״מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה…״ - "أرض الوطن بلا رداء، أرض الوطن حافية القدمين..."
שירה נותנת קיום, כי היא מדברת על ״מה שמכבר-מוגן״
לאקאן טוען [1] שהשירה משאירה הקניית משמעות [2] (signification) ריקה. אבל מה המשמעות הריקה באותה שורה של השיר [3]? זה ששר רמי קליינשטיין על "ארצנו הקטנטונת". הוא קורא לזה "מולדת בלי כותונת", "מולדת יחפה ".
איך להצביע בדרך אחרת על אותו מקום ריק בהקניית משמעות?
מסורת [4] "הרופאים היחפים" בסין נקראה כך בגלל שהם היו במקור איכרים יחפים צנועים. "הרופאים היחפים" עסקו יותר במניעה מאשר בטיפול, וקיבלו שכר, כך נראה, רק אם לא הייתה מחלה באזורם. ה"יחף" מצביע על "אין", על סוג של חור, שבו הקיום יכול למצוא מחסה. מהגיחה הקצרה הזו, נראה שהשורה של השיר מצביעה על מקום מוגן, שבו הקיום אפשרי.
הטון של השיר נוסטלגי. את המוזיקה הלחין רמי קליינשטיין, ואולי הנוסטלגיה שלו מצביעה על הפרדה רומנטית כלשהי. נוסטלגיה מעידה על אובדן. אבל מהו? (מיוונית: נוסטוס= חזרה אלגוס= כאב) אנחנו לא יודעים. אב הקו הזה אולי נתן מקלט לקיומו שלו.
קאנט הכריז [5] ש"קיום אינו פרדיקט, נשוא". לא מדובר על מילים, אלא על חור שמגן. בישראל יש שני מונחים, שניהם מעורפלים, המצביעים על אותו אזור פואטי.
האחד הוא המחדל. המחדל מציין פקיעה, שגיאה, תקלה חמורה. אבל הוא עושה את זה בצורה חיובית. זה "יש". אכן, התרחש מחדל, המלווה אותנו בקיומנו. במחדל, ובזכותו, שמנו לב שאנחנו יחפים וללא חולצה. זה קר, אבל זה צינון שיכול להיות "מגן". ממה הקור הזה יכול להגן עליך? ממתי הקור מגן? למי שיכול להאמין שהגנה היא דבר ה"ניתן על ידי אחר". מי שחש קור מחפש מחסה, והחיפוש שלו הוא מה שמגן. מי שמרגיש קור יודע שהוא בחוץ. הקיום חייב להיות בוודאי חבר של ״להיות בחוץ״.
השיר של רמי קלינשטיין ויורם טהרלב מתייחס ל״מולדת״ האישה. לאישה, עליה אפשר לומר "כל דבר״.
״On la dit femme, on la diffâme ״ "אומרים עליה אישה. מוציאים את דיבת נפשה״ .[6] יש לאישה את כל ה״מחדלים״ האפשריים. אתה יכול למצוא את דיבת נפשה, כי היא נושאת את הליקויים של הקיום.
בלתי ניתן לת(ט)ביעה- המונח השני הוא אקיווק שקיים רק בשפה העברית. בטקסט הקודם התייחסתי לשופט אהרון ברק, שהעיד כשופט, ושפט כעד- בהאג.
זה מקרה של בלתי ניתן לתביעה, זה לא שפיט, ובלתי ניתן לדחייה, כי הוא פעל כ- קיים. אין דין משפטי לקיום. יש, כן, דין עצמי, להרגיש אשם על הקיום, כפי שלאקאן טוען על המלט.[1]
הפנים האחרות של אקיווק הן ה"בלתי ניתן לטביעה". לאקאן כינה זאת כך בכתיבתו "קאנט עם סאד" מכיוון שהיא קשורה לחוסר באחר [2] . המחדל מגן, ובלבד שאפשר לקיים שם אמירה, dire. השירה מקיימת את דבריה במחדל. לפי פרויד, אפשר ללמוד ממשוררים. הוא ידע דבר או שניים על כך.
[1] Lacan, seminar Ornicar. 15/3/1977. לא פורסם עדיין. פורסם בזמנו בחוברת
[2] אני משתמש כאן בתרגום מעניין של סמואל נמירובסקי בספר של לאקאן ״ אני מדבר על הקירות״ , רסלינג, 2019, עמי 45 .
[3] עוד לא תמו כל פלאייך, לחן: רמי קליינשטיין. מילים: יורם טהרלב.
[4]https://en.wikipedia.org/wiki/Barefoot_doctor
[5]https://philosophy.lander.edu/intro/articles/kantexistence-a.pdf
[6] לאקאן, הסמינר ה-20: ״עוד״ ( 1972-73) , רסלינג, תרגום יורם מירון, 2005 , עמי 106.
[7] Lacan, J: Séminaire VI, “Le désir et son interprétation, “, (1958-59), Paris, Seuil, texte établi par Jacques-Alain Miller, p. 293. ) יש תרגום לעברית של השיעורים על המלט על ידי פרלה מיגלין, יורם מירון, ועוד קולגות) .
[8] Lacan, Écrits, (1966), Paris, Seuil, p. 779. “insubmersible flottaison”.
الشعر يمنح الوجود لأنه يتحدث عن "ما كان مُصانًا منذ أمدٍ بعيد"
يدعي لاكان[1]أن الشعر يترك دلالة[2] (signification) فارغة. ولكن ما هي الدلالة الفارغة في بيت الشعر هذا من الأغنية[3]؟ أغنية رامي كلاينشتاين التي غناها عن "بلادنا الصغيرة". فهو يصفها بأنها "أرض وطن بلا رداء"، "أرض وطن حافية القدمين".
كيف نشير إلى ذاك المكان الفارغ في منح الدلالة بطريقة أخرى؟
سُمِي تقليد "الأطباء الحفاة"[4]في الصين بهذا الاسم لأنهم كانوا في الأصل فلاحين متواضعين حفاة. كان"الأطباء الحفاة" يشتغلون في الوقاية أكثر من العلاج، وكانوا يتقاضون أجورهم فقط في حالة انعدام الأمراض في منطقتهم كما يبدو. "حافي القدمين"يشير إلى "لا يوجد"، إلى فجوة ما، حيث يمكن للوجود أن يجد مأوى. من هذه الرحلة القصيرة، يبدو أن بيت الشعر في القصيدة يشير إلى مكان محمي، حيث الوجود ممكنًا.
نغمة الأغنية نغمة حنين. الموسيقى من تأليف رامي كلاينشتاين، وربما يشير حنينه إلى انفصال عاطفي ما. يدل الحنين- النوستالجيا على الفقدان. ولكن ما هو؟ (في اليونانية: nostos = عودة algos = ألم) لا نعرف. ربما يكون مؤسس هذا التوجه قد وفرالمأوى لوجوده ذاته.
أعلن كانط[5]أن "الوجود ليس مُسندًا، خبرًا". لا يتعلق الأمر بالكلمات، بل بالفجوة التي تحمي. هناك مصطلحان في إسرائيل، مبهمان كلاهما، يشيران إلى نفس المنطقة الشعرية.
الأول هو الإخفاق (המחדל). يشير الإخفاق إلى انقضاء، أو خطأ، أو خلل جسيم. لكنه يفعل ذلك بطريقة إيجابية. انه "يوجد". وبالفعل، قد وقع إخفاق وهو يرافقنا في وجودنا. وقت الإخفاق، وبفضله، تنبهنا أننا كنا حفاة وعراة. بردٌ، لكنها قشعريرة يمكن أن تكون "واقية". ما هو الشيء الذي يمكن أن يحميك هذا البرد منه؟ منذ متى البرد يحمي؟ بالنسبة لأولئك الذين يمكنهم أن يعتقدوا أن الحماية هي شيء "يقدمه شخص آخر". من يشعر بالبرد يبحث عن ملجأ، وبحثه هو ما يحميه. من يشعر بالبرد يعرف أنه في الخارج. لا بد أن يكون الوجود، بكل تأكيد، صديقًا لـ "التواجد في الخارج".
تشير أغنية رامي كلينشتاين ويورام طاهرليف إلى "الوطن" المرأة. للمرأة التي يمكنك أن تقول عنها "أي شيء".
On la dit femme، on la diffâme ""يسمونها امرأة. يشهرون بروحها"[6]. تمتلك المرأة كل "الإخفاقات" الممكنة. بإمكانك أن تجد ما يشهر بروحها، لأنها تحوي عيوب الوجود.
غير قابل للمقاضاة ولا للغرق (בלתי ניתן לת(ט)ביעה) –المصطلح الثاني هو "ثنائي المعنى" وهو موجود في اللغة العبرية وحدها. تطرقت في النص السابق إلى القاضي أهارون باراك الذي شهد كقاضي، وحكم كشاهد – في لاهاي.
انها حالة من ال- لا يمكن المطالبة به، غير قابل للمقاضاة، ولا يمكن رفضه، لانه عَمِل كَ- موجود. ليس هناك حكم قضائي للوجود. يوجد، نعم، حكم ذاتي، أن تشعر بالذنب لأنك موجود، كما قال لاكان عن هاملت[7].
الوجه الآخر لثنائي المعنى هو "غير القابل للغرق"، وقد أطلق عليه لاكان ذلك في كتاباته "كانط مع ساد" لأنه مرتبط بنقص لدى الآخر[8]. الإخفاق يحمي، بشرط أن يكون بالإمكان الالتزام بمقولة dire هناك. يرقى الشعر إلى مستوى كلماته وقت الإخفاق. وفقاً لفرويد، يمكنك أن نتعلم من الشعراء. وقد كان ملمًا بهذا الأمر.
[1] Lacan, seminar Ornicar. 15/3/1977.
[2] استخدمت هنا ترجمة صموئيل نميروفسكي في كتاب لاكان "أنا اتحدث للجدران"، رسلينج، 2019، ص 45 (العبرية).
[3] עוד לא תמו כל פלאייך, לחן: רמי קליינשטיין. מילים: יורם טהרלב.
[4] [4] https://en.wikipedia.org/wiki/Barefoot_doctor
[5] https://philosophy.lander.edu/intro/articles/kantexistence-a.pdf
[6] لاكان، السمينار ال 20: "المزيد" (1972-73)، ريسلينح، ترجمة يورام ميرون، 2005، ص 106(العبرية).
[7] Lacan, J:Séminaire VI, “Le désir et son interprétation, “, (1958-59), Paris, Seuil, texte établi par Jacques-Alain Miller, p. 293.
[8] Lacan, Écrits, (1966), Paris, Seuil, p. 779. “insubmersible flottaison”.
מבט נוסף
לנצח את חמאס: בהימור של פסקל- פיקציה ריאליסטית
גלעד שליט : 1 כנגד 1000
אחרי 7 אוקטובר: 240 נגד מספר אין סופי
ה-EX- NIHILO , כוחו יש מאין של המסמן מאפשר לי "לתת מעבר לכול, לשים את האין סופי" על השולחן. אם היריב מסרב, אני מנצח. אם היריב מסכים, אני גם מנצח.
כאשר החיים על השולחן, מספרים רגילים, סופיים, לא תופסים אלא "מוות".
.png)
Given these values, the option of living as if
פסקל כתב את ההימור שלו על פיסת נייר. לאקאן חזר לכך בסמינר שלו "D'un Autre à l’autre [1]". ממה מורכב ההימור הזה? אם אתה מהמר שאלוהים קיים, ואתה מנצח, אתה זוכה בחיי אינסוף. אם אתה מפסיד, אתה מאבד רק את החיים שלך, אחד. זה אינסופי מול אחד.
ההימור הזה חוזר ומופיע גם בסצנה בלתי נשכחת מתוך סרטם של האחים כהן "No country for old men". זה אותו הימור: המוכר, שהרוצח מכריח אותו להמר, יודע שההימור שלו הוא מוחלט, אפילו יותר מוחלט ממוות, שכן הרוצח אינו עונה על השאלה: "על מה אנחנו מהמרים?" "אתה זורק את המטבע", הגיב הרוצח בפשטות. אין לו אפשרות אחרת, הוא מהמר בצורה עיוורת.
ניתן להסדיר שיחות של משא ומתן על 240 בני הערובה של חמאס או במישור הסופי, או באינסופי.
ידו של חמאס על העליונה, חמאס שמהמר על מוות, על הכל המוחלט. כל אדם חי עבור ישראל מייצג את 240 בני הערובה, כל אחד הוא בו זמנית כולם, כולם חיים. עבור חמאס, אינסוף. בואו נראה: כל אחד הוא כול החיים עבור ישראל, אינסופי עבור חמאס. הזמן מעדיף את מי שמשאיר בצד את ההגדרה הסופית ומעמיד אותה לאינסופית.
איך ישראל, יכולה להמר על אינסוף אם כל אחד הוא "כולם" עבורנו, ואילו עבור חמאס, זה אינסופי, שכן כל אחד יכול לקיים או להפסיק את המשא ומתן לפי מה שהחמאס מחליט, לפי שתיקתו, לפי המסר שלו . מה שיפוענח או לא יפוענח בצד הישראלי ככאב אינסופי
בצד הישראלי כאב אינסופי. בצד של חמאס, המתמטיקאי האינסופי. איך לשרטט את ההימור?
הנה אפשרות: אני מציע, 240 בני הערובה, לא כנגד 1000 אסירים בישראל, ו-4 ימי הפסקת אש. במקום זאת, להפוך את כל ה- 240 ל"מספר אינסופי״ ,כלומר, להציב את 240 כמספר אינסופי. ה-240 נגד הכוח האינסופי של הניאנטיזציה, ה - EX NIHILO (יש מאין) של המסמן. שלום, עכשיו, נחתם, בנוכחות, כאן, בישראל, מול מנהיגי העולם: ארצות הברית, גרמניה, צרפת, ערב הסעודית, פלוס המדינות שרוצות להיכלל. הכל או כלום, די! אינסופי או כלום. השלום נתפס לא כשלווה של הפסקת האש, אלא ככוחו של האינסוף של ההימור, לצמצם את חמאס לכלום. שלום ירמז שעל חמאס לנטוש את קיומו השולי, להתקיים באור מלא, אבל להמר על קיומה, כמובן, לא (רק) של ישראל, אלא על קיומו של ההימור.
למרות שאפשרות זו נחשבת פיקציה, יש בידיה את הכוח לשרטט את מפת המציאות בצורה מציאותית יותר. מספרים שלמים, 240, 80, בכל הנוגע לחיים, אינם תופסים דבר מהחור של הקיום. הם מהמרים על חיים, בידיעה, אבוי! שהחיים אובדים, שכן אין מספר סופי שמסוגל לנקב את מציאות החיים. מציאות החיים, כדי לעלות על השולחן של ההימורים, צריכה לחלץ ודאות מהמועקה.
ההימור הפסקליאני כולל את האין סוף וגם את הוודאות של המועקה.
״האין סופי או לא כלום״: לא מדובר בכוח פיזי אלא בכוח של המסמן.
[1] Lacan, J: “D'un Autre à l’autre", (1968-69),Paris, Seuil, 2006.
מבט- אחווה, האומנם? -أخُوّة، أحقاً؟
בושה, בושה! זו הקריאה שבוקעת מהפגנות המחאה המתנהלות מזה חודשים רבים. התנהלות הממשלה הובילה לשסע עמוק בחברה. אחרי ביטול עילת הסבירות, כל חברי הממשלה וחברי כנסת התומכים בה חוזרים ללא בושה על הצהרות הטוענות שכולנו אחים. האומנם?
כולנו אזרחים, אם כי יש לדייק ולומר רובנו אזרחים. לי יש רק אחות אחת והיא רחוקה, בבואנוס איירס. מהיכן הופיע רעיון האחווה? הוא צורם עוד יותר לאור השסע העמוק שקיים ואי-היכולת, אי-הנכונות לקיים הידברות. החברה הישראלית נשענת בעצם מאז ומעולם על מודל שבטי והיחסים בין השבטים היו תמיד בגדר יחסים המלווים ביריבות מסוימת ובבידול גאוגרפי ויתכן אף רעיוני. הבקשה לאחדות עטופה ברעיון של אחווה מתעתעת ומנסה ליצור אשליה של ״עם אחד״. האומנם?
מרטין פיירו, דמות פולקלורית מתוך יצירה בתרבות הארגנטינאית מציג כחוק ראשוני את הקביעה –יהיו האחים מאוחדים! הווה אומר, אחווה נוצרת כתוצאה של שותפות סמלית וזאת ניתן גם לומר לגבי אחדות אזרחים או חתירה אל עבר מכנה משותף. ישראל סובלת מהיעדר חוקה, מהעדר מכנה משותף סמלי ולכן נוצר מעין טשטוש בין חוקיות משותפת לבין כוחניות הנשענת על מספר מושבים בכנסת. טיעון זה של רוב, פועל באופן דומה לטיעון הרווח בימינו, ״אני מה שאני אומר״ או במילים אחרות, מה שאני אומר זה לחלוטין מה שקובע ואין מקום כלשהו אפילו לשאלה המנסה לגרום לבדיקה. זה תואם את תקופתנו, כל אחד וקביעתו גם אם היא דלירנטית.
يا للخزي، يا للعار! هذا هو النداء الذي يصدح من المظاهرات الاحتجاجية الجارية منذ شهور عديدة.
لقد أدت سياسة الحكومة لشرخ عميق في المجتمع. بعد الغاء سبب المعقولية، يعود جميع أعضاء الحكومة وأعضاء الكنيست الداعمين لها دون خجل لتصريحات تدعو بأننا جميعنا اخوة. أحقاً؟
جميعنا مواطنون، وربما للدقة علينا القول معظمنا مواطنون. أنا لدي أُختٌ واحدة وهي بعيدة، في بوانوس آيرس. من اين ظهرت فكرةالأخُوة؟ انها مُصِنَّة للآذان بالذات على ضوء الشرخ العميق القائم، وعدم القدرة، عدم الاستعدادية لإجراء حوار. ان المجتمع الإسرائيلي مبني منذ الازل على نموذج قبلي، وكانت العلاقات بين القبائل دوماً بمثابة علاقات يرافقها تنافس معين وتفرقة جغرافية وربما ايضاً أيديولوجية. ان المطالبة بوحدةٍ مغلفةٍ بفكرة الأُخوّة مضلِّلة وتحاول خلق الوهم "شعبٌ واحد". أحقاً؟
يعرض مارتن فييرو، شخصية شعبية من احدى ابداعات الحضارة الأرجنتينية، المقولة - ليكن الاخوة موحدين! كقانون أوّلي. أي أن الأخُوّة تنتج عن شراكة رمزية، وهذا ما يمكن قوله ايضاً بالنسبة لوحدة المواطنين، أو السعي للوصول الى قاسم مشترك. ان إسرائيل تعاني من عدم وجود دستور، عدم وجود قاسم مشترك رمزي، ولذلك هنالك خلطٌ وتشويه ما بين القانونية المشتركة واستخدام القوة المستند على عدد المقاعد في الكنيست. ان حجة الأكثرية هذه، تعمل على نحوٍ شبيه للادعاء الشائع في زمننا، "أنا هو ما أقول" أو بكلماتٍ أُخرى، ما أقوله هو الامرالحاسم وليس هنالك أي مكان حتى للسّؤال او الفحص. يتطابق هذا مع روح الفترة، كل شخص ومقولته حتى وان كانت موهومة.
צבא המלך נגד צבא הממלכה - جيش الملك ضد جيش المملكة
בהתרחשויות של החדשים האחרונים בולט מיקומו הרב ערכי של המסמן ״צבא". אחד הארגונים המובילים במחאה הוא ״אחים לנשק", אנשי מילואים מודיעים כי לא יתייצבו לשירות, ראש המטה הכללי מתריע על ירידה ברמת הכשירות; אולי המפתיע מהופעות אלה של המסמן ״צבא״ היא מה שנראה כאדישותו של ראש הממשלה כלפי אזהרות ראשי מערכות הבטחון בעבר ובהווה. כיצד קורה שמי שלאורך שנים הצטייר כמוביל קו בטחוני ניצי מתעלם מהתרעות של אנשי צבא ובטחון ?
פרויד מיקם את הצבא, לצד הכנסיה, כסוג של קבוצה, של מה שעונה על המבנה הליבידינלי של פסיכולוגיית ההמון. גם צבא, במילים אחרות, נשען על מבנה בו מנהיג (מצביא, אך גם כל מפקד כיתה) תופש את מקום אידיאל האני של הסובייקט עד כדי איכול האגו שלו ובכך גם מאפשר הזדהות המלכדת את מי שהציבו את המנהיג כאידיאל כזה לכדי קבוצה.[i] הצבא בישראל אינו עונה על לוגיקה זו. הוא מובנה כ״צבא הגנה״ ו״צבא העם״, או במילותיו של ראש השב׳כ לשעבר נדב ארגמן, כמי שמשרת ״את הממלכה ולא את המלך". צבא העם אינו המון.
פרויד כותב כי צבא עלול להתפורר אם חבריו חדלים להקשיב למנהיגו. במקרה כזה, מה שמתחולל הוא פאניקה, ״פחד גדול וחסר מובן״ שמקורו לא בסכנה חיצונית אלא בהתפרקות המבנה הליבידינלי. אך מה שאנו עדים לו בימים אלו הוא הפוך: מנהיג שהפסיק להקשיב לאנשי הצבא.
אפשר שעובדה זו קשורה לכך שסביב נתניהו צומח מזה שנים רבות מבנה חברתי שבשונה מצה׳ל וכוחות הבטחון כפי שהכרנו אותם עד היום, עונה על המבנה הליבידינלי של הקבוצה. מדובר על קבוצה בה אידיאל האני של כל אחד מהחברים מזוהה עם המנהיג, ושחבריה הם דווקא מי שמתלוננים על אפליה מצד האליטות שהוא תוצר שלהן. מי שלפני עשורים חוו אפליה והשפלה מתענגים עליה תוך שהם מוצאים נחמה בסגידה לנתניהו כמשלים ליבידינלי לאגו המדולדל שלהם. פרויד מסביר את הסכנות הטמונות בסגידה שכזו: היא אינה מותירה כל מקום למוסר, עושה את כל שמבקש המנהיג לצודק ונטול פניות, ומייתרת את נקיפות המצפון עד כדי איפשור פשע.[ii] זהו,אם כן, ה"צבא" שקווי המתאר שלו הולכים ומתחדדים בימים אלו. נתניהו יכול שלא להקשיב לראשי צה'ל ומערכות הבטחון משום שיש לו "צבא" אחר. פשעיו נרשמים באלימות השוטרים בצמתים ובככרות אם לא גם בהעלמת העין מהשתוללות רצחנית של מתנחלים בשטחים הכבושים, והוא אינו נתון למורא כזה עליו מצביע פרויד. "צבא" ללא גבולות שהוא חזרה בממשי של חטאי האפליה של הדורות המייסדים.
[i] Freud, S. (1921).“Group Psychology and the Analysis of the Ego.” The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, trans. J. Strachey et al. London: Vintage, 2001, p. 112.
[ii] Ibid.
تبرز المكانة متعددة القيم للدال"الجيش"، في أحداث الأشهر الأخيرة: إحدى أبرز المنظمات الناشطة في الاحتجاجات هي "إخوة السلاح"; أعلن جنود الاحتياط أنهم سيرفضون الحضور للخدمة، ورئيس الأركان العامة يحذر من تراجع في المستوى العسكري. لعل أكثر ظهور مثير للدهشة للدال "الجيش" هو ما يبدو على أنه لامبالاة رئيس الوزراء تجاه تحذيرات رؤساء الأجهزة الأمنية، الحاليين والسابقين. كيف يعقل أن يتجاهل، من تم تصويره لسنوات على أنه يقود خطًا أمنيًا متشددًا، تحذيرات رجال الأمن والجيش؟
مَوْضَعَ فرويد الجيش إلى جانب الكنيسة باعتباره مجموعة تتماشى مع البنية الليبيدنالية لسيكولوجية الجماهير. بعبارة أخرى، فإن الجيش أيضًا يعتمد على هيكل يأخذ فيه القائد (الجنرال، لكن الضابط أيضًا) مكان مثال الأنا لدى الذات إلى درجة تكاؤل الأنا الخاصة به، ما يسمح بالتالي بتماهٍ يجمع ويوحد من عيّنوا القائد إياه كمثل أعلى ليشكلوا مجموعة. لا يستجيب الجيش في إسرائيل لهذا المنطق، فهو يعتمد على أساس كونه "جيش دفاع" و- "جيش الشعب"، أو على حد تعبير رئيس الشاباك السابق نداف أرجمان، يخدم "المملكة وليس الملك". جيش الشعب ليس من الرعاع.
يكتب فرويد أن الجيش قد يتفكك إن توقف أعضاؤه عن الإصغاء لقادتهم. النتيجة في مثل هذه الحالة هي الذعر، "خوف كبير وغير مفهوم" لا ينشأ عن خطر خارجي بل من تفكك البنية الليبيدنالية. لكن ما نشهده في هذه الأيام هو العكس: قائد توقف عن الإصغاء لأفراد الجيش.
قد يكون هذا مرتبطًا بحقيقة أن ثمة بنية اجتماعية آخذة بالنمو حول نتنياهو منذ سنوات، وهي، على عكس الجيش الإسرائيلي وقوات الأمن كما عرفناها حتى اليوم، تستجيب للبنية الليبيدنالية للمجموعة. هي مجموعة تتماهى الانا العليا لكل من أعضائها مع قائدها، وهي تلك التي يشتكي أعضاؤها بالتحديد من التمييز ضدهم من قبل النخب التي ينتمي هو لها. من عانوا منذ عقود من التمييز والإذلال يحنّون له الآن مستمتعين بينما يجدون العزاء في عبادة نتنياهو كمكمل ليبيدياني لأناهم المزعزع. يشرح فرويد مخاطر مثل هذه العبادة، فهي لا تترك مجالًا للأخلاق بخضوعها لكل ما يطلبه القائد مهمّشة الضمير وتأنيبه إلى حد شرعنة الجريمة. هذا، إذًا، هو "الجيش" الذي أصبحت ملامحه تتضح هذه الأيام. بإمكان نتنياهو ألا يصغي لقادة الجيش والأجهزة الأمنية لأن تحت تصرفه "جيش" آخر نرى جرائمه على شكل عنف الشرطة في الشوارع والساحات وفي غض البصر عن عنف المستوطنين المستشري في الأراضي المحتلة، وهو لا يخضع لذلك النوع من الذعر الذي يشير إليه فرويد. "جيش" بلا حدود هو عودة في الواقعي لخطايا التمييز التي ارتكبتها الأجيال المؤسِّسَّة.
[1] Freud,S. (1921). “Group Psychology and the Analysis of the Ego.” The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, trans. J. Strachey et al. London: Vintage, 2001, p. 112.
[1] Ibid.