להתייצב בפונקציה -أن تتبوأ وظيفتك
העתירות שהוגשו לבג"ץ מעמידות בפניו, ראשית לכל, אך גם בפני כל אזרח, שאלות יסוד שאינן בהכרח משפטיות אלא בראש וראשונה אזרחיות, בדבר אופיו של החוק ואופן יישומו. מדובר בבג"ץ אודות נבצרותו של בנימין נתניהו והבג"ץ בדבר החוק לביטול עילת הסבירות. הראשון טוען שמאחר ונתניהו הפר את הסכם ניגוד העניינים שלו, ומאחר ואין כל אפשרות מעשית שראש ממשלה לא יהיה מעורב בהפיכה המשטרית, הרי שהוא מנוע מלכהן. בשני –עתירה כנגד החוק לביטול עילת הסבירות – הוגשו כמה עתירות במסגרתן נטענו טענות שונות החל מאי-חוקתיותו של החוק וכלה בפגמים שנפלו בתהליך החקיקה.
מה שעל הפרק, בשתי העתירות, הוא ההתנגשות בין החוק-ככתבו-וכלשונו (the letter of the law) ובין רוח החוק. במקרה של העתירה להוציא את נתניהו לנבצרות, על בסיס ניגוד העניינים שהוא מצוי בו, הטקסט של החוק, ה"ככתבו וכלשונו" שלו, מורה שעל נתניהו לצאת לנבצרות: הוצב תנאי (מהותי) לכהונתו (ניגוד עניינים); אין חולק על כך שהוא לא עמד בו, ואינו יכול לעמוד בו, ולכן עליו לצאת לנבצרות. אך רוח החוק מעמידה בפני השופטים דילמה אחרת: לפטר ראש ממשלה נבחר, שזוכה לאהדה רבה שלבוחריו, ובתוך מצב נפיץ כגון זה המתרחש עכשיו – תהיה התערבות בלתי נסבלת (גם אם חוקית) מבחינת השופטים, בלב פעולתה של הרשות המבצעת. אפשר להמר בבטחה שהעתירה הזו תידחה בגלל רוח החוק. גם היועמ"שית המליצה בכיוון זה.
בעתירה כנגד החוק לביטול עילת הסבירות המצב המשפטי (ככל שיש אודותיו הסכמה פרשנית די רחבה) הוא יותר סבוך. לטעון שהחוק עצמו מחריב את הדמוקרטיה, או: הלבנה הראשונה הנעקרת מחומת הדמוקרטיה, היא טענה לא משפטית צרה אלא כזו הלוקחת בחשבון את הכוונות העתידיות של המחוקקים. נוסיף לכך את העובדה שבג"ץ ניצב בפני מצב חסר תקדים (פסילת תיקון לחוק יסוד) ונקבל את זאת שכדי להכריע בסוגיה זו על בג"ץ להכריע בנוגע למגרש שעליו הוא משחק –מגרש המשתרע החל מהחוק-ככתבו-וכלשונו, וכלה ברוח החוק במובן מרחיק לכת.
מהי רוח החוק? רוח החוק הוא אותו אופן בו מיושם החוק על מקרים פרטיקולריים. זה התפקיד שנותן לאקאן לאב: לתת את שמו להיות הווקטור של התגלמות החוק באיווי (הערה על הילד, 1969). כלומר, האב עושה הומניזציה של החוק, כך שבנו יכול לפגוש אותו באופן חי. כשזה לא המקרה אנו פוגשים את "האב של שרבר" – שכיהן כנשיא בית הדין לערעורים, הו האירוניה! לא לחינם ראש הרכב שופטים נקרא אב בית הדין. אב – כרמז לכך שתפקידו הוא לעשות את אותה הומניזציה של החוק – להביא את קריאתו שלו למה שהינו רוח החוק.
זא'ק אלן מילר אומר במפורש (תאוריית טורינו, 2000): "החוק הלא הומני הוא כל החוק, החוק באופן מבני הינו לא הומני, משום שהוא מתעלם מן הפרטיקולרי, ובאם ישנם שופטים, זה על מנת לערוך הומניזציה של החוק."
הפעם שופטינו פוגשים שאלה לא משפטית במפגיע; שאלה המתגלגלת לפתחם כסובייקטים הנושאים בפונקציה: איך אתה, אדוני השופט, מתייצב בפונקציה שלך, לנוכח מה שקורה?!
تطرح الالتماسات المقدمة إلى المحكمة العليا، أسئلة أساسية تتجاوز الاعتبارات القانونية وتتناول أساسًا الجوانب المدنية المتعلقة بطبيعة القانون وكيفية تطبيقه. يتعلق ذلك بالتماس المحكمة العليا الذي يتناول أمر عزل بنيامين نتنياهو، بالإضافة الى التماس المحكمة العليا الذي يتناول قانون إلغاء المعقولية القانونية. يدعي الأول أنه نظرًا لانتهاك نتنياهو لاتفاقية تضارب المصالح الخاصة به، وبما انه ليس من الممكن تواجداحتمال في الواقع لعدم تورط رئيس الوزراء في قلب نظام الحكم، لذا لا يمكنه البقاءفي منصبه. في الثانية - التماس ضد القانون لإلغاء المعقولية القانونية - تم تقديم عدة التماسات مبنية على ادعاءات مختلفة، بدءًا من عدم دستورية القانون وانتهاءً بالعيوب التي حدثت في العملية التشريعية.
على المحك في كلا الالتماسين يكمن التعارض بين نص القانون (the letterof the law)وروح القانون (the spirit of the law). في قضية الالتماس لاقتياد نتنياهو إلى العزل القانوني، لسبب تضارب المصالح، ينص نص القانون، "كماكُـتِبَ وكما قيل"،أن على نتنياهو الانصياع للعزل القانوني: تم وضع شرط (جوهري) على فترة ولايته (اتفاق عدم تضارب المصالح)؛ لا جدال في أنه لم يمتثل لها، ولا يستطيع الامتثال لها، فبالتالي عليه الانصياع إلى العزل القانوني. لكن روح القانون تطرح معضلة مختلفة للقضاة: فإن إقالة رئيس وزراء منتخب، الذي يحظى بشعبية كبيرة من ناخبيه، وفي وضع مشحون مثل الذي يحدث الآن - سيكون ذلك تدخلاً لا يطاق (حتى لو كان قانونيًا) من جانب القضاة، في صميم عمل السلطة التنفيذية. يمكننا الرهان بثقة أنه سيتم رفض هذا الالتماس بسبب روح القانون. كما أوصت المستشارة القضائية للحكومة في هذا الاتجاه ايضا.
في الالتماس ضد القانون لإلغاء المعقولية القانونية، يكون الوضع القانوني (نظرًا لوجود اجماع تفسيري واسع إلى حدٍ ما حول هذا الموضوع) أكثر تعقيدًا. إن الادعاء بأن القانون نفسه يمس بالديمقراطية، أو: حجرالاساس الأول الذي أُزيل من جدار الديمقراطية، هو حجة غير قانونية محدودة،ولكنه يأخذ في الاعتبار نوايا المشرعين المستقبلية. لا بد من الذكر، أن المحكمةالعليا تواجه موقفًا غير مسبوق (الغاء تعديل قانون الأساس) وعلينا الذكر أنه من أجل الحسم في هذه المسألة، يجب على المحكمة العليا اتخاذ قرار بالنسبة للساحة التي تلعب فوقها – ساحة تبدأ من القانون بحذافيره، وتمتد إلى روح القانون بالمعنى بعيد المدى.
ما هي روح القانون؟ روح القانون هي نفس الطريقة التي يتم بها تطبيق القانون على حالات خاصة. هذا هو الدور الذي يعطيه لاكان للأب: إعطاء اسمه ليكون موجها لتجسيد القانون في الرغبة(ملاحظة عن الطفل، 1969). أي أن الأب يجعل القانون إنسانيًا، حتى يتمكن ابنه من مواجهته بشكلٍ حي. عندما لا يكون الأمر كذلك، نلتقي بـ "والد شريبر" -الذي شغل منصب رئيس محكمة الاستئناف، يا للسخرية! ليس من قبيل الصدفة أن يطلق على رئيس هيئة القضاة اسم "أب المحكمة"[1]. الأب -كتلميح إلى أن وظيفته هي إضفاء ذلك الطابع الإنساني على القانون – أن يأتينا بقراءته الخاصة لما هي روح القانون.
يقول جاك ألان ميللر بوضوح (نظرية تورينو، 2000): "القانون اللاإنساني هو كل القانون، القانون من الناحية الهيكلية هو غير إنساني، لأنه يتجاهل الخاص، وإذا كان هناك قضاة، فهم من أجل إضفاء الطابع الإنساني على القانون".
هذه المرة يواجه قضاتنا مسألة غير قانونية بشكل قاطع. سؤال يطرح نفسه أمامهم كذوات يشغلن وظيفة: كيف تتبوأ يا سيدي القاضي وظيفتك في ظل ما يحدث؟!
[1] بالعبرية אב בית הדין (المترجمة)
מבט נוסף
התאגדות סביב S1 למשל, דמוקרטיה -الانتظام حول S1، الديمقراطية على سبيل المثال
המסמן התעוררות תופס להערכתי משהו מהמַעֲבָר בחברה האזרחית בישראל מלוגיקה פאלית ללוגיקה של לא-הכל. התעוררות שיש בה מן הטראומה, ואשר הביאה איתה שתי תופעות המתרחשות במקביל, אותן אנסה להבין באמצעות הרצאתו של פביאן נפרסטק, שהתקיימה בסמינר השדה הפרוידיאני[1] בישראל במאי 23.
האחת בולטת דרך הקושי, או שיש לומר חוסר היכולת, להעמיד מנהיגים-פוליטיקאים שיוכלו לשאת על גבם את הנדרש לניהול המשבר; המאבק; הקואליציה. לא נראה שהקושי טמון במחסור באנשים שיהיו מספיק איכותיים וכריזמטיים. נפרסטק הדגיש את אפיוני התקופה ככאלה לפיהם כל אחד בוחר לפי טעמו, בהתאם להתענגות הפרטית שלו, כשהאובייקט a קטנה נמצא בפסגה ומכוון. באופן הזה מדובר "במסיבה שאינה נגמרת. כיון שאין הבדל בין המסיבות", זו דרך לדבריו של נפרסטק שמתיימרת לבטל את השארית. התופעה באה לידי ביטוי בתצורה של ריבוי מפלגות, חלקן מתקשות לעבור את אחוז החסימה, ועם קושי ברור באפשרות להמר על אב כלשהו.
המגמה השנייה בולטת דווקא בהיפוך, באמונה ובהישענות של אזרחים על מנהיג שחותר קדימה תוך ויתור על החוק כחיצוני למערכת, זה שאמור לשמור עליה. בהרצאתו הבחין נפרסטק את המסיבה הבלתי-נגמרת מזו הבלתי-נשכחת. המנסה להעמיד דימוי של מודל אב, אבל בתחום הפָנָטִיּוּת. מוכנים להקריב את עצמם בשם מה שנראה כמו שם האב, אבל לא יותר מאשר אותו אובייקט a קטנה. כלומר המודל של האב הולך רחוק מאוד, אל מעבר לחוק, כדי להמשיך, לכאורה, לקדש את קיומו.
ההתעוררות הביאה איתה גם דחיפות. מחאת המונים, נוכחת ועיקשת כבר חודשים לא מעטים, שאפשר לקרוא אותה יחד עם האמירה של מילר: "נותר בידי היחיד להמציא תפקיד חברתי והכרחיות סובייקטיבית"[2]. דחיפות סובייקטיבית זו של אין ברירה, אשר נרקמת כסוג של פתרון, יכולה גם להתפרש באמצעות המסמן – "נחיל - [3] essaim, על מנת להבהיר משהו מהאפשרות להיות אחד אחד בתוך מרחב חברתי עם כיוון משותף. מבחינתי, יש בכך מעין תשובה שמהווה כמו סמבלנט פאלי, התאגדות סביב S1 למשל, דמוקרטיה.
[1] הרצאה שניתנה במסגרת הסמינר של השדה הפרוידיאני, הרשת הלאקאניאנית – סמינר 11 של ז'אק לאקאן: ארבעה מושגי יסוד של הפסיכואנליזה. מרצה אורח: פביאן נפרסטק. הרצאה בשם: המכונה, החיה וההוויה המדברת. מאי 2023.
[2] Miller.J-M., (2002). The Unconscious is Political. Milanese Intuitions [1-2].Published in Mental 11 (2002) pp. 9-16. Edition on "Analysis in the Age of Globalization. Pp. 11
[3] [Translator’s note] Swarm” in English. The pronunciation of S1 and essaim are homophonic in French״
أعتقد أن دال "الصحوة" يجسّد شيئاً من تحول المجتمع المدني في إسرائيل من منطق الفالوس إلى منطق"ليس كل شيء".صحوة فيها شيء من الصدمة جلبت معها ظاهرتين تحدثان في الوقت نفسه سأحاول فهمهما عن طريق محاضرة فابيان ناباريستك، التي أقيمت في سمينار الحقل الفرويدياني[1] في إسرائيل يوم23 أيار.
تبرز الأولى في الصعوبة، أو انعدام القدرة، في موضعة قادة سياسيين يستطيعون أن يحملوا على عاتقهم ما هومطلوب منهم لإدارة الأزمة؛ النضال؛ الائتلاف. لا يبدو أن الصعوبة تكمن في عدم وجود أشخاص يتمتعون بالجودة الكافية والكاريزما. يقول ناباريستك أن من بين مميزات هذه المرحلة هوالاختيار بحسب الذوق الخاص، وفقاً للتلذذ الخاص، حيث يقف الموضوع a صغير على القمة موجهًا. وهكذا، نقف إبان "حفلة لا تنتهي.. إذ أن ليس هناك أي فرقٍ بين الحفلات"، وهي طريقة تزعم لإلغاء البواقي، وفقًا لناباريستك. تتجلى الظاهرة في تعدد الأحزاب، يواجه بعضها صعوبة في تجاوزنسبة الحسم، وصعوبة واضحة في إمكانية المراهنة على أبٍ ما.
أما الظاهرة الثانية فهي تبرز بكونها معاكسة، في إيمان المواطنين واعتمادهم على زعيم يتقدم إلى الأمام مهمشًا القانون كشيء خارجي عن النظام، والذي من المفترض به أن يحميه. تحدث ناباريستك في محاضرته عن الفرق بين الحفلة التي لا تنتهي والحفلة التي لا تُنسى. من يحاول تقديم صورة لنموذج أب لكن في مجال التعصب. في استعداد للتضحية بأنفسهم باسم مايبدو كاسم الأب، لكنه ليس أكثرمن الموضوع a الصغير إياه. أي أن نموذج الأب يبالغ ويذهب بعيداً، ما عبر القانون، حتى يستمر،على مايبدو، في تقديس وجوده.
جلبت الصحوة معها أيضًا شعورًا طارئًا. احتجاجًا جماهيريًا حاضرًا ومتواصلًا منذ بضعة أشهر يمكننا قراءته مع مقولة ميلر: "ما بقي على الفرد القيام به هو خلق دور اجتماعي وضرورة ذاتية".[2] الشعور الطارئ الذاتي هذا المتمثل في عدم وجود خيار، والذي ينسَج كنوع ما من الحل، يمكن تفسيره أيضًا من خلال الدال - "سرب - [3]essaim"، لتوضيح شيء ما حول إمكانية أن نكون واحداً واحداً داخل مساحة اجتماعية لها توجه مشترك. أرى بهذا إجابة ما هي بمثابة، واجهة فالوسية، الانتظام حول S1، الديمقراطية على سبيل المثال.
[1] أقيمت المحاضرة في إطار سمينار الحقل الفرويدياني، الشبكة اللاكانينية - السمينار 11 لجاك لاكان: أربعة مفاهيم أساسية في التحليل النفسي. محاضِر ضيف:فبيان نابارستيك. المحاضرة بعنوان: الآلة، الحيوان، والكينونة المتكلمة. أيار2023.
[2] Miller. J-M., (2002). The Unconscious is Political. Milanese Intuitions[1-2]. Published in Mental 11 (2002) pp. 9-16. Edition on "Analysis in the Age of Globalization. Pp. 11
[3] .[Translator’s note] Swarm” in English. The pronunciation of S1 and essaim are homophonic in French״
האקט של משה
נקודת היציאה לעניין הטקסט הנוכחי נמצאת בספר שמות ב', יא-יב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". המסורת הפרשנית מבכרת את המעשה הזה כמעשה מוסרי של מי שלא יכול היה עוד לסבול את העוול שנעשה לבני עמו.
בסמינר X, על המועקה, אמר לאקאן שאקט (l’acte) מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור, כלומר כאשר הפער של האיווי נכתב לתוכה [1]. האקט אינו כל פעולה רגילה שהיא, אלא משהו שקורה מתוך פער, כלומר מתוך כוח שאמור לעכב אותה. אקט אמיתי, לפיכך, תמיד כרוך בהתנגשות עם משהו שמעכב אותו, הוא מתקיים כשהעכבה נוכחת, ובכל זאת מתרחש – לא למרות העכבה אלא דווקא דרכה.
האקט הוא פריצה בסדר הסמלי שלא רק שוברת אותו, אלא גם מכוננת וממקמת את הסובייקט מחדש. לא מדובר בפריקה של מתח או בתגובה אימפולסיבית, אלא ביצירה של מציאות חדשה, ברגע של קרע שלא ניתן לחזור ממנו. האקט משנה את המעמד של הסובייקט כך שהוא הופך לדמות שמפסיקה להיות חלק מהסדר הישן, הוא מאבד את ההזדהות הקודמת שלו ולא יודע מה יהיה עליו ולמה הוא יהפוך: הוא עתה סובייקט חדש [2]. לכן, במובן הלאקאניאני, כל אקט אמיתי הוא "התאבדות של הסובייקט" במובן שהסובייקט יכול להיוולד מתוכו באופן אחר. זוהי מהותו של האקט במובנו הבוטה: הסובייקט איננו אותו הסובייקט לפני האקט, ולאחריו [3].
אין אקט אמיתי שאינו מהווה חצייה של קוד מסוים, של חוק, של סדר סמלי, אשר ביחס אליו האקט מתמקם כמפר, כעבריין, דבר המאפשר לאקט עצמו לקבל את ההזדמנות של ארגון מחדש של הקוד שהופר [4]. כשיוליוס קיסר חצה את הרוביקון, המכשול לא נבע מגודלו של הנהר, אלא מכך שהנהר הזה היווה גבול שהצבא הרומי לא היה רשאי לחצות. כלומר, זה היה הגבול שחצייתו היוותה עבירה. הווה אומר, יש אקט, רק אם יש חצייה של סף מסמן [6, 5] ולכך התכוון לאקאן כשאמר שאקט מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור [1]. היה צורך בקיומו של חוק רומי, על מנת שהפעולה של יוליוס קיסר תהווה אקט, והיה צורך בקיומו של חוק מצרי על מנת שהפעולה של משה תהווה אקט. אמנם, כל אקט הוא עברייני, אבל תכונה יסודית של אקט היא גם שניתן לראות במבצעו את האחראי לו – לכן מדובר בפעולה אתית. וזאת בניגוד למעבר לאקט או לביטוי בפעולה שבהם הסובייקט לא נוטל אחריות לאיווי שלו [7].
מעבר לאקט (passage àl'acte) הוא פעולה של בריחה. זה הרגע שבו הסובייקט לא יכול לשאת את מקומו במבנה, והוא נזרק החוצה, בלי יצירה של עמדה חדשה. זוהי נפילה מהזירה של הדיבור, של היחסים או של ההעברה, שמהווה נטישה או בריחה מהבמה או מהסצנה, ולא עיצוב שלהן מחדש [9, 8]. בניגוד לאקט ולמעבר לאקט, ניתן לדבר על ביטוי בפעולה (acting out) כאשר ישנה במה והסובייקט משחק על הבמה תחת המבט של האחר. דהיינו, ביטוי בפעולה הוא ניסיון לומר משהו, מסר מוצפן בתוך השיח, שלא ממוטט את המערך הסמלי אלא קורא לפרשנות. בביטוי בפעולה יש צורך באחר, יש צורך בצופה. במעבר לאקט אין צופה כלל, הבמה נעלמת, ואילו האקט הוא הדבר המפריד את הסובייקט מהאחר [11, 10].
שלוש פעולות מכוננות את המעשה של משה כאקט: הוא הביט סביב לראות שאין איש, הוא הטמין את ההרוג בחול כדי להסוות את מעשיו והוא ברח למדיין. המבט וההטמנה מעידים עליו כי ידע שהוא עובר על חוק קיים, כלומר העכבה הייתה נוכחת ודרכה התרחש האקט, והבריחה אל המדבר מעידה על האחריות הסובייקטיבית שלו. הואיל וכך, המעשה של משה, לא היה ביטוי בפעולה ולא היה מעבר לאקט, ויותר מאשר מוסרי, היה אתי: מעשה של התנערות מן הסדר החברתי ומן החוק של הממלכה המצרית. התנערות מן המסורת שלתוכה גדל משה ומן האב הסימלי שבצילו התחנך. רק אחרי מעשה אלים של יציאה רדיקלית אל החופש הפרטי, הסובייקטיבי שלו, יכול היה משה להוליך עם שלם, ערב רב של עבדים בני עבדים, אל החירות. משה הפך למשה, כלומר הפך למי שהוא, עם המתת המצרי ולא כאשר בחר בו אלוהים מאוחר יותר באופן מפורש, במעמד הסנה הבוער. אלוהים בחר ברוצח נמלט להיות למנהיג העם הנבחר, אבל מעשה הרצח היה מעשה של שינוי סובייקטיבי, לא רק כתגובה מוסרית־רגשית אלא כפריצת גבול מכוננת וקריעה מהסדר הקיים, פעולה סובייקטיבית רדיקלית שבה משה לא עוד היה רק צופה אלא פעל, והיא שייסדה אותו כאדם חופשי, כסובייקט חדש, כלומר כמי שהתייצב בעמדה של סובייקט מעבר לחוק (הסמלי) של מצרים, דבר שבעטיו גם נמלט ממנה. מהבחינה הזו, הייתה למשה "יציאת מצריים" פרטית, תרתי משמע, שקדמה והייתה הכרחית לזו הלאומית והיא שאפשרה לו להיות (ה)נבחר, לא רק על ידי אלוהים, אלא גם לבחור את עצמו בעצמו.
כך ניתן להבין, שרק מי שעובר דרך גבולות החוק, מי שמוכן לשבור את הסדר החוקי, מסוגל גם להוליך את האחרים אל מחוצה לו. מנהיג לא יכול להסתפק בדיבורים, ועל אף שאין בכך הצעה לביצוע רצח או דחיפה למעבר מפורש על חוק המדינה, הרי שבה במידה ברור שיש לעבור על חוק סמלי כלשהו ולערב בכך את הגוף ממש, על מנת לחצות את המרחק שבין פסאודו-מנהיג למנהיג. מנהיג מכונן ככזה, לא מתוך מלל ויחסי ציבור, ואף לא מתוך בחירה בו – תהא זו על ידי אלוהים או על ידי העם – אלא מתוך מעשה שכרוך בסיכון, במעורבות הגוף, ובחציית חוק — לאו דווקא חוק פורמלי, אלא חוק סמלי, זה שמגדיר את הסדר, את מה "שלא עושים". המנהיג הוא זה שהולך עם האיווי שלו עד הסוף, לא בוגד בו [12], גם כשזה כרוך בסיכון, בהפרה, בבדידות, ואולי אפילו באלימות במובן של תלישה אלימה וכואבת מסדר קיים.
הרצח כתחילתה של תנועה סובייקטיבית, שאחריה משה לא חוזר להיות מה שהיה, התחיל תהליך של הבנייה מחדש של משה כסובייקט חדש. כלומר, רגע בו הסובייקט-משה וויתר על מקומו בסדר הקיים כדי לאפשר את הופעתו של סדר חדש: ניתוץ האלילים והמעבר לאמונה באל מופשט כאקט של חירות מתוך חירות. האקט של משה היה, הלכה למעשה, החלטה לא לשוב, להיעלם ממקום ההזדהות הישנה, לזנוח את מעמדו כנסיך מצרי, לנטוש את האלילות, להיות חופשי במובן הרדיקלי ביותר, ובכך להתחיל מהלך שעבר דרך המשפט "אהיה אשר אהיה" [13] ומעמד מתן לוחות הברית בהר סיני והגיע לשיאו בכניסת העם לארצו המובטחת.
מקורות:
1. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book X:Anxiety (1962–1963). Polity Press, 2014. p. 317.
2. Stevens, A. Embarrassment, Inhibition, and Repetition. In: The Later Lacan. State University of New York press, 2007. p.150, 156.
3. מילר,ז"א. התייחסויות אל המושג של 'מעבר לאקט' של לאקאן. תרגום מספרדית: סמואל נמירובסקי. ב: https://temurot.com/wp-content/uploads/2024/02/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%A7%D7%98-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%A8.pdf
4. שם.
5. שם.
6. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book XV: The Psychoanalytic Act (1967–1968). unpublished translation, in: http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/Book-15-The-Psychoanalytical-Act.pdf
7. אוונס. ד. מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. הוצאת רסלינג, 2005. עמ'61-62.
8. Lacan, J. Book X. p. 115.
9. Stevens, A., p.150, 154-155
10. .מילר,ז׳-א.
11. אוונס. ד. עמ' 67.
12. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book VII: The Ethics of Psychoanalysis (1959-1960).W.W. Norton & Company, 1992. p. 394.
13. שמות ג', י"ד.
דיאלוג כתיבה (בין מפגשים) בנושא ׳כולנו בשלולית דם׳ - حوار مكتوب (بين اللقاءات) حول موضوع "كلنا في بركة من الدماء"
מחשבות, שעות אחדות לפני הפגישה עם מ׳:
שם, באירופה, יש אנשים זקופים. שום מפגש עם נציגי חוק מאיימים או תקלות החיים לא מכופף אותם. אם כך, היתכן כי האנטישמיות, היא על שום שהורדנו ראש, ש״נתפסנו״ בעליבות ובפחד? האם יתכן שהקול הקורא לעולם לאשר אותנו, ההסברה, הבקשה להקלה ולהבנה הנם הצהרת קורבנות? שהרי המזוכיזם עלול לייצר סאדיזם בהיות הוא זה שמביים את המשחק. הם, חמאס, זקפו ראש, הנחיתו מכה, הם גיבורי השעה, ואז פרץ הגל הפרו-פלסטיני. האהדה למי שמפסיק התקרבנות היא עצומה. כשפועלים כ״חזק״ ישנו הד והזדהות. עם זאת, קיים הבדל בין הזחיחות של הבורים, קידוש האדמה על פני החי, לבין נחישות ותקיפות התודעה - יש הבדל איך מנהלים את דחף המוות: כפעולת מוות או כמרכיב בחשיבה.
מ׳ איבדה גיס. הוא היה אחד מתאומים זהים. שניהם לחמו בשביעי. אחד דימם למוות ללא חילוץ. אחיו שנושא שכפול מדויק של אותו הקלסטרון נשאר כעד לחיים שמצווה כל מי שמת. היא חוזרת ומספרת: העצב והבכי שרים קינה יומית בבית, כמעט אמצעי פיקוח שסבל החיים לא ירפא.
מ׳ כותבת: הקורבן שמחזיק חזק כל כך את אשמתו בלי אחריות לדבר רע - הוא זה שלקח את הבורות, ובחוכמתו יצר מפלצת. המקרבן, הוא הנבחר התורן. לא צריך לאמת היום שום אמירה. קידוש הקורבנות והשקר תמיד יבואו יחד כי אי אפשר להתקרבן לעולמי עד בליל שקר שרע לי.
הכל אישי, דאגה תמיד ודמעה.
מחשבות אחרי מה שמ׳ כתבה:
כולם מושיטים ידיים לקחת חלק בזוועה. פסיכולוגים התנפלו על המפונים ועל המשפחות מוכות האובדן. התנהלו קרבות על התנדבויות. אנשים מבקרים ב׳כיכר החטופים׳ כדי להרגיש, להצליח לדמוע, לומר שזה קרה גם להם, אפילו שלהם לא קרה. זה אפילו לא קרה ל״עם״ - אין עם; יש אנשים, יחידים וקבוצות, שגרים בגטו הזה ושונאים אחד את השני כשאין טילים בשמים. האירוע שקרה, ויומיומיות ההלוויות וזעקות הכאב שלמי ששלחו בן ולא שב, כל אלה לא שלנו. האמפתיה, הצער עליהם, המשאלה העמוקה שהלוואי ולא היה קורה מבקרים אצלנו ועם זאת זה לא הכאב שלנו - הוא שלהם. אין היום את האחד החכם שיבוא ויטען לאקט הנכון, אין פה חניבעל כזה. אין נביא - רק מתנבאים. ואין גם אמיץ אחד שישלם בחייו כדי להרוג, כי לא הורגים, כי משאלות רצח הן בגדרות הפנטזיה ותו לא. נותר אולי רק לחשוב מחשבות, חדשות, לזעזע ולהסתכן באמירות לא יפות ולא מקובלות, להוקיע את השררה מבפנים, שררת השפה המצטמקת, שררת רודנות האדונים הכל כך מאלחשת. להיות המורד האלמוני מככר טיין אן מן שניצב כנגד כל זרם והידבקות הזדהותית. להיות נאמן לחתרנות.
על כך מ׳ מגיבה: לא יכולה להתעלם מכרונולוגיית האירועים (כי כזו אני) - מה שנכתב פה, ומה שבאותה העת: ׳כולנו בשלולית דם׳ - כך כתבת לי במדויק! כולנו יחידים בגטו הזה שטבע בדם.
אני משיבה בדברים וחותמת: יש עוד הרבה לאבד ויש הרבה ללמוד שאין טעם לחיים - החיים הם הטעם.
והיא עונה: אי אפשר להיות קורבן בלי להיות אשם ואף פעם כמובן לא לקחת אחריות.
על המענה שלה אני מהרהרת: בערב הראשון של האזעקות הכלבה ברחה. במשך ארבע שעות חיפשתי אותה ברחובות השוממים וקראתי בשמה. כבר כמעט לא יכולתי לדרוך ובשמים עפו טילים. לא חשתי כל פחד ולא שעיתי לכאב. ארבע שעות וכלום. האם ללכת לישון עכשיו, הרבה אחרי חצות, כשהיא שם אובדת מבוהלת מבועתת. פרסמתי מודעות באתרים, עם תמונות שלה. למחרת קיבלתי הודעה שנראה לה שזו היא. ביקשתי שתצלם והנה היא בחצר בית במרחק מאות מטרים. היא נחתה שם באפס כוחות, כריות רגליה קרועות מרב ריצה. כמו התאום החי על המת היא חזרה, כמו שיבת המתים, כמו החזרת הנשמה. כשהיא חזרה התחיל מעין אבל על קץ האבל...
أفكار، ساعات قليلة قبل اللقاء مع م:
هناك، في أوروبا، يوجد أناس منتصبوالقامة. لا ينحنون أمام تهديد أي ممثل للقانون أوأمام نكسات الحياة. إذا كان الأمر كذلك، فهل من الممكن أن يكون سبب معاداة السامية هو أننا أحنينا رؤوسنا، أو أننا "أُخذنا على حين غرة" في البؤس والخوف؟ هل هناك احتمال أن يكون الصوت الذي ينادي العالم مطالبًا إياه أن "يوافق" على وجودنا وهل التفسير وطلب التخفيف عنا وتفهمنا ما هم إلا إقرارًا بكوننا ضحايا؟ فالمازوشية قد تُولّد السادية لأنها هي التي تدير اللعبة. هم، حماس، قد رفعوا رؤوسهم، ووجهوا ضربتهم، هم أبطال الساعة، ثم اندلعت الموجة المؤيدة للفلسطينيين. إن التعاطف مع أولئك الذين يتوقفون عن لعب دور الضحية هائل. عندما تتصرف كـ "قوي"، تلاقي صدى وتماهٍ. ولكن هناك فرق بين غرور الجهلة، وتقديس الأرض أكثر ممن يعيش عليها، وبين عزيمة الوعي وثباته- هناك فرق في كيفية إدارة دافع الموت: كفعل موت أو كجزء من الفكر.
فقدت م صهرًا لها. لقد كان أحد توأمين متطابقين. شارك كلاهما في القتال في السابع. نزف أحدهم حتى الموت دون أن يتمكن أحد من تخليصه. أخوه الذي يحمل نسخة طبق الأصل من ملامحه بقي كشاهد على الحياة التي يأمرنا بها كل من يموت. تكرر وتقول: يغني الحزن والبكاء رثاء يومي في المنزل، وكأنهما يراقبان معاناة الحياة لئلا تشفى.
تكتب م: الضحية الذي يتمسك بذنبه بشدة دون أن يكون مسؤولاً عن أي شيء سيء – هو ذاته الذي أخذ الجهل، وبحكمته خلق وحشًا. المضحي هو المناوب المختار. ليس هناك حاجة اليوم للتحقق من صدق أي مقولة. إن تقديس الضحايا والكذب سيكونان دائمًا مجتمعان لأنه من المستحيل لعب دور الضحية إلى الأبد دون أن أكذب بأن أحوالي سيئة.
كل شيء شخصي، قلق دائم ودموع.
أفكار بعد ما كتبته م:
يمد الجميع يده للمشاركة في الفظاعة. انقض الاختصاصيون النفسيون على الأشخاص الذين تم إجلاؤهم وعلى العائلات الثكلى. دارت معارك على عمليات التطوع. يزور الناس "ساحة المخطوفين" ليشعروا، ليتمكنوا من ذرف الدموع، ليقولوا إن ما حدث قد حدث لهم أيضًا، مع أنه لم يحدث لهم. لم يحدث حتى لـ "الشعب" - لا يوجد شعب؛ هناك أشخاص وأفراد وجماعات يعيشون في هذا الغيتو ويكرهون بعضهم البعض عندما لا تكون هناك صواريخ في السماء. إن الحدث الذي حدث، ويومية الجنازات، وصرخات الألم ممن أرسلوا ابنًا ولم يعد، كل هذا ليس لنا. التعاطف، والحزن عليهم، والتمني العميق لو أن كل هذا لم يحدث يأتونا، ومع ذلك فإن هذا ليس ألمنا - إنه ألَمهم. لا يوجد اليوم ذلك الشخص الذكي الذي سيأتي ويجادل من أجل الفعل الصحيح، لا يوجد مثل هانيبال هنا. لا يوجد نبي – نبوءات فقط. وليس هناك شخص شجاع واحد يدفع حياته ثمنا للقتل، لأننا لا نقتُل، لأن أمنيات القتل محصورة في عالم الخيال لا أكثر. ربما كل ما تبقى هوالتفكير في أفكار جديدة، والزعزعة والمجازفة بتصريحات غير مستحبة وغير مقبولة، وإدانة السيادة من الداخل، سيادة اللغة الآخذة في الانكماش، سيادة طغيان الأسياد المنهكة للغاية. أن تكون المتمرد المجهول من ميدان تيان آن مان الذي وقف بمواجهة كل تيار وكل ارتباط تماهيّ. أن تكون مخلصًا للعصيان.
على هذا تجيب "م": "لا أستطيع تجاهل التسلسل الزمني للأحداث (لأن هذه هي أنا) - ما كتب هنا، وما كتب في ذلك الوقت: "نحن جميعًا في بركة من الدماء" - هذا ما كتبتِه لي بالضبط! نحن جميعًا أفراد في هذا الغيتو الغارق في الدماء.
أرد بهذه الكلمات وانهي الحديث: لايزال هناك الكثير لنخسره وهناك الكثير لنتعلمه، أنه لا فائدة من الحياة - الحياة هي الهدف.
وتجيب: لا يمكن أن تكون ضحية دون أن تكون مذنباً وبالطبع ألا تتحمل المسؤولية أبداً.
تمعنت في إجابتها: في الليلة الأولى من صفارات الإنذار،هربت الكلبة بعيدًا. بحثت عنها لمدة أربع ساعات في الشوارع الخاوية وناديتها باسمها. كنت تقريبًا غير قادرة على المشي أكثر وكانت الصواريخ تتطاير في السماء. لم أشعر بأي خوف ولم أشعر بأي ألم. أربع ساعات ولا شيء. هل آوي إلى الفراش الآن، بعد منتصف الليل بوقت طويل، وهي ما زالت هناك ضائعة، خائفة، مرعوبة. نشرت إعلانات على مواقع الإنترنت مع صور لها. وفي اليوم التالي تلقيت رسالة تقول انها تعتقد أنها هي. طلبت منها أن تلتقط صورة وها هي في ساحة منزل يبعد مئات الأمتار. لقد وصلت خائرة القوى، وتمزقت وسادات قدميها بسبب الركض. مثل التوأم الحي على الميت، عادت، مثل عودة الأموات، مثل عودة الروح. وعندما عادت بدأ نوع من الحداد على نهاية الحداد...