״מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה…״ - "أرض الوطن بلا رداء، أرض الوطن حافية القدمين..."

‍

״סליחה מוחמד״ הפטיר איתמר בן גביר באדנות כלפי העיתונאי הפלסטיני מוחמאד מג’אדלה בראיון לחדשות 12. בקשת הסליחה לכאורה מאדם הנושא את השם המזוהה ביותר עם הערביות מיד לאחר ההצהרה לפיה לערבים זכות פחותה מזו של יהודים לנוע בדרכי יהודה ושומרון נטעה אותה בהקשר השולל אותה. מבחינה רטורית, מדובר באירוניה; מבחינה פרוידיאנית — בשלילה המאשרת את התוכן ההפוך לזה של פני השטח הסמנטיים כאמת הלא מודעת של האמירה. ברור כי לא היה בכוונתו של בן גביר לבקש מן העיתונאי הפלסטיני סליחה, פעולת דיבור שמניחה הכרה, מעבר לזכות התנועה שלו, בסובייקטיביות שלו.

בבטאה את ההיפך הגמור ממה שמשתמע מפני השטח הסמנטיים שלה, אמירתו של בן גביר מצטרפת לשורה של תופעות שפה המלוות את ההפיכה המשטרית בישראל, שנודף מהן ניחוח אורווליאני. כזכור, בדיסטופיה של אורוול 1984 מונהג ה newspeak, שפה חדשה שהעיקרון המארגן שלה הוא היפוך סמנטי של מושגים. כך ״אמת היא שקר, מלחמה היא שלום, בערות היא כוח״. ובימינו, שינויים מרחיקי לכת בחקיקה השומטים את הקרקע מתחת לדמוקרטיה כצורת שלטון המחייבת את החוק ומושתתת על זכויות אדם מאוייכים כמהלכים ״דמוקרטיים״ שמטרתם לשים קץ ל״דיקטטורה״ כביכול של בג״צ.

היפוכים סמנטיים נוסח 1984 אינם בבחינת חידוש של ההפיכה המשטרית בישראל. נתניהו עשה בכגון אלו שימוש בעבר, וכמוהו טראמפ. מה ייחודו של ה״סליחה מוחמד״ של בן גביר ? בעוד הדוגמאות מספרו של אורוול וגרסאותיהן בישראל של ימינו מוחלות על שמות עצם, התבטאותו של בן גביר עושה שימוש בממד הפרפורמטיבי של השפה כפי שדיבר עליו פילוסוף הלשון אוסטין: ממד הרושם מילה כפעולה שיש מאחוריה עמדה סובייקטיבית. התבטאותו של בן גביר בראיון בערוץ 12 קיצונית יותר מהשימושים האורווליינים בשפה משום שהיא פעולה תחבירית השוללת את העמדה הסובייקטיבית שביסוד בקשת הסליחה בדיוק כפי שבפן הסמנטי שלה היא שוללת את חופש התנועה של פלסטינים.

אלא שבכך לא מסתיימות הזוועות שמחולל בן גביר בשפה. כמה ימים לאחר הריאיון בערוץ 12, פרסם בחשבון הטוויטר שלו חזרה על בקשת הסליחה המעושה לצד תצלום שלו במהלך הריסת בתי פלסטינים בנגב, הפעם בין מירכאות. המירכאות הן סימן ציטוט. ככזה, השימוש בהן ממקם את הדובר במבנה של reported speech בו קיים יחס היררכי בין מסגרת הציטוט והתוכן המצוטט. במרוצת השנים זכו המירכאות לאופן שימוש נוסף, כסימן המצביע על היפוך תוכן או אירוניה. המירכאות של בן גביר עונות על שני השימושים, אך גם עושות יותר מכך. הבלשן אמיל בנווניסט טען כי בכל פעולה של אמירה מונחים סובייקט ונמען. במקרה זה, יש הצבעה על הנמען מתוקף עצם מבנה של האמירה, אך תוכן האמירה מצביע עליו כמי שאין לו זכות, לא לתנועה, לא לבית. המירכאות באות לסמן לא את מקומו של אחר באמירה אלא את הגלייתו מקהל מי שנתן לבקש את סליחתם, מי שנמצאים עם הדובר בקשר חברתי. בזילות שהן משוות לסובייקטיביות של האחר המירכאות של בן גביר מבקשות לקרוא תגר על עצם מבנה השיח כפי שלאקאן מדבר עליו בסמינר על ההפכי של הפסיכואנליזה; השיח שהסובייקט הוא אחד מרכיביו. מעבר להרס בתיהם של פלסטינים להם משמש ״סליחה מוחמד״ קומנטר, משפט זה הוא אינדקס לניסיון להרס השיח ככזה, על רכיביו הבסיסיים ביותר, אלו הזעירים יותר מן המסמן ושייכים לממד של האות, הממד של האובייקט שהודות לו נע השיח.

"سليخا موخامد"، أطاح إيتمار بن جفير بسيادية بالصحفي الفلسطيني محمد مجادلة في مقابلة معه على القناة الإخبارية 12. إن ما يبدو كاعتذار بن جفير من شخص يحمل اسمًا هو من أكثر الأسماء عروبة، مباشرةً بعد تصريحه بأن العرب لا يستحقون حرية الحركة في شوارع يهودا والسامرة مثل استحقاق اليهود لها، يغرسه في سياق يضحده. هي سخرية، بلاغيًا، أما فرويدًا، فهي نفي يؤكد المضمون المعاكس للسطح الدلالي باعتباره الحقيقة اللاواعية للتعبير. من الواضح أن بن جفير لم يكن يقصد الاعتذار من الصحفي الفلسطيني، وهو فعل كلامي يفترض الاعتراف بذاتيته قبل الاعتراف بحرية تنقله.

.

معبرًا عن النقيض التام لما يوحيه سطحه الدلالي، ينضم اعتذار بن جفير إلى سلسلة ظواهر لغوية ترافق انقلاب النظام في إسرائيل تفوح منها رائحة أورويلية. النظام اللغوي في ديستوبيا أورويل "1984" هو الـ Newspeak، لغة جديدة ترتكز على مبدأ القلب الدلالي للمفاهيم: "الحقيقة كذبة، الحرب هي السلام، الجهل هو قوة". واليوم، أصبحت التغييرات بعيدة المدى في التشريعات التي تكتسح الديمقراطية كشكل من أشكال الحكم الملتزم بالقانون والمرتكز على حقوق الإنسان توصَف بكونها تحركات "ديمقراطية" تهدف إلى وضع حد ل "ديكتاتورية" المحكمة العليا.

ليست الانقلابات الدلالية بأسلوب 1984 بتحديث حصري لانقلاب النظام في إسرائيل. سبق واستخدمها نتنياهو في الماضي، وترامب أيضًا. ما الذي يميز "سليخا موخاماد" إذًا؟ بينما تعكس الدلالات في الأمثلة من كتاب أورويل، ومقابلاتها الإسرائيلية اليوم، الأسماء، يرتكز تعبير بن جفير على البعد الأدائي للغة، كما تحدث عنه الفيلسوف اللساني أوستن: بُعد يعكس الكلمة كفعل يقف خلفه موقف ذاتي. أقوال بن جفير في المقابلة على القناة 12 أكثر تطرفا من التعبيرات الأورويلية لأنه فعل نحوي ينفي الموقف الذاتي الكامن وراء الاعتذار، كما ينفي، في دلاليته، حرية الفلسطينيين بالتنقل.

لكن فظائع بن جفير التي يمارسها باللغة لا تنتهي هنا. بعد أيام قليلة من المقابلة على القناة 12، كرّر بن جفير اعتذاره الزائف لمجادلة على حسابه على تويتر إلى جانب صورة له أثناء هدم منازل الفلسطينيين في النقب، بين علامتي اقتباس هذه المرة. موضعة العبارة بين اقتباسين على هذا النحو يموضع المتحدث في مبنى reported speech حيث هنالك علاقة هرمية بين إطار الاقتباس ومحتواه. اكتسبت علامات الاقتباس بمرور السنوات طريقة أخرى للاستخدام، لعكس المضمون أو السخرية منه. في استعمال بن جفير لها يفي بالغرضين، لكنها تحقق غاية أخرى. يقول اللساني إيميل بينفينيست أن لكل تعبير موضوع (فاعل) ومخاطَب (مفعول به). في هذه الحالة، تكون هناك إشارة للمخاطَب بحكم بنيوية العبارة بينما يشير محتواها إلى تجريده من حقه بالتنقل وحقه بالمسكن. لا يشير الاقتباس إلى مكان الآخر في العبارة، بل لنفيِه من الجمهور الذين اعتذر منه، من هم على علاقة اجتماعية بالمتحدث. تسعى علامات الاقتباس لدى بن جفير، في ازدرائها لذاتية الآخر، لتحدي بنية الخطاب ذاتها كما يتحدث عنها لاكان في سمينار نقيض التحليل النفسي؛ الخطاب الذي تشكل الذات إحدى مكوناته. إلى جانب تدمير بيوت الفلسطينيين الذين تعتَبَر "سليخا موخاماد" تفسيرًا له، فإن هذه الجملة هي مؤشر لمحاولة تدمير الخطاب بحد ذاته، على أبسط مكوناته، الأصغر من الدال المنتمية إلى البعد الحرفي، بُعد الموضوع (object) الذي يتحرك الخطاب بفضله.

‍

‍

דברי ימי ההיסטוריה של הפסיכיאטריה כוללים גם את הניסיונות המשונים לפענח את מה שנקרא אז "שפה סכיזופרנית" [2, 1]. חוקרים, פסיכיאטרים ואחרים, כילו קריירות על ההשערה לפיה חולי סכיזופרניה מדברים בשפה אחרת. כשהם אולי מדמיינים עצמם לז'אן-פרנסואה שמפוליון, סברו הללו שאם רק יפענחו את כללי הדקדוק והתחביר של שפה מסתורית וסמויה זו, יוכלו לתת מובן לבליל ההברות, הצלילים והמילים, ולהבין את פשר הנאולוגיזם ומעוף האסוציאציות שמציגים סובייקטים אלו. למרות שהביטוי "שפה סכיזופרנית" היה מצוי לעתים קרובות בספרות הפסיכיאטרית של המאה העשרים, לא תמיד היה ברור אם מדובר בשפה אחת שלכל חולי הסכיזופרניה או של רבים מהם, או שמא מדובר באוסף של שפות פרטיות של כל אחד מן החולים, כמו היה מדובר בגרסה מחודשת ופתולוגית של מגדל בבל. למרבה התדהמה, היו אף פסיכיאטרים שביקשו לתת את הרושם שהם יודעים ואף יכולים לשוחח בשפה סכיזופרנית, ומכאן גם נבעה טענתם שאחרים, שאינם חולים, יכולים גם הם ללמוד שפה זו וכך לתקשר עם חולים סכיזופרניים ואז גם לפרש דלוזיות סכיזופרניות מוזרות ומורכבות.

הגלגול המעודן של הקוריוז הזה מן ההיסטוריה של הפסיכיאטריה, בא היום לביטוי במה שנקרא "פסיכותרפיה רגישת תרבות". במקרה זה, הנחת המוצא היא שבני אדם שונים מגיעים ממוצאים אתניים וגאוגרפיים שונים ומתרבויות שונות, שפת האם שלהם שונה, ההשתייכות הלאומית שלהם שונה, כמו גם הרקע הדתי שלהם וזהותם הדתית. רוצה לומר, הם מדברים ב"שפות תרבותיות" שונות זו מזו. הואיל וכך, מכיוון שלא ניתן להבין אותם מפרספקטיבה מערבית, הווה אומר עם "השפה המערבית", אזי גם לא ניתן לקיים עמם מפגש פסיכותרפי אלא אם לומדים כביכול לדבר בשפתם – "השפה האחרת".

לאחרונה, בימים הקשים הפוקדים את ישראל, ומול הזוועה של מאורעות השביעי לאוקטובר והניסיונות לתת להם הסבר, ולו חלקי, נשמעת גם טענה כאילו עלינו להביא בחשבון שמעשי הזוועה שהתחוללו בקיבוץ בארי, בכפר עזה ובמסיבת נובה ברעים, עליהם שמענו גם מפי המחבלים עצמם בהקלטות חקירות השב"כ שפורסמו, ניתנים לפענוח אם רק נשקול או נשכיל לקבל את האפשרות, שישנה "שפה אחרת" או "שפה חדשה" בה עלינו להשתמש כדי להבין, כדי לתת מובן ומשמעות, למה שהוא לחלוטין ובאופן מוחלט חסר כל מובן. מול הזוועה, שמכוּננת ככזו בדיוק משום שהיא חסרת כל משמעות, ובדיוק משום שאם הייתה לה משמעות אזי היא לא הייתה זוועה, אנו מזמנים את הפנטזמה על מנת שתמלא את החורים. הפנטזמה, כאילו אנו נדרשים ל"שפה חדשה" או ל"שפה אחרת", שבאמצעותן נוכל להבין את האחר הרדיקלי, זו הפנטזמה של ההזדהות עם המסמן, של הניכור של הסובייקט במסמן [3]; מסך שאיתו הסובייקט הוא אפקט של מסמן אחד על מסמן אחר. כל פירוש מוסיף עוד מסמן לשרשרת, עד אינסוף. זו מטונימיה של "שפות אחרות" אשר מחייבת לקבל את המציאות כביכול שלפיה לכל אחד ואחת שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום [4]. מה שהשערה זו, כמו גם ההשערות של "שפה סכיזופרנית" ושל "שפה תרבותית", מחמיצות, הוא את העובדה הפשוטה, החותכת, שאין "שפה אחרת", שישנה רק שפה אחת והיא לא תופסת את הכל. שישנו יסוד מסדר אחר, מן הצד של ההפרדה, שאיננו מסמן, שעובד אחרת מאשר הניכור, ושאותו פוגשים בעת המפגש עם הממשי כאשר משהו מן הטראומה מתפרץ ויש אפקט של התעוררות.

מקורות:

1.    R.Sommer et al. Is There a Schizophrenic Language? Arch Gen Psychiatry. 1960; 3(6):665-673.

2.   S.Schwartz. Is there a schizophrenic language? Published online by Cambridge University Press:  04 February 2010.

3.   J.Lacan. TheSeminar of Jacques Lacan: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (BookXI). W. W. Norton & Company; Revised edition (April 17, 1998).

4.   אורחים לקיץ / נעמי שמר.

‍

‍

קרוב משפחה מבוגר אושפז בבית חולים לכמה ימים. לפני שחרורו שאל אותו אח סיעודי חובש כיפה לשם משפחתו. כאשר נענה בשם מעוברת, שאל לשם המשפחה המקורי ואז הוסיף ש״בן גוריון כפה עליכם להחליף את שמות משפחתכם״. כאשר נודע לו מקום מגוריו של קרוב המשפחה, ציין כי בסמוך למקום זה קבורים ילדים מ״פרשת ילדי תימן החטופים״.

בהרצאה ״הילד וידע״ (2011), פורש מילר את המאבק הפוליטי המתרחש בשדה החינוך המחפש לכפות על הילד זהות, למשל זאת הנקראת: לאום. השאלה היא אילו מסמני אדון יסמנו אותו. עבור הסובייקט, להשיג סימן הזדהותי, כרוך בהתענגות שחייבת להיות לא שלמה, לעבור אובדן, להשיג כריתה.    

מילר קושר בין מסמן האדון-S₁ שיכפה זהות על הילד לבין האובדן ההתענגותי אותו הוא מכנה כריתה.

אריק לוראן (1991) בהרצאה על סמינר 17, קושר את האובדן דווקא אל  S₂.

הוא אומר שעקבת ההתענגות הראשונה דוחפת לחיפוש אחריה, וההתקלות במסמן שני (S₂) המצוי ב-אחר, היא שמביאה לאובדן מנה של התענגות. הרישום השני כרוך במה שהתחולל בעת הרישום של העקבה הראשונה, כשהסובייקט מחפש אובייקט אבוד.

מכל מקום, אנחנו יכולים לראות כי מדובר ברישום/עקבה/ כריתה והותרת חותם התענגותי בל יימחה באמצעות הזדהות ראשונית ועמוקה.

עובדה זו יכולה לשפוך אלומה של אור על שיח החרשים המתחולל בזירת המאבק הפוליטי.  

באותה הרצאה, מסב לוראן את תשומת ליבנו לשיח הממשל הפרוידיאני.

מי שנמצא בעמדת המשילות יכול לתפקד רק אם התמקם במקום של האידיאל המצליח לקבץ לקבוצה אוסף של סובייקטים. הם מתקשרים אל אובייקט ההתענגות, אובייקט הדחף עליו הם מוותרים בהציבם אותו במקום של האידיאל (כאובייקט אגלמתי).

זהו שיח האדון שהוא למעשה הופעתו של הלא מודע (אובייקט התענגותי ייחודי המכוסה על ידי אובייקט אגלמתי).

אם נכנה את ההסכמה לויתור על אובייקט הדחף ומיקומו בעמדת האידיאל כאובייקט זוהר בשם: אהבה, נוכל להסיק שכאשר זוהרו של האובייקט במקום האידיאל הועם, הנכונות להקרבה מתפוגגת, או אולי נכון יותר לומר מותקת אל מקום אחר בו מוצב האידיאל.

כך נקבל את הפסקת ההתנדבות של הטייסים, החיילים והלוחמים ואת הרעיון של אי תשלום מיסים.

בסמינר 17 (1969) אומר לאקאן שהכניסה של S₁ אל סוללת המסמנים, אותה הוא מכנה S₂, מארגנת את ה-אחר בדיעבד כשדה של ידע. זה יוצר סובייקט. מילר (2011) מכנה ידע זה ״ידע-סמבלנט״ ובהשראת ההמצאה של פוקו ״ביופוליטיקה״, הוא קורא לקרב על מסמני האדון שתחת עוּלם יפול הסובייקט-ילד; אפיסטמופוליטיקה.

מכאן שהאח הסיעודי ״יודע״ שבן גוריון כפה שמות משפחה עבריים על נתיניו ובכך עקר אותם ממסורת אבותיהם, וכן, שהאחר המתענג של שלטון מפא״י חטף תינוקות ממוצא תימני.

אלו השמות הניתנים ל״כריתה״ האפיסטמופוליטית שאיתם עלינו איכשהו לחיות.

Lacan.J. (1969). The Other Side of Psychoanalysis.Norton.

Miller, J.A (2011). Psychoanalytical Notebooks, 24.

3. לוראן. א (1991). לאקאן והשיחים. תרגום מספרדית: מבל גרייבר וסרחיו מישקין.

Epistemopolitics السياسة المعرفية-——————— تم إدخال أحد أقاربي المسنين إلى المستشفى لبضعة أيام. قبل خروجه منها سأله ممرض يرتدي الكيباه[1] عن اسم عائلته. عندما أجاب بإسم معبرن (مقلوب للغة العبرية)، سأله عن اسم عائلته الأصلي ثم أضاف أن "بن غوريون أجبركم على تغيير كنياتكم". وحين علم بمحل إقامة قريبي،ذكر أن بالقرب من هذا المكان دُفن أطفال من "قضية الأطفال اليمنيين المخطوفين". في محاضرة "الطفل والمعرفة" (2011) يعرض ميلر النضال السياسي الذي يدور في حقل التربية والذي يسعى إلى فرض هوية على الطفل، مثلاً ما يسمى: القوميّة، والسؤال هو أي دوال سيّدة سوف يحمل. فيما يتعلق بالذات، فإن الحصول على علامة لتحديد الهوية مرتبط بتلذذٍ شرط أن يكون غير مكتمل، أن تمر بتجربة الفقدان، البتر. يربط ميلر بين دال السيد 1-S الذي يفرض هوية على الطفل والفقدان التلذذي الذي يسميه البتر. في المقابل يربط إيريك لوران (1991) في محاضرة عن السمينار ال17 الفقدان بِ S2. يقول إن أثر التلذذ الأوليدفع للبحث عنه، وأن التصادم مع الدال الثاني (S2)الموجود في- الآخر، هو الذي يؤدي إلى فقدان جرعة من التلذذ. يتضمن التسجيل الثاني ما حدث عندما تم تسجيل الحصر (inhibition) الأولي، عندما تبحث الذات عن موضوع (object)مفقود. على أي حال، يمكننا أن نرى أن الأمر يتعلق بالتسجيل / الحصر/ البتر وترك بصمة تلذذية لا تُمحى من خلال التماهي الاولي والعميق. يمكن لهذه الحقيقة أن تلقي الضوء على الحوار العقيم الذي يدور في ساحة النضال السياسي. في نفس المحاضرة، يلفت لوران انتباهنا إلى خطاب فرويد عن الحكم. لا يمكن لأي شخص في منصب الحاكم أن يقوم بعمله إلا إذا تموضع في مقام المثل الأعلى الذي ينجح في توحيد جمع من الذوات في مجموعة. يربطهم بموضوع التلذذ، موضوع الدافع الذي يتخلون عنه عندما يضعونه في مكان المثل الأعلى (كموضوع ثمين). هذا هو خطاب السيد الذي هو في الواقع ظهور اللا-شعور(موضوع تلذذيّ فريد مغطى بمضوع ثمين). إذا أطلقنا على الموافقة على التخلي عن موضوع الدافع وموضعه في موقع المثل الاعلى كشيء ساطع اسم: الحب، يمكننا أن نستنتج أنه عندما ينطفئ بريق الشيء في موقع المثل الاعلى، فإن الاستعداد للتضحية يتلاشى، أو ربما يكون الأصح أن نقول إنه يوجَّه إلى مكان آخر حيث المثل الأعلى. هكذا نحصل على توقف الطيارين والجنود والمحاربين عن التطوع وفكرة عدم دفع الضرائب. في السمينار17 (1967) يقول لاكان أن دخول S1 في مجموعة الدوال، التي يسميها S2، ينظم ال- آخر لاحقاً كمجال من المعرفة. وهذا يخلق ذاتاً. يسمي ميلر (2011) هذه المعرفة "المعرفة المجزوئة" وبالاستيحاء من اختراع فوكو "السياسة الحيوية"، هو يدعو إلى معركة على الدوال السيّدة التي ستسقط الذات-الطفل تحت عبئها؛ السياسة المعرفية. ومن هنا فإن الممرض "يعرف" أن بن غوريون فرض ألقابًا (أسماء عائلة) عبرانية على رعاياه وبالتالي اقتلعهم من تقاليد أسلافهم، وأيضاً أن الآخر المتلذذ من حكم مباي خطف أطفالاً من أصل يمني، وهذه هي الأسماء التي تُطلق على "البتر" السياسي المعرفي التي يجب أن نتعايش معها بطريقة أو بأخرى.

[1] قبعة يضعها الرجال اليهود المتدينون (المترجمة)

‍