופי תחילית לשם עצם. זהו האדם, בן האדם, שאוהב להעיד על עצמו שאינו חיה. אומרים "מותר האדם מן הבהמה". שרים "לא, אנחנו לא חיות, רק בני אדם"[1]. אלא שהיומרה הזו תקפה רק מן המקום ממנו מדברים, כלומר מפרספקטיבה אחת בלבד, זו של בני האדם. לא מדובר בטענה הנעוצה ברלטיביזם, אלא בטענה הנעוצה בשפה; רוצה לומר, המשפט "אנחנו לא חיות" הוא משפט אמת כל עוד הוא נאמר בשפה שהיא השפה של בני האדם ולא השפה של החיות (ככל שיש כזו, אם בכלל), משום שעבור החיות האחרות אנחנו איננו אלא חיות. אדם יכול לומר: אני מדבר. החיה לא יכולה לומר כדבר הזה. זה רק עבור בני האדם שחלק מן היצורים זוכה לכינוי "חיות", חלק אחר זוכה לכינוי "חיות-אדם" וחלק אחר זוכה לכינוי "אדם". וקוהלת החכם ידע כבר לומר ש"מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל"[2]. "הכל הבל", זה ביטוי המכוון לממשי, מעבר למובן ולמשמעות.

2.     היגיון כזה אפשר למצוא גם בפרספקטיבה שממנה ניתן להשקיף על מאורעות הזוועה של השביעי באוקטובר 2023. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, אמר ש"מתקפת חמאס לא התרחשה בחלל ריק"[3]. "העם הפלסטיני נתון ל-56 שנים של כיבוש חונק" אמר המזכ"ל והוסיף: "הוא רואה את אדמתו נשחקת בעקביות בגלל התנחלויות ואלימות, אנשיו נעקרים מבתיהם - ואז הבתים נהרסים. תקוות הפלסטינים לפתרון פוליטי מתפוגגות". מזכ"ל האו"ם מתמקם כמי שיודע. גם כותבים ישראלים כמו גדעון לוי, שפרסם בעיתון הארץ מאמר שנשא את הכותרת המדברת בעד עצמה: "אי אפשר לכלוא שני מיליון בני אדם בלי שזה יגבה מחיר אכזרי"[4], טוענים למעשה שיש ברשותם ידע אודות הסיבתיות ההיסטורית: S₁ מוביל או גורם ל-S₂. "מאחורי כל זה", כתב לוי, "עומדת השחצנות הישראלית". טענה כזו מניחה מראש יחס של סיבה ותוצאה, בין S₁ ("לכלוא שני מיליון בני אדם","השחצנות הישראלית") לבין S₂ ("מחיר אכזרי", "כל זה").

3.     בלתי אפשרי להשקיף מחוץ לשפה. הקולות הקוראים לבחון את העוולות שנעשו לפלשתינים תושבי עזה על-ידי ישראל לפי פרספקטיבה של כיבוש או סגר או מצור שהטילה מדינת ישראל על רצועת עזה, אומרים שניתן להבין או לתרץ, להסביר או לנמק את מעשי הזוועה על-ידי אותן עוולות כביכול. לשון אחר: לשיטתם, את מאורעות השביעי לאוקטובר יש לבחון בפרספקטיבה היסטורית של שרשרת סיבות בה האחת הולידה את רעותה וכן הלאה. אלא שנקודת מבט זו, מתיימרת להיות ממוקמת אי שם בחוץ, על כוכב אחר. לעומת זאת, מי שנוכח פה בתוך השפה של המקום הזה לא יכול לשים עצמו כאילו הוא תופס את הטבח שכל מטרתו הייתה להמית יהודים באשר הם, כאילו הטבח הזה קשור בהיסטוריה כלשהי בכלל ובהיסטוריה של העימות הישראלי-פלשתיני בפרט. הפרספקטיבה, כמו גם ההיסטוריה, תקפות מן הבחינה של שרשרת הסובבים והמסובבים רק כל עוד לא נעשה המעבר לאקט קטסטרופלי – ומרגע שנעשה מעבר לאקט וזוועה שוחררה אל העולם, ההיסטוריה קורסת. באותו הרגע היא הופכת ללא רלבנטית וכל סמבלנט של סיבתיות המניח כאילו S₁ הוא הסיבה ההיסטורית של S₂ נעלם זה מכבר ביחד עם חיים שקופחו באכזריות שלא ניתן היה לדמיין. אותו מקף שמחבר את מה שלא ניתן לחיבור אלא באופן מאולץ ואשר מייצר צירוף מסמני חדש וחסר משמעות (חיות-אדם, S₁-S₂), מחבר כביכול גם את מה שלא ניתן לחיבור במובן של סובב ומסובב. זהו מקף שהוכה במהלומת מעדר עד קיפוד הראש מן הגוף, עד כדי קטיעה מלאה של שרשרת מסמנים, לכדי צירוף נטול מובן ומוליך שולל כמו "מאחורי כל זה" (S₁) – "עומדת השחצנות הישראלית" (S₂). וגם במקרה זה, אין מדובר בשאלה שלרלטיביזם או אבסולוטיזם; מדובר בביתור פולח של S₁ מ-S_{2 .} יש היסטוריה, אבל אין סיבה היסטורית; אין סיבה היסטורית לאוושוויץ. אין סיבה היסטורית למאורעות קיבוץ בארי וכפר עזה ורעים. מפאת הביתור הזה, בלתי אפשרי לתת הסבר כלשהו למאורעות התפלצתיים הללו. מדובר בקריעה אלימה של שרשרת המסמנים, כריתה של מסמן אחד ממשנהו, ולכן גם כריתה של ידע מונח.

[1]שישי שבת. זקני צפת, מילים: מאור כהן

[2] קוהלתג, יט

[3]https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-10-24/ty-article/.premium/0000018b-62ab-d230-a1bf-6bbb98360000

[4]https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-08/ty-article/.premium/0000018b-0aac-dae9-adcb-abbf619e0000

‍

‍

ביום ההוא, בכנסת ישראל, רגעים לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, נתניהו היה חלש אחרי השתלת קוצב הלב. כל מה שהוא רצה זה להצביע וללכת הביתה. הרמטכ"ל ביקש לדבר אתו, אך לא היו לו המשאבים הנפשיים להקשיב למישהו או למַשהו שיכול להפריע לו. במאזניים שבין קואליציה לאופוזיציה קרה דבר שלא קרה עוד בישראל. כל חברי הכנסת של האופוזיציה נעדרו מההצבעה, כל חברי הכנסת של הקואליציה הצביעו בעד. התוצאה 64-0. הצבעה דיקטטורית. ההמון כאיש אחד ציית לנתניהו, שציית לקבוצה קטנה של אנשים קיצוניים, משיחיים וגזענים.

לדעתי לא המשפט של נתניהו הוא זה שדחף אותו לאותה ההכרעה, שהאיצה את מעגל הרדיפה שבינו לבין המוחים. מאחורי הסיבה להימלט מהמשפט ולשמור על תפקידו, כבודו ומעמדו יש סיבה שהיא יותר מהממשי. מדובר בהזדקנות של נתניהו ובממשי שפרץ את סכר ההדחקה -הדחקה שעמדה כחומת הגנה בין מחשבותיו על סופיות החיים הפוליטיים וסופיות החיים לבין האימה שאחזה בגופו מפני הסוף. התשובה של נתניהו לאימה שאחזה בו הייתה קרב על החיים מתוך עמדת "תמות נפשי עם פלשתים". נתניהו שהרגיש על בשרו את המחאה ההולכת ומתעצמת כנגדו - במקום לפעול למיתונה, יצא לקרב נקמני אל מול הסופיות של החיים, אל מול אחר שהבטיח לו חיי נצח ורימה אותו.

אותה הצבעה אומללה הייתה חצייה פרועה של הגדר, שבעטיה שובשו באופן קשה היחסים בין הממשלה לבין שב"כ, מוסד וצה"ל. האב הסמלי מכונן את החוק עבור הבן, אבל כאשר הוא עצמו מפנה עורף לחוק, הבן מוצף בחרדה או נכון יותר לומר - באימה. האימה החלישה את מערכות ההגנה והבטחון שאמונים להבטיח את שלומם וביטחונם של האזרחים. ההתרעה הצועקת מפני הירידה בכשירות המבצעית נתקלה אצל נתניהו באוזניים אטומות. מה שנדחה בסמלי, חוזר בממשי.

ב- 7.10.23 הגיעה שעתם של מחבלי החמאס להעז ולחצות את הגדר - גדר שהתכוננו היטב לקראתה, חלמו לחצות אותה שנים אך לא העזו. אחרי שצפו בהתרחשויות הפוליטיות בישראל ולמדו אותן, אחרי שהתאמנו בקרבת הגדר באין מפריע ובמיוחד אחרי ביטול עילת הסבירות, קיבלו מהמנהיגות שלהם אור ירוק לפעול. ההתקפה החלה: הטלת אימה, השחתת נכסים, פציעה, הרג, השחתת גופות, חטיפת אזרחים מבוהלים. הן במקרה של ההצבעה הקואליציונית והן במקרה של ההמון הרצחני, ניתן לזהות מבנה מאני שאין לו נקודת עצירה. בהתקפה של החמאס הקשר עם האחר ניתק, השפה נפלה ואיתה החוק הכתוב. עשרת הדברות נמחקו. ללא שפה אין סובייקט. המונים אחוזי טירוף, שיכורים מסיפוק דחף חיללו חיים בלי לחשוב על "היום שאחרי" - על המלחמה שתחולל חורבן, צער ויגון משני צידי הגדר. ומה קרה לקולה של קואליציית העריצות מאז 7.10.23? שתיקה. הלם. מה זה השקט הזה? האם המאניה נעצרה?

‍

في ذلك اليوم، في الكنيست الإسرائيلي، لحظات قبل التصويت على إلغاء حجة المعقولية، كان نتنياهو ضعيفا بعد زرع جهاز تنظيم دقات القلب. كل ما أراده هو التصويت والعودة إلى المنزل. طلب رئيس الأركان التحدث معه، لكن لم تكن لديه القدرة النفسية للاستماع إلى أي شخص أو لأي شيء قد يزعجه، وفي الموازين بين الائتلاف والمعارضة حدث شيء لم يحدث من قبل في إسرائيل. تغيب جميع أعضاء الكنيست من المعارضة عن التصويت، وصوت جميع أعضاء الكنيست من الائتلاف مؤيدين للقانون. وكانت النتيجة 64-0. تصويت دكتاتوري. وكأنه رجل واحد، انصاع الحشد لنتنياهو،الذي انصاع بدوره لمجموعة صغيرة من المتطرفين المسيحانيين والعنصريين.

وبرأيي، لم تكن محاكمة نتنياهو هي التي دفعته إلى هذا القرار، الذي سرّع دائرة الملاحقة بينه وبين المتظاهرين. ووراء سبب الهروب من المحاكمة والحفاظ على منصبه وكرامته ومكانته، هناك سبب أكثر من الواقعي. يتعلق الأمر بشيخوخة نتنياهو وبالواقعي الذي اقتحم سور الكبت، الكبت الذي كان بمثابة جدار حماية يقف بين أفكاره حول نهائية الحياة السياسية ونهائية الحياة وبين الرعب الذي تملك من جسده خوفًا من النهاية. كان رد نتنياهو على الرعب الذي اجتاحه هو المحاربة من أجل الحياة بدافع "عليًّ وعلى أعدائي". نتنياهو الذي شهد الاحتجاج المتزايد ضده، بدلا من العمل على تهدئته، شن معركة انتقامية ضد نهائية الحياة، ضد الآخر الذي وعده بالحياة الأبدية وخدعه.

لقد كان هذا التصويت البائس بمثابة اجتياح جامح للجدار،الذي أدى إلى تعطيل شديد للعلاقة بين الحكومة والشاباك والموساد والجيش الإسرائيلي. يؤسس الأب الرمزي القانون من أجل ابنه، ولكن عندما يدير هو نفسه ظهره للقانون، يعتري الابن القلق أو بالأحرى الرعب. أضعف الرعب أجهزة الدفاع والأمن التي يضع المواطنون ثقتهم بها لضمان سلامتهم وأمنهم. الإنذار الصارخ حول تدني الكفاءة العملياتية لاقى لدى نتنياهو آذانا صمّاء. ما رُفض رمزياً، يعود في الواقعي.

في 7 تشرين الأول 2023، حان الوقت لكي يتجرأ إرهابيو حماس ويعبروا الجدار، وهو الجدار الذي استعدوا له جيدًا، وحلموا بعبوره لسنوات لكنهم لم يجرؤوا على ذلك. وبعد مشاهدة الأحداث السياسية في إسرائيل ودراستها، وبعد أن تدربوا بالقرب من الجدار دون أن يعترضهم أحد، وخاصة بعد إلغاء حجة المعقولية، تلقّوا من قيادتهم الضوء الأخضر للتحرك. بدأ الهجوم: ترويع، تخريب للممتلكات، جرح، قتل، تنكيل بالجثث، اختطاف مواطنين مذعورين. في كلا الحدثين، سواء تصويت الائتلاف أو الغوغاء القتلة، بالإمكان تحديد بنية مهووسة ليس لها نقطة توقف. في هجوم حماس انقطع الاتصال بالآخر، سقطت اللغة وسقط معها القانون المكتوب. تم مسح الوصايا العشر. بدون لغة لا توجد ذات. حشود يتملكها الجنون، ثملة من إشباع الدافع، دنست حياة دون أن تفكر في "اليوم التالي" - في الحرب التي ستسبب الدمار والحزن والأسى على كلا الجانبين من الجدار. وماذا حدث لصوت ائتلاف الاستبداد منذ 23/10/7 ؟ صمت. صدمة. ما هذا الصمت؟ هل توقف الهوس؟

‍

‍

גלעד שליט : 1 כנגד 1000

אחרי 7 אוקטובר: 240 נגד מספר אין סופי

ה-EX- NIHILO , כוחו יש מאין של המסמן מאפשר לי "לתת מעבר לכול, לשים את האין סופי" על השולחן. אם היריב מסרב, אני מנצח. אם היריב מסכים, אני גם מנצח.

כאשר החיים על השולחן, מספרים רגילים, סופיים, לא תופסים אלא "מוות".

‍

Given these values, the option of living as if 

פסקל כתב את ההימור שלו על פיסת נייר. לאקאן חזר לכך בסמינר שלו "D'un Autre à l’autre [1]". ממה מורכב ההימור הזה? אם אתה מהמר שאלוהים קיים, ואתה מנצח, אתה זוכה בחיי אינסוף. אם אתה מפסיד, אתה מאבד רק את החיים שלך, אחד. זה אינסופי מול אחד.

ההימור הזה חוזר ומופיע גם בסצנה בלתי נשכחת מתוך סרטם של האחים כהן "No country for old men". זה אותו הימור: המוכר, שהרוצח מכריח אותו להמר, יודע שההימור שלו הוא מוחלט, אפילו יותר מוחלט ממוות, שכן הרוצח אינו עונה על השאלה: "על מה אנחנו מהמרים?" "אתה זורק את המטבע", הגיב הרוצח בפשטות. אין לו אפשרות אחרת, הוא מהמר בצורה עיוורת.

ניתן להסדיר שיחות של משא ומתן על 240 בני הערובה של חמאס או במישור הסופי, או באינסופי.

ידו של חמאס על העליונה, חמאס שמהמר על מוות, על הכל המוחלט. כל אדם חי עבור ישראל מייצג את  240 בני הערובה, כל אחד הוא בו זמנית כולם, כולם חיים. עבור חמאס, אינסוף. בואו נראה: כל אחד הוא כול החיים עבור ישראל, אינסופי עבור חמאס. הזמן מעדיף את מי שמשאיר בצד את ההגדרה הסופית ומעמיד אותה לאינסופית.

איך ישראל, יכולה להמר על אינסוף אם כל אחד הוא "כולם" עבורנו, ואילו עבור חמאס, זה אינסופי, שכן כל אחד יכול לקיים או להפסיק את המשא ומתן לפי מה שהחמאס מחליט, לפי שתיקתו, לפי המסר שלו . מה שיפוענח או לא יפוענח בצד הישראלי ככאב אינסופי

בצד הישראלי כאב אינסופי. בצד של חמאס, המתמטיקאי האינסופי. איך לשרטט את ההימור?

הנה אפשרות: אני מציע, 240 בני הערובה, לא כנגד 1000 אסירים בישראל, ו-4 ימי הפסקת אש. במקום זאת, להפוך את כל ה- 240  ל"מספר אינסופי״ ,כלומר, להציב את 240 כמספר אינסופי. ה-240 נגד הכוח האינסופי של הניאנטיזציה, ה - EX NIHILO (יש מאין) של המסמן. שלום, עכשיו, נחתם, בנוכחות, כאן, בישראל, מול מנהיגי העולם: ארצות הברית, גרמניה, צרפת, ערב הסעודית, פלוס המדינות שרוצות להיכלל. הכל או כלום, די! אינסופי או כלום. השלום נתפס לא כשלווה של הפסקת האש, אלא ככוחו של האינסוף של ההימור, לצמצם את חמאס לכלום. שלום ירמז שעל חמאס לנטוש את קיומו השולי, להתקיים באור מלא, אבל להמר על קיומה, כמובן, לא (רק) של ישראל, אלא על קיומו של ההימור.

למרות שאפשרות זו נחשבת פיקציה, יש בידיה את הכוח לשרטט את מפת המציאות בצורה מציאותית יותר. מספרים שלמים, 240, 80, בכל הנוגע לחיים, אינם תופסים דבר מהחור של הקיום. הם מהמרים על חיים, בידיעה, אבוי! שהחיים אובדים, שכן אין מספר סופי שמסוגל לנקב את מציאות החיים. מציאות החיים, כדי לעלות על השולחן של ההימורים,  צריכה לחלץ ודאות מהמועקה.

ההימור הפסקליאני כולל את האין סוף וגם את הוודאות של המועקה.

״האין סופי או לא כלום״: לא מדובר בכוח פיזי אלא בכוח של המסמן.

‍

[1] Lacan, J: “D'un Autre à l’autre", (1968-69),Paris, Seuil, 2006.

‍