״מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה…״ - "أرض الوطن بلا رداء، أرض الوطن حافية القدمين..."

‍

הגיליון האחרון של כתב העת "פולמוס"– כתב עת המיועד לדיון בנושאים של פסיכואנליזה, חברה ופוליטיקה – הוקדש למסמן "דו-לשוניות", ומן הארגומנט שפורסם, אפשר היה להבין שהכוונה היא לדו-לשוניות במובן העברי-ערבי [1].

בטקסט רגיש ומדויק שהתפרסם לאחרונה ב"מבטים", הדגישה פז חיט צוריאל את הסכנה שבגלישה אל הממד הדמיוני של הביטוי "דו-לשוניות", הטעימה את שני הרבדים שבהם פועלת השפה – המסמן והמסומן, והמליצה ללכת אל מעבר לממד ההזדהויות. את הטקסט היא סיימה בשאלה הנוקבת "אז באיזו דו-לשוניות מדובר בשדה 'שלנו'?" [2].

מה שעשוי לתרום למאמץ להשיב לשאלה הזו, הוא להתחקות אחר גלגוליו של המושג הזה, החל משורשיו המוקדמים ביותר בפסיכואנליזה. בפרק הדיון במקרה של קתרינה, הציג פרויד את הסימפטום כשפה מוצפנת ודימה אותו לכתב סימנים שניתן לפענחו לאחר גילויים של כתובות דו-לשוניות:

"לעיתים קרובות נהגנו [פרויד וברוייר] להשוות את הסימפטומים ההיסטריים לכתב סימנים שאותו למדנו לפענח לאחר גילויים שלכמה כתובות דו-לשוניות" [3].

פרויד לא כתב זאת במפורש, אך לא מן הנמנע שהתכוון לאבן רוזטה, שהתגלתה בשנת 1799 על ידי חברי משלחת נפוליאון בונפרטה במצרים. על האבן, שהיום נמצאת ב-British Museum בלונדון, חקוק צו מלכותי שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. הצו כתוב ביוונית עתיקה ובמצרית קדומה, בשני סוגי כתב שונים – כתב חרטומים וכתב דמוטי [4], כלומר מדובר בכתובת דו-לשונית. ז'אן-פרנסואה שמפוליון – פילולוג, היסטוריון ואגיפטולוג צרפתי – התחיל לחקור את האבן בשנת 1808 ובין השנים 1822 – 1824, כשבעים שנה לפני המחקרים של פרויד וברוייר על היסטריה ופרסם מספר מחקרים שהובילו אותו לפענח את כתב החרטומים המצרי [5].

פרויד חזר לכך בפרק 6 של "פירוש החלום", שם הוא כתב שתוכן החלום נמסר כאילו ב"כתב תמונות", תרגום עברי למילה "hieroglyphics" [7], והזהיר שממש כשם שאין לקרוא הירוגליף כמייצג את הדימוי עצמו, כך אין לטעות בקריאת כתב התמונות של החלום כתמונות גרידא:

"...תוכן החלום נמסר כאילו בכתב תמונות, שאת סימניו יש להעביר אחד לאחד ללשון מחשבות החלום. ברור שנלך שולל אם נקרא סימנים אלה על פי ערכם התמונתי ולא על פי מה שהם מתייחסים אליו, כסימנים" [6].

זה מה שהוביל את לאקאן לומר שפרויד פענח את שפת האיווי, הסימפטום והחלום בשלמותה, ממש כפי ששמפוליון פענח את ההירוגליפים:

"כדי  לשחרר את הדיבור של הסובייקט, אנו מכניסים אותו לתוך השפה של איוויו, כלומר לתוך השפה הראשונית, שבה, מעבר למה שהוא אומר לנו על עצמו, הוא כבר מדבר אלינו שלא בידיעתו, ובסמלים של הסימפטום בראש ובראשונה.[...] בשפה ראשונית, אומר גם, אין כוונתי ללשון פרימיטיבית, מאחר שפרויד –אשר הזכות שרשם לעצמו על התגלית המלאה שלה מאפשרת להשוות אותו לשמפוליון –פענח אותה בשלמותה בחלומות של בני-זמננו" [8].

מאוחר יותר כתב לאקאן, שהאנליטיקאי עוסק בקריפטוגרפיה שמקבלת את מלוא ממדיה רק כאשר היא עוסקת בלשון אבודה – קרי, לשון הלא מודע:

"...אין להתייחס אל הדימויים שבחלום אלא בעבור ערכם כמסמן, כלומר בעבור האותיות שהם מאפשרים לחלץ מן ה'ביטוי' המוצג על ידי חידת הציורים של החלום. [...] פרויד מדגים בשלל אופנים מדוע לערך זה של הדימוי כמסמן אין דבר וחצי דבר עם משמעותו, ורותם לכך את ההירוגליפים של מצרים העתיקה. [...] קריפטוגרפיה מקבלת את מלוא ממדיה רק כאשר היא בלשון אבודה" [9].

הסובייקט מדבר בו־בזמן בשתי שפות: שפת הדיבור המודעת ושפת הלא־מודע שמדברת בו, מבלי שידע. בהתאם, הפענוח האנליטי שונה מפיצוח קוד, בכך שהוא מחזיר לסימן את כובד ההיסטוריה שלו, כלומר את הלא-מודע שמדבר בו. זהו לא  רק מעשה של הבנה, אלא מעשה לשוני, אתי ופוליטי. מעשה הפירוש, הפענוח של "לשון אבודה", לא מסתמך על מפתח מוכן מראש ולא עוסק בדו-לשוניות במובן של שתי שפות שקיימות כביכול מראש. תחת זאת, הסובייקט שומע את עצמו מדבר בשפה שאינה שפתו ואינה מובנת לו – שפה שמתרגמת את עצמה אל עצמה. זאת המשמעות של "לשון אבודה"; היא אבודה כמו האובייקט האבוד, כלומר היא מעולם לא הייתה שם והיא מכוננת ככזו רק בדיעבד עם תנועה שבה שפה נוצרת מתוך שפה אחרת – תנועה המכוננת את הסובייקט של הלא-מודע. הואיל וכך, עם פרויד ולאקאן, הדו-לשוניות היא של הסובייקט – לא של ארץ, לא של מדינה, לא של טקסט ולא של כתב עט.

מקורות:

1.   ח׳ולוד תאבת סגיר. "דו לשוניות". פולמוס בישראל, גיליון 21, April 11, 2025: https://www.polemosisrael.com/blog/dv-lshvnyvt---lthny-y-llgwy

2.   פז חיט צוריאל. "המסמן - זה שמעבר להזדהות". מבטים, June 13, 2025: https://www.polemosisrael.com/mabatim/hmsmn---zh-m-br-lhzdhvt---ldl---dhlk-ldhy-ytjwz-ltmhy

3.   זיגמונד פרויד. "שתי נשים היסטריות : סיפורים פסיכואנליטיים". תרגום מגרמנית:מרים קראוס, עורך: דרור גרין. הוצאת 'צפת : ספרים', 2004.

4.   https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%98%D7%94

5.   https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%90%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%90%D7%94_%D7%A9%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F

6.   :TheInterpretation of Dreams, Sigmund Freud (1900) https://psychclassics.yorku.ca/Freud/Dreams/dreams.pdf

7.   זיגמונד פרויד. "פירוש החלום". תרגום מגרמנית: רות גינזבורג. עריכה: עמנואל ברמן. הוצאת 'עם עובד',2007. עמ' 285.

8.    ז'אק לאקאן. "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה". כתבים, כרך א. תרגום מצרפתית: נועם ברוך.עריכה: מרקו מאואס. הוצאת 'רסלינג', 2015. עמ' 275-276.

9.   ז'אק לאקאן. "ערכאת האות בלא-מודע". כתבים, כרך א. תרגום מצרפתית: נועם ברוך.עריכה: מרקו מאואס. הוצאת 'רסלינג', 2015. עמ' 481-482.

·     אבן רוזטה. British Museum, 15.05.25. צילום: ירון גילת.

‍

‍

נקודת היציאה לעניין הטקסט הנוכחי נמצאת בספר שמות ב', יא-יב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". המסורת הפרשנית מבכרת את המעשה הזה כמעשה מוסרי של מי שלא יכול היה עוד לסבול את העוול שנעשה לבני עמו.

בסמינר X, על המועקה, אמר לאקאן שאקט (l’acte) מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור, כלומר כאשר הפער של האיווי נכתב לתוכה [1]. האקט אינו כל פעולה רגילה שהיא, אלא משהו שקורה מתוך פער, כלומר מתוך כוח שאמור לעכב אותה. אקט אמיתי, לפיכך, תמיד כרוך בהתנגשות עם משהו שמעכב אותו, הוא מתקיים כשהעכבה נוכחת, ובכל זאת מתרחש – לא למרות העכבה אלא דווקא דרכה.

האקט הוא פריצה בסדר הסמלי שלא רק שוברת אותו, אלא גם מכוננת וממקמת את הסובייקט מחדש. לא מדובר בפריקה של מתח או בתגובה אימפולסיבית, אלא ביצירה של מציאות חדשה, ברגע של קרע שלא ניתן לחזור ממנו. האקט משנה את המעמד של הסובייקט כך שהוא הופך לדמות שמפסיקה להיות חלק מהסדר הישן, הוא מאבד את ההזדהות הקודמת שלו ולא יודע מה יהיה עליו ולמה הוא יהפוך: הוא עתה סובייקט חדש [2]. לכן, במובן הלאקאניאני, כל אקט אמיתי הוא "התאבדות של הסובייקט" במובן שהסובייקט יכול להיוולד מתוכו באופן אחר. זוהי מהותו של האקט במובנו הבוטה: הסובייקט איננו אותו הסובייקט לפני האקט, ולאחריו [3].

אין אקט אמיתי שאינו מהווה חצייה של קוד מסוים, של חוק, של סדר סמלי, אשר ביחס אליו האקט מתמקם כמפר, כעבריין, דבר המאפשר לאקט עצמו לקבל את ההזדמנות של ארגון מחדש של הקוד שהופר [4]. כשיוליוס קיסר חצה את הרוביקון, המכשול לא נבע מגודלו של הנהר, אלא מכך שהנהר הזה היווה גבול שהצבא הרומי לא היה רשאי לחצות. כלומר, זה היה הגבול שחצייתו היוותה עבירה. הווה אומר, יש אקט, רק אם יש חצייה של סף מסמן [6, 5] ולכך התכוון לאקאן כשאמר שאקט מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור [1]. היה צורך בקיומו של חוק רומי, על מנת שהפעולה של יוליוס קיסר תהווה אקט, והיה צורך בקיומו של חוק מצרי על מנת שהפעולה של משה תהווה אקט. אמנם, כל אקט הוא עברייני, אבל תכונה יסודית של אקט היא גם שניתן לראות במבצעו את האחראי לו – לכן מדובר בפעולה אתית. וזאת בניגוד למעבר לאקט או לביטוי בפעולה שבהם הסובייקט לא נוטל אחריות לאיווי שלו [7].

מעבר לאקט (passage àl'acte) הוא פעולה של בריחה. זה הרגע שבו הסובייקט לא יכול לשאת את מקומו במבנה, והוא נזרק החוצה, בלי יצירה של עמדה חדשה. זוהי נפילה מהזירה של הדיבור, של היחסים או של ההעברה, שמהווה נטישה או בריחה מהבמה או מהסצנה, ולא עיצוב שלהן מחדש [9, 8]. בניגוד לאקט ולמעבר לאקט, ניתן לדבר על ביטוי בפעולה (acting out) כאשר ישנה במה והסובייקט משחק על הבמה תחת המבט של האחר. דהיינו, ביטוי בפעולה הוא ניסיון לומר משהו, מסר מוצפן בתוך השיח, שלא ממוטט את המערך הסמלי אלא קורא לפרשנות. בביטוי בפעולה יש צורך באחר, יש צורך בצופה. במעבר לאקט אין צופה כלל, הבמה נעלמת, ואילו האקט הוא הדבר המפריד את הסובייקט מהאחר [11, 10].

שלוש פעולות מכוננות את המעשה של משה כאקט: הוא הביט סביב לראות שאין איש, הוא הטמין את ההרוג בחול כדי להסוות את מעשיו והוא ברח למדיין. המבט וההטמנה מעידים עליו כי ידע שהוא עובר על חוק קיים, כלומר העכבה הייתה נוכחת ודרכה התרחש האקט, והבריחה אל המדבר מעידה על האחריות הסובייקטיבית שלו. הואיל וכך, המעשה של משה, לא היה ביטוי בפעולה ולא היה מעבר לאקט, ויותר מאשר מוסרי, היה אתי: מעשה של התנערות מן הסדר החברתי ומן החוק של הממלכה המצרית. התנערות מן המסורת שלתוכה גדל משה ומן האב הסימלי שבצילו התחנך. רק אחרי מעשה אלים של יציאה רדיקלית אל החופש הפרטי, הסובייקטיבי שלו, יכול היה משה להוליך עם שלם, ערב רב של עבדים בני עבדים, אל החירות. משה הפך למשה, כלומר הפך למי שהוא, עם המתת המצרי ולא כאשר בחר בו אלוהים מאוחר יותר באופן מפורש, במעמד הסנה הבוער. אלוהים בחר ברוצח נמלט להיות למנהיג העם הנבחר, אבל מעשה הרצח היה מעשה של שינוי סובייקטיבי, לא רק כתגובה מוסרית־רגשית אלא כפריצת גבול מכוננת וקריעה מהסדר הקיים, פעולה סובייקטיבית רדיקלית שבה משה לא עוד היה רק צופה אלא פעל, והיא שייסדה אותו כאדם חופשי, כסובייקט חדש, כלומר כמי שהתייצב בעמדה של סובייקט מעבר לחוק (הסמלי) של מצרים, דבר שבעטיו גם נמלט ממנה. מהבחינה הזו, הייתה למשה "יציאת מצריים" פרטית, תרתי משמע, שקדמה והייתה הכרחית לזו הלאומית והיא שאפשרה לו להיות (ה)נבחר, לא רק על ידי אלוהים, אלא גם לבחור את עצמו בעצמו.

כך ניתן להבין, שרק מי שעובר דרך גבולות החוק, מי שמוכן לשבור את הסדר החוקי, מסוגל גם להוליך את האחרים אל מחוצה לו. מנהיג לא יכול להסתפק בדיבורים, ועל אף שאין בכך הצעה לביצוע רצח או דחיפה למעבר מפורש על חוק המדינה, הרי שבה במידה ברור שיש לעבור על חוק סמלי כלשהו ולערב בכך את הגוף ממש, על מנת לחצות את המרחק שבין פסאודו-מנהיג למנהיג. מנהיג מכונן ככזה, לא מתוך מלל ויחסי ציבור, ואף לא מתוך בחירה בו – תהא זו על ידי אלוהים או על ידי העם – אלא מתוך מעשה שכרוך בסיכון, במעורבות הגוף, ובחציית חוק — לאו דווקא חוק פורמלי, אלא חוק סמלי, זה שמגדיר את הסדר, את מה "שלא עושים". המנהיג הוא זה שהולך עם האיווי שלו עד הסוף, לא בוגד בו [12], גם כשזה כרוך בסיכון, בהפרה, בבדידות, ואולי אפילו באלימות במובן של תלישה אלימה וכואבת מסדר קיים.

הרצח כתחילתה של תנועה סובייקטיבית, שאחריה משה לא חוזר להיות מה שהיה, התחיל תהליך של הבנייה מחדש של משה כסובייקט חדש. כלומר, רגע בו הסובייקט-משה וויתר על מקומו בסדר הקיים כדי לאפשר את הופעתו של סדר חדש: ניתוץ האלילים והמעבר לאמונה באל מופשט כאקט של חירות מתוך חירות. האקט של משה היה, הלכה למעשה, החלטה לא לשוב, להיעלם ממקום ההזדהות הישנה, לזנוח את מעמדו כנסיך מצרי, לנטוש את האלילות, להיות חופשי במובן הרדיקלי ביותר, ובכך להתחיל מהלך שעבר דרך המשפט "אהיה אשר אהיה" [13] ומעמד מתן לוחות הברית בהר סיני והגיע לשיאו בכניסת העם לארצו המובטחת.                                                                                  

מקורות:

1.   Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book X:Anxiety (1962–1963). Polity Press, 2014. p. 317.

2.   Stevens, A. Embarrassment, Inhibition, and Repetition. In: The Later Lacan. State University of New York press, 2007. p.150, 156.

3.    מילר,ז"א. התייחסויות אל המושג של 'מעבר לאקט' של לאקאן. תרגום מספרדית: סמואל נמירובסקי. ב: https://temurot.com/wp-content/uploads/2024/02/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%A7%D7%98-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%A8.pdf

4.    שם.

5.    שם.

6.   Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book XV: The Psychoanalytic Act (1967–1968). unpublished translation, in: http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/Book-15-The-Psychoanalytical-Act.pdf

7.    אוונס. ד. מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. הוצאת רסלינג, 2005.  עמ'61-62.

8.   Lacan, J. Book X. p. 115.

9. Stevens, A., p.150, 154-155

10. .מילר,ז׳-א.

11. אוונס. ד. עמ' 67.

12. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book VII: The Ethics of Psychoanalysis (1959-1960).W.W. Norton & Company, 1992. p. 394.

13. שמות ג', י"ד.

‍

‍

פרויקט חייו, במובן מסוים, של אחד בשם ריצ'רד קליין הוא להציג את כתבי פרויד וכתבי לאקאן שפה לצד שפה, גרמנית או צרפתית לצד האנגלית, פסקה לצד פסקה, עם הערות והארות. אם אין דו-לשוניות, ייטב לקורא את לאקאן לקרוא רק באנגלית, או אולי בשפת המקור, הרי מה זה משנה... אין צורך ב'דו-לשוניות' מן המשלב הזה. אין צורך בתרגום. הווי אומר: "קרא ודבר רק כך, לא מכיר באחרות שפתך בחברתי". כל אחד במעטפת השפתית שלו בלבדו. ייטב כי כל אחד יישאר עם דו-לשוניותו הבלבדית, ולא יקשה על חיי אחרים כפי אותו ריצ'רד קליין. האומנם?

הפרויקט של ריצ'רד קליין, אחד החשובים לטעמי, מאפשר לגשת לשפתו של פרויד עבור מי שאינו יכול אלא להיעזר בשפת תרגום. לפתע הגרמנית אשר אולי זרה מוצגת כאפשרות. עם הקריאה, הסימנים הזרים אינם כל כך זרים, אפשר פתאום גם להתווכח עם התרגום: האם זה תרגום מוצלח? האם פרויד כותב "הירוגליפים", או אולי זה סטראצ'י? אולי מתרגם אחר? לפתע מתברר שפרויד באנגלית אינו פרויד בגרמנית. תרגום, גם אם אינו מוצלח, כשמונח ליד שפת המקור, אינו מבאר אותה – אלא מציע אפשרות לגשת אליה, גם עבור מי שאינו דובר אותה. אפשר ללמוד כך משהו אודות שפתו של אחר, וזה מוביל לתהייה על 'מהי שפה ללא אחרות' – שאלה שאפשר לקרוא כאן כקפל-לשון, והעסיקה על שלל היבטיה לא רק את לאקאן, כי אם גם דורות של בלשנים ופילוסופים.

למשל, לקרוא שירה מתורגמת, מה קוראים? האם בודלייר באנגלית או עברית הוא בודלייר? נדרשת הצבה של הצרפתית לצד התרגום, זאת אומרת – נדרשת דו-לשוניות בהנגשת בודלייר לקורא בשפה זרה, על מנת שיתאפשר לו לקרוא בודלייר באופנים שונים. כך, כנקודת מוצא, עושה ריצ'רד קליין – לקרוא פרויד ולאקאן בשפה זרה לשפתם, אין זה זהה לקריאת פרויד ולאקאן בשפת המקור, אך בכל זאת 'אנחנו', אם ירצה כותב המאמר, קוראים פרויד ולאקאן לא בשפתם המקורית. מדוע? מאיזה צורך? מה 'אנחנו' קוראים?

כתב העט פולמוס בישראל בוחר לעבוד ביותר משפה אחת, מגדיר עצמו דו-לשוני, מתוך בחירה – קרי, יש מן האתיקה –הקשורה במרקם החברתי של הארץ, של המדינה, של החברה בה הוא פועל. גם אם כל אחד (האומנם?) דו-לשוני, אולי רב-לשוני, הרי איננו חיים במנותק לחלוטין זה מזה. אם יש כזה דבר המכונה חברה, אם יש מן החברתי, אזי כל אחד אינו מנותק לחלוטין מהחברה המקומית, התרבות, הארץ, וכדו'. אגב, זוהי גם הנחת עבודה מסוימת. וכבר כתב המשורר ג'ון דאן בבהירות יוצאת דופן, מאות שנים לפני הפסיכואנליזה - "No man is an island, / entire of itself". והיה כל אדם אי – לא היה צורך באתיקה. לא היה צורך במפעלם של שפינוזה, פרויד, לאקאן, לוינס, דרידה, והרשימה ארוכה.

אין אתיקה במישור של בדידות בלבדית. ארץ, מדינה, חברה, פרקטיקה בה נפטרים מהדו- או מהרב-לשוניות– שם בוחרים להכחיד את האחרות. ללא אחרות - אין אתיקה. מיותר לציין שגם אין פסיכואנליזה.

‍

إن مشروع حياة شخص يدعى ريتشارد كلاين هو تقديم كتابات فرويد وكتابات لاكان بلغة واحدة إلى جانب أخرى، الألمانية أو الفرنسية إلى جانب اللغة الإنجليزية، فقرة بفقرة، مرفقة بملاحظات وتوضيحات. إذا لم تكن هناك ثنائية اللغة، فمن الأفضل للقارئ أن يقرأ لاكان باللغة الإنجليزية فقط، أو ربما باللغة الأصلية، ففي نهاية الأمر، أي فرق هناك ... ليست هناك حاجة إلى "الثنائية اللغوية" من هذا المستوى. لا حاجة للترجمة. وكأنك تقول: "اقرأ وتحدث بهذه الطريقة فقط، فأنا لا أعترف باختلاف لغتك في المجتمعيّ". كلٌ وحده في إطاره اللغوي. سيكون من الأفضل للجميع أن يظل كل منهم مع ثنائيته اللغوية المتفردة ولا يصعب الحياة على الآخرين، كما فعل ريتشارد كلاين. أحقاً؟

مشروع ريتشارد كلاين، أحد أهم المشاريع في رأيي، يجعل من الممكن الوصول إلى لغة فرويد لأولئك الذين لا يسعهم إلا استخدام لغة الترجمة. فجأة يتم تقديم الألمانية التي قد تكون لغة أجنبية كاحتمال. عند القراءة، لا تعود العلامات الأجنبية شديدة الغرابة، وفجأة يصبح بإمكانك أيضا أن تجادل بخصوص الترجمة: هل هذه ترجمة جيدة؟ هل هو فرويد الذي يكتب ب "الهيروغليفية"، أو ربما ستراتشي؟ ربما مترجم آخر؟ فجأة يتضح أن فرويد باللغة الإنجليزية ليس ذاته فرويد بالألمانية. الترجمة، حتى لو لم تكن ناجحة، عندما توضع بجوار اللغة الأصلية، فإنها لا تفسرها، بل توفر إمكانية للتوجه إليها، حتى لأولئك الذين لا يتحدثونها. بهذه الطريقة، يمكن للمرء أن يتعلم شيئا عن لغة الآخر، ما يقودنا إلى التفكّر "ما هي اللغة بدون الاخر" - وهو سؤال يمكن قراءته هنا كمزدوج المعنى، والذي لم يشغل، على جوانبه المتعددة، لاكان فحسب، بل شغل أيضا أجيالا من اللغويين والفلاسفة.

على سبيل المثال، قراءة الشعر المترجم، ماذا نقرأ؟ هل بودلير باللغة الإنجليزية أو العبرية هو بودلير؟ يجب وضع اللغة الفرنسية بجوار الترجمة، أي أن ثنائية اللغة مطلوبة لجعل بودلير في متناول القارئ بلغة أجنبية، من أجل السماح له بقراءة بودلير بطرق مختلفة. وهكذا، كنقطة انطلاق، يفعل ريتشارد كلاين - قراءة فرويد ولاكان بلغة غريبة عن لغتهما، والتي تختلف عن قراءة فرويد ولاكان باللغة الأصلية.  ومع ذلك، "نحن"، إذا رغب مؤلف المقال في ذلك، نقرأ فرويد ولاكان ليس بلغتهما الأصلية. لماذا؟ ما هي الضرورة لذلك؟ ماذا نقرأ "نحن"؟

تختار جدل في إسرائيل العمل بأكثر من لغة، ويعرف نفسه بأنه ثنائي اللغة، باختياره – ما يعني من خلال الأخلاقيات – المرتبطة بالنسيج الاجتماعي في البلد والدولة والمجتمع الذي تعمل فيه. حتى لو كان الجميع (أحقاً؟) ثنائي اللغة، وربما متعدد اللغات، فإننا في الواقع لا نعيش في عزلة تامة بعضنا عن بعض. إذا كان هناك ما يسمى بالمجتمع، اذا كان هناك شيء من المجتمعيّ، فكل فرد منا ليس منفصل بشكل تام عن المجتمع المحلي، عن الثقافة والبلد وما إلى ذلك. بالمناسبة، هذه أيضا فرضية عمل معينة. وقد سبق أن كتب الشاعر جون دن بوضوح استثنائي، قرون عدة قبل التحليل النفسي،"No man is an island, / entire of itself ". ولوكان كل إنسان جزيرة – لما كانت هناك حاجة للأخلاقيات - ولما كانت هناك حاجة لأعمال سبينوزا، وفرويد، ولاكان، وليفيناس، ودريدا، والقائمة تطول.

لا توجد أخلاقيات على مستوى الوحدة وحدها. بلد، دولة، مجتمع، ممارسة يتخلص فيها المرء من ثنائية اللغة أو تعددية اللغات - حيث يختار المرء إبادة الآخر-الاختلاف. بدون الآخرين، لا توجد أخلاقيات. وغني عن القول إنه حينها لا تعود هناك حاجة للتحليل النفسي أيضا.

‍

‍