דיאלוג כתיבה (בין מפגשים) בנושא ׳כולנו בשלולית דם׳ - حوار مكتوب (بين اللقاءات) حول موضوع "كلنا في بركة من الدماء"
מחשבות, שעות אחדות לפני הפגישה עם מ׳:
שם, באירופה, יש אנשים זקופים. שום מפגש עם נציגי חוק מאיימים או תקלות החיים לא מכופף אותם. אם כך, היתכן כי האנטישמיות, היא על שום שהורדנו ראש, ש״נתפסנו״ בעליבות ובפחד? האם יתכן שהקול הקורא לעולם לאשר אותנו, ההסברה, הבקשה להקלה ולהבנה הנם הצהרת קורבנות? שהרי המזוכיזם עלול לייצר סאדיזם בהיות הוא זה שמביים את המשחק. הם, חמאס, זקפו ראש, הנחיתו מכה, הם גיבורי השעה, ואז פרץ הגל הפרו-פלסטיני. האהדה למי שמפסיק התקרבנות היא עצומה. כשפועלים כ״חזק״ ישנו הד והזדהות. עם זאת, קיים הבדל בין הזחיחות של הבורים, קידוש האדמה על פני החי, לבין נחישות ותקיפות התודעה - יש הבדל איך מנהלים את דחף המוות: כפעולת מוות או כמרכיב בחשיבה.
מ׳ איבדה גיס. הוא היה אחד מתאומים זהים. שניהם לחמו בשביעי. אחד דימם למוות ללא חילוץ. אחיו שנושא שכפול מדויק של אותו הקלסטרון נשאר כעד לחיים שמצווה כל מי שמת. היא חוזרת ומספרת: העצב והבכי שרים קינה יומית בבית, כמעט אמצעי פיקוח שסבל החיים לא ירפא.
מ׳ כותבת: הקורבן שמחזיק חזק כל כך את אשמתו בלי אחריות לדבר רע - הוא זה שלקח את הבורות, ובחוכמתו יצר מפלצת. המקרבן, הוא הנבחר התורן. לא צריך לאמת היום שום אמירה. קידוש הקורבנות והשקר תמיד יבואו יחד כי אי אפשר להתקרבן לעולמי עד בליל שקר שרע לי.
הכל אישי, דאגה תמיד ודמעה.
מחשבות אחרי מה שמ׳ כתבה:
כולם מושיטים ידיים לקחת חלק בזוועה. פסיכולוגים התנפלו על המפונים ועל המשפחות מוכות האובדן. התנהלו קרבות על התנדבויות. אנשים מבקרים ב׳כיכר החטופים׳ כדי להרגיש, להצליח לדמוע, לומר שזה קרה גם להם, אפילו שלהם לא קרה. זה אפילו לא קרה ל״עם״ - אין עם; יש אנשים, יחידים וקבוצות, שגרים בגטו הזה ושונאים אחד את השני כשאין טילים בשמים. האירוע שקרה, ויומיומיות ההלוויות וזעקות הכאב שלמי ששלחו בן ולא שב, כל אלה לא שלנו. האמפתיה, הצער עליהם, המשאלה העמוקה שהלוואי ולא היה קורה מבקרים אצלנו ועם זאת זה לא הכאב שלנו - הוא שלהם. אין היום את האחד החכם שיבוא ויטען לאקט הנכון, אין פה חניבעל כזה. אין נביא - רק מתנבאים. ואין גם אמיץ אחד שישלם בחייו כדי להרוג, כי לא הורגים, כי משאלות רצח הן בגדרות הפנטזיה ותו לא. נותר אולי רק לחשוב מחשבות, חדשות, לזעזע ולהסתכן באמירות לא יפות ולא מקובלות, להוקיע את השררה מבפנים, שררת השפה המצטמקת, שררת רודנות האדונים הכל כך מאלחשת. להיות המורד האלמוני מככר טיין אן מן שניצב כנגד כל זרם והידבקות הזדהותית. להיות נאמן לחתרנות.
על כך מ׳ מגיבה: לא יכולה להתעלם מכרונולוגיית האירועים (כי כזו אני) - מה שנכתב פה, ומה שבאותה העת: ׳כולנו בשלולית דם׳ - כך כתבת לי במדויק! כולנו יחידים בגטו הזה שטבע בדם.
אני משיבה בדברים וחותמת: יש עוד הרבה לאבד ויש הרבה ללמוד שאין טעם לחיים - החיים הם הטעם.
והיא עונה: אי אפשר להיות קורבן בלי להיות אשם ואף פעם כמובן לא לקחת אחריות.
על המענה שלה אני מהרהרת: בערב הראשון של האזעקות הכלבה ברחה. במשך ארבע שעות חיפשתי אותה ברחובות השוממים וקראתי בשמה. כבר כמעט לא יכולתי לדרוך ובשמים עפו טילים. לא חשתי כל פחד ולא שעיתי לכאב. ארבע שעות וכלום. האם ללכת לישון עכשיו, הרבה אחרי חצות, כשהיא שם אובדת מבוהלת מבועתת. פרסמתי מודעות באתרים, עם תמונות שלה. למחרת קיבלתי הודעה שנראה לה שזו היא. ביקשתי שתצלם והנה היא בחצר בית במרחק מאות מטרים. היא נחתה שם באפס כוחות, כריות רגליה קרועות מרב ריצה. כמו התאום החי על המת היא חזרה, כמו שיבת המתים, כמו החזרת הנשמה. כשהיא חזרה התחיל מעין אבל על קץ האבל...
أفكار، ساعات قليلة قبل اللقاء مع م:
هناك، في أوروبا، يوجد أناس منتصبوالقامة. لا ينحنون أمام تهديد أي ممثل للقانون أوأمام نكسات الحياة. إذا كان الأمر كذلك، فهل من الممكن أن يكون سبب معاداة السامية هو أننا أحنينا رؤوسنا، أو أننا "أُخذنا على حين غرة" في البؤس والخوف؟ هل هناك احتمال أن يكون الصوت الذي ينادي العالم مطالبًا إياه أن "يوافق" على وجودنا وهل التفسير وطلب التخفيف عنا وتفهمنا ما هم إلا إقرارًا بكوننا ضحايا؟ فالمازوشية قد تُولّد السادية لأنها هي التي تدير اللعبة. هم، حماس، قد رفعوا رؤوسهم، ووجهوا ضربتهم، هم أبطال الساعة، ثم اندلعت الموجة المؤيدة للفلسطينيين. إن التعاطف مع أولئك الذين يتوقفون عن لعب دور الضحية هائل. عندما تتصرف كـ "قوي"، تلاقي صدى وتماهٍ. ولكن هناك فرق بين غرور الجهلة، وتقديس الأرض أكثر ممن يعيش عليها، وبين عزيمة الوعي وثباته- هناك فرق في كيفية إدارة دافع الموت: كفعل موت أو كجزء من الفكر.
فقدت م صهرًا لها. لقد كان أحد توأمين متطابقين. شارك كلاهما في القتال في السابع. نزف أحدهم حتى الموت دون أن يتمكن أحد من تخليصه. أخوه الذي يحمل نسخة طبق الأصل من ملامحه بقي كشاهد على الحياة التي يأمرنا بها كل من يموت. تكرر وتقول: يغني الحزن والبكاء رثاء يومي في المنزل، وكأنهما يراقبان معاناة الحياة لئلا تشفى.
تكتب م: الضحية الذي يتمسك بذنبه بشدة دون أن يكون مسؤولاً عن أي شيء سيء – هو ذاته الذي أخذ الجهل، وبحكمته خلق وحشًا. المضحي هو المناوب المختار. ليس هناك حاجة اليوم للتحقق من صدق أي مقولة. إن تقديس الضحايا والكذب سيكونان دائمًا مجتمعان لأنه من المستحيل لعب دور الضحية إلى الأبد دون أن أكذب بأن أحوالي سيئة.
كل شيء شخصي، قلق دائم ودموع.
أفكار بعد ما كتبته م:
يمد الجميع يده للمشاركة في الفظاعة. انقض الاختصاصيون النفسيون على الأشخاص الذين تم إجلاؤهم وعلى العائلات الثكلى. دارت معارك على عمليات التطوع. يزور الناس "ساحة المخطوفين" ليشعروا، ليتمكنوا من ذرف الدموع، ليقولوا إن ما حدث قد حدث لهم أيضًا، مع أنه لم يحدث لهم. لم يحدث حتى لـ "الشعب" - لا يوجد شعب؛ هناك أشخاص وأفراد وجماعات يعيشون في هذا الغيتو ويكرهون بعضهم البعض عندما لا تكون هناك صواريخ في السماء. إن الحدث الذي حدث، ويومية الجنازات، وصرخات الألم ممن أرسلوا ابنًا ولم يعد، كل هذا ليس لنا. التعاطف، والحزن عليهم، والتمني العميق لو أن كل هذا لم يحدث يأتونا، ومع ذلك فإن هذا ليس ألمنا - إنه ألَمهم. لا يوجد اليوم ذلك الشخص الذكي الذي سيأتي ويجادل من أجل الفعل الصحيح، لا يوجد مثل هانيبال هنا. لا يوجد نبي – نبوءات فقط. وليس هناك شخص شجاع واحد يدفع حياته ثمنا للقتل، لأننا لا نقتُل، لأن أمنيات القتل محصورة في عالم الخيال لا أكثر. ربما كل ما تبقى هوالتفكير في أفكار جديدة، والزعزعة والمجازفة بتصريحات غير مستحبة وغير مقبولة، وإدانة السيادة من الداخل، سيادة اللغة الآخذة في الانكماش، سيادة طغيان الأسياد المنهكة للغاية. أن تكون المتمرد المجهول من ميدان تيان آن مان الذي وقف بمواجهة كل تيار وكل ارتباط تماهيّ. أن تكون مخلصًا للعصيان.
على هذا تجيب "م": "لا أستطيع تجاهل التسلسل الزمني للأحداث (لأن هذه هي أنا) - ما كتب هنا، وما كتب في ذلك الوقت: "نحن جميعًا في بركة من الدماء" - هذا ما كتبتِه لي بالضبط! نحن جميعًا أفراد في هذا الغيتو الغارق في الدماء.
أرد بهذه الكلمات وانهي الحديث: لايزال هناك الكثير لنخسره وهناك الكثير لنتعلمه، أنه لا فائدة من الحياة - الحياة هي الهدف.
وتجيب: لا يمكن أن تكون ضحية دون أن تكون مذنباً وبالطبع ألا تتحمل المسؤولية أبداً.
تمعنت في إجابتها: في الليلة الأولى من صفارات الإنذار،هربت الكلبة بعيدًا. بحثت عنها لمدة أربع ساعات في الشوارع الخاوية وناديتها باسمها. كنت تقريبًا غير قادرة على المشي أكثر وكانت الصواريخ تتطاير في السماء. لم أشعر بأي خوف ولم أشعر بأي ألم. أربع ساعات ولا شيء. هل آوي إلى الفراش الآن، بعد منتصف الليل بوقت طويل، وهي ما زالت هناك ضائعة، خائفة، مرعوبة. نشرت إعلانات على مواقع الإنترنت مع صور لها. وفي اليوم التالي تلقيت رسالة تقول انها تعتقد أنها هي. طلبت منها أن تلتقط صورة وها هي في ساحة منزل يبعد مئات الأمتار. لقد وصلت خائرة القوى، وتمزقت وسادات قدميها بسبب الركض. مثل التوأم الحي على الميت، عادت، مثل عودة الأموات، مثل عودة الروح. وعندما عادت بدأ نوع من الحداد على نهاية الحداد...
מבט נוסף
״חצי אמירה״ של אניטה שפירא - שיח על קיומה של ישראל...
״חצי אמירה״ של אניטה שפירא
שיח על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)
הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"
היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).
בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…
שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023
קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target civilians“ בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.
הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.
בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.
זה לא המצב.
בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.
מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]
פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".
[1] https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000
[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.
[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.
[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.
לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).
[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “
ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”
[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975
[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך
מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״
Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html
[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza
[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000
[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3
זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.
[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.
היזון חוזר - استجابة رجعية (feedback)
בעת הזו, מהדהדת כותרתו של סמינר 19, "...או גרוע מכך" […Ou pire], סמינר בו לאקאן עוסק גם בפונקציה של אחד ואפס. יש משהו מן החזרור [iteration] בנקודה האניגמטית בה האפס ממוקם ביחס ל-1: האפס מסמן חסר, הפרדה, נקודה מבדלת בין אחד לאחד.
...
העת האחרונה שזורה במילים שחורות על רקע לבן. כל יום, מודעות אבל. השמות מתערבבים, בליל שמעורר בי סחרחורת. משום מה, יש הזועקים 'עוד'. יש בממשלה הקוראים לניצחון, בכל מחיר...זאת אומרת, לא משנה מהו המספר. היעד [חמאס], המחיר [X]... שיצטבר לו הסכום, עוד ועוד [N]. משוואה פשוטה:
X + 1N = 1
יצטבר אל המחיר עוד אחד, ועוד אחד, עוד אין [N], ועוד אין [N], כמה שצריך... את מקומו של האפס תופס סימן חיבור של חללים, חטופים, מספרים, סטטיסטיקות... עוד יום, עוד מודעה, עוד זוועה, אבל יעד אחד! ובל נשכח... אחדות... יעד אחד(ות)... יהא המחיר.
באמת? יעד אחד? לא היינו במרדף זה בעבר?... לתפוס את כל החמאסניקים... כל הטרוריסטים... כל הנאצים... משהו אצלנו חוזר באופן אטום, עיקש, ללא מובן.
... או
את מי אנחנו מנסים לנצח, עכשיו כשכבר הפסדנו? אין ניצחון בנוראי הזה.
הסטטיסטיקה סופגת הכול: מספר ההרוגים, הצטברות המודעות, יום אחר יום. בין אחד לאחד, סימן חיבור עם פרשנות מיליטנטית. אין אלטרנטיבה – יחד ננצח, אחד(ות), אחים אנחנו, אין שמאל ואין ימין, ישראל השלמה... שוב אנו מתעלמים מהסדקים, החרכים, האפס בין אחד ואחד. והסימפטומים שלנו... כמה הם מפריעים... כאילו היו לנו לרועץ.
... או גרוע
זו אפילו לא שאלה של האם מלחמה זו הכרחית. ונניח שכן... איננו מזהים בכך משהו ממלחמות עבר? עשו לנו, קמו להשמידנו, איראן, חמאס, חיזבאללה, אש"ף, נאצים, שואה... אולי זה נותן ייחוס לדברים, קונטקסט לזוועה. רק להכניס בכך עוד ארגון אידיאליסטי... עוד ארגון טרור... עוד זוועה... עוד מסמן?... שורה ארוכה... אחד ועוד אחד ועוד אחד... זה מסדר, יש תכלית ליעד האחד(ות)!
גם אם משהו בהקשר נותן מעט נחת, זה אינו מעלים את החוזר על עצמו שוב ושוב, באותו אופן אטום, עמום, טבול בכאב: יש טראומה בתרבות. יש פצע פעור. יעד לא יפתור את הכאב הזה. מה אנו כחברה עושים עם הפצע הזה?? איננו רוצים לדעת על כך דבר... בכל מחיר.
... או גרוע מכך
לפני המלחמה: קריאות לאחדות על רקע השסע הפוליטי. "אחים אנחנו."
במהלך המלחמה: קריאות לאחדות על רקע המלחמה... "יחד ננצח!"
אחרי המלחמה: ...? עם אחוות האחים מסיים לאקאן את סמינר 19[1], ומוסיף– גזענות.
בשם המלחמה נוח לזהות רק את הגזענות המופנית כלפינו: ישראל, המגן של העולם מפני האיסלם...? כל עזה היא חמאס? כל העזתים מנסים להשמידנו? הכרזות מציפות את האינטרנט, ואנו קוראים: לנקות את העולם מהחמאס! ניסינו לנקות את העולם מהנאצים... הצלחנו? ניצחנו? ננצח?
החזרור... שוב ושוב... אך ההדים הולכים ומתעצמים: האין זה כל פעם קצת יותר גרוע מהפעם הקודמת?...אפשר שחזרור יחולל אפקט של התעצמות. היזון חוזר, פידבק: פלט מסוים, דגימה אחת החוזרת על עצמה (וקשורה באירועים מהעבר) ומשפיעה על הופעות שונות (או התמשכותו) של אירוע זהה, או אותו אירוע עצמו. זה צליל חסר-משמעות, כואב באוזניים, בראש, מרוב שהוא הולך ומתעצם... ומתגבר... מה שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו בדיוק, גם מתעצם ומתעצם. ולסתום את האוזניים... זה ממש לא יעזור...
[1] הפסקאות האחרונות של השיעור האחרון בסמינר.
تتردد في وقتنا هذا أصداء عنوان السمينار رقم 19، "... أو أسوأ من ذلك"[...Ou Pire]، وهي ندوة يتناول فيها لاكان في ضمن ما يتناوله وظيفة الواحد والصفر. هناك شيء من التكرارية في النقطة الغامضة من حيث موضع الصفر بالنسبة إلى 1: يشير الصفر إلى النقص، والانفصال،إنها نقطة فارقة تفصل الواحد عن الآخر.
...
الأيام الأخيرة متشابكة مع كلمات سوداء على خلفية بيضاء. إعلانات نعي في كل يوم. تختلط الأسماء، خليط يصيبني بالدوار. لسبب ما، هناك من يصرخ "المزيد". البعض في الحكومة يدعو إلى النصر بأي الثمن.. أي مهما كان العدد. الهدف [حماس]، الثمن [X]...فليتراكم المبلغ، المزيد من [N]. معادلة بسيطة:
X + 1N = 1
سيضاف إلى الثمن واحد آخر، نَقَصَ آخر [N]، ونَقَصَ آخر[N] بقدر ما يتطلبه الأمر... مكان الصفر تحتله إشارة جمع الشهداء، المختطفين، الأرقام، الإحصائيات... يوم إضافي، إعلان إضافي، رعب إضافي، لكن هدف واحد! ودعونا لاننسى... الوحدة... بغية و(ا)حدة... مهما كان الثمن.
صدقًا؟ هدف واحد؟ ألم نقم بهذه المطاردة من قبل؟ ... القبض على كل أفراد حماس... كل الإرهابيين... كل النازيين... شيء ما لدينا يتكرر بطريقة مبهمة، عنيدة،غير مفهومة.
... او
من هذا الذي نحاول أن نهزمه، الآن بعدما هُزِمنا؟ ما من نصرٍ في هذا الواقع الفظيع.
تستوعب الإحصائيات كل شيء: عدد الوفيات، وتراكم الإعلانات، يومًا بعد يوم.بين واحد وواحد إشارة جمع بتأويل نضالي. ليس هناك حل بديل - معًا سننتصر، و(ا)حدة، نحن إخوة، لا يوجد يسار ولا يمين، إسرائيل الكاملة... مرة أخرى نتجاهل الصدوع، والشقوق، والصفر بين واحد وواحد. وعوارضنا...كم هي مزعجة...وكأننا قعقعة.
... او أسوأ
إنها ليست حتى مسألة ما إذا كانت هذه الحرب ضرورية. ولنقل إنها كذلك.. ألا نتبيّن في ذلك شيئا من الحروب الماضية؟ لقد فعلوا بنا، هبّوا لتدميرنا، إيران، حماس، حزبالله، منظمة التحرير الفلسطينية، النازيين، المحرقة... ربما يعطي هذا مرجعًا للأشياء، وسياقًا للفظاعة. فقط كي ندخل بهذه الطريقة منظمة مثالية أخرى... منظمة إرهابية أخرى... كارثة أخرى.. دال آخر؟ ... قائمة طويلة... واحد وواحد آخر وآخر...إنه استعراض عسكري، هناك غاية من وراء البغية الو(ا)حدة!
حتى لو كان في السياق شيء ما يمنح القليل من الراحة، فإنه لا يخفي ما يعود على نفسه مرارًا وتكرارًا، بنفس الطريقة الغامضة والمبهمة والمشبعة بالألم: هناك صدمة في الحضارة. هناك جرح مفتوح. الهدف لن يشفي هذا الألم. ماذا نفعل، نحن كمجتمع، بهذا الجرح؟؟ لا نريد أن نعرف أي شيء عنه... مهما كلف الأمر.
... بل أسوأ من ذلك
قبل الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الانقسام السياسي."نحن إخوة".
أثناء الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الحرب.."معًا سننتصر!"
بعد الحرب: ...؟ مع اخوية الإخوة، ينهي لاكان السمينار رقم 19، ويضيف- العنصرية.
باسم الحرب، يناسبنا الاعتراف فقط بالعنصرية الموجهة نحونا: إسرائيل، حامية العالم من الإسلام...؟ هل غزة كلها حماس؟ هل كل سكان غزة يحاولون إبادتنا؟ المنشورات تغمر الإنترنت، ونحن ننادي: طهروا العالم من حماس! حاولنا تطهير العالم منالنازيين.. فهل نجحنا؟ هل انتصرنا؟ هل سننتصر؟
التكرارية... مراراً وتكراراً... لكن الأصداء تزداد قوة: أليس الأمر في كل مرة أسوأ قليلاً من المرة السابقة؟ ... من الممكن أن تخلق التكرارية حالة من الاستشراء (التصعيد). استجابة رجعية، فيدباك: مردود معين، عينة واحدة تتكرر (مرتبطة بأحداث سابقة) وتؤثر على ظهور متجدد (أو استمرارية) لحدث مماثل، أو للحدث ذاته. إنه صوت بلا معنى، يوجع الأذنين، والرأس، لشدة ما يعلو ويعلو... ويعلو... أمريتكرر ويتكرر ويتكرر بنفس الطريقة، يشتد ويشتد أيضًا. وإن تسد أذنيك... لن يجديك نفعًا...
כאן ושם -هنا وهناك
לֶיְיטְלִי, אני נתקלת ביותר ויותר מילים באנגלית שמשתרבבות לעברית, הד לשפה אחרת שנשזרת - משובצת - בזו המקומית כאשר המבטא בד״כ נשמר זה של כאן. זו כמובן לא תופעה חדשה, אבל בולטת יותר, כך נדמה לי. הזליגה הזו לתוך העברית. איך ניתן לחשוב עליה, עם הסובייקטיביות של הימים האלה?
״זה אַנְ-בֶּאלִיבָבֶּל מה שקרה שם״.
״סורי, אני לא יכולה לזכור, יוּ נוֹ, קשה לזכור את מה שקשה״.
״הכל כל כך פְרַגִ׳יל - בימים האלה״
(מהימים האחרונים בקליניקה)
האם זהו ביטוי של קושי לעשות עם ״מה שיש״ המקומי, היום יומי, אל מול הממשי. ביטוי למועקה אל מול כובד המשקל האתי, ההיסטורי, המונח על כתפיה של השפה העברית. והבחירה לשאול מאיזורים אחרים חושפת שבריריות, אולי מבורכת, בהכניסה קצת מדחף החיים.
ועוד משהו קורה לעברית בימים האלה. שבמקומות רבים בעולם, ברכבת התחתית ובבתי הקפה רצוי לא לדבר בה. בעיקר לא בקול.
״אין שם בלי כאן״, נהגו לומר משחר הקמת המדינה. בשנים האחרונות, ניתן אולי להוסיף לזה גם את:
״אין כאן בלי שם״. בלי ספק, כשלוקחים בחשבון כה רבים המוציאים דרכונים זרים, פותחים חשבונות בנק זרים, רוכשים דירות בערים זרות.
בנסיוני לחשוב על התופעה הזו, של הדיבור היום יומי בעברית (מכאן) משובץ מילים מ״שם״ - נזכרתי במכתב שכתב פרויד.
פרויד, שכנראה כבר ידע משהו על כובד המשקל המונח על כתפי המקום הזה, מצליח לדעתי לגעת בחדות ובבהירות אופייניים במה שעושה את ה״כאן״ הזה - כל כך קשה לשאת.
מכתב התגובה של פרויד לדר׳ חיים קופלר* / 26.2.1930
דוקטור נכבד,
לא אוכל לעשות את שאתה מבקש ממני. אינני יכול להתגבר על הסלידה שיש לי מלשתף את הציבור הרחב באישיותי, ובנסיבות הקריטיות העכשוויות בוודאי שהשעה אינה יפה לכך.
מי שמבקש להשפיע על ההמונים מן הראוי שישמיע את קולו באופן צלול ומלהיב, ואילו הערכתי המפוכחת את הציונות אינה מאפשרת לי לעשות כן. מובן שיש לי סימפתיה רבה לכל סוג של שאיפה חופשית, ואני גאה באוניברסיטה שלנו בירושלים ובשגשוג יישובינו. אך אינני מאמין שפלשתינה תיהפך אי פעם למדינה יהודית ושהעולם הנוצרי והמוסלמי יהיה אי פעם מוכן להשאיר את המקומות הקדושים בשליטתם של היהודים.
נראה לי הגיוני יותר לכונן מולדת יהודית על קרקע שאין עליה מעמסה היסטורית, אבל אני יודע שבגישה רציונלית מעין זו לא ניתן היה להלהיב את ההמונים ולהשיג את תמיכתם של העשירים.
עליי גם להודות שהפנאטיות התלושה מהמציאות של בני עמנו נושאת כחלק מהאשמה להתעוררות חוסר האמון של הערבים. ובפירוש אינני יכול לגייס כל סימפתיה לאותה קדושה מסולפת שבה לקחו קטע מחומת הורדוס והפכו אותו למקדש לאומי ושבגינה פגעו ברגשותיהם של המקומיים.
ועתה אמור לי אתה, האם עמדה ביקורתית כמו זו שלי הופכת אותי לאדם המתאים להופיע כמעודדו של עם המיטלטל בתקוות שווא?
בכבוד רב,
שלך בנאמנות,
פרויד
___________
* דר׳ חיים קופלר היה ראש סניף קרן היסוד בוינה שפנה לדמויות בולטות בקהילה היהודית, בינהן לפרויד, בבקשה לתמיכה ביהודים החיים בארץ ישראל.
* * פרט מעניין הוא שקופלר קרא את מכתבו של פרויד והופתע מתוכנו. הוא שרבט בעיפרון בפינה העליונה של המכתב "אסור להראותו לזרים!" ואכן, המכתב לא פורסם במשך 60 שנה.
أصادف Lately المزيد والمزيد من الكلمات الانجليزية التي تدخل على اللغة العبرية، كصدى للغة أخرى، تنجدل، تتشابك، باللغة المحلية، تُلفظ عادة مع الحفاظ على لهجة المكان. ليست هذه الظاهرة جديدة بالطبع، لكنها بارزة أكثر اليوم، كما يبدو لي. كيف نفكر بهذا التسرّب إلى اللغة العبرية في ظل ذاتية هذه الأيام؟
"الي صار Unbelievable"
"سوري، مش قادرة أتذكر. صعب تتذكري الأشياء الصعبة، You know".
"كلشي fragile هاي الأيام"
(من محادثاتي في الأيام الأخيرة في العيادة)
هل هذا تعبير عن الصعوبة في استخدام "الموجود" المحلي، اليومي، إبان الواقعي؟ تعبير عن الضيق إبان الثقل الأخلاقي، التاريخي، الملقى على أكتاف اللغة العبرية؟ الاختيار للاستعارة من أماكن أخرى تكشف هشاشة ما، مباركة ربما، بإدخالها للقليل من دافع الحياة.
ثمة شيء آخر يحدث للغة العبرية في هذه الأيام; من المحبّذ عدم التفوّه بها بصوت عالٍ في أماكن مختلفة في العالم; سواء في القطار أو في المقاهي.
"لا هناك بلا هنا"، اعتادوا القول منذ إقامة الدولة. ويمكننا أن نضيف لهذا في السنوات الأخيرة:
"لا هنا بلا هناك". خاصة عندما نأخذ بعين الاعتبار الكثيرين ممن يصدرون جوازات سفر أجنبية، يفتحون حسابات بنك أجنبية، ويشترون الدور في مدن أجنبية.
حاولت أن أفكر بهذه الظاهرة، بالتحدث اليومي بالعبرية (من هنا) المُرصّع بكلمات من "هناك" وتذكرت رسالة كتبها فرويد.
فرويد، الذي أدرك على ما يبدو شيئًا ما عن الثقل الموضوع على كاهل هذا المكان، ينجح برأيي بالتطرق، بدقة ووضوح تميزانه، لما يفعله هذا الـ "هنا" الذي يصعب تحمله. رد فرويد على رسالة د. حايم كوفلر*، 26\2\1930
د. كوفلر العزيز،
لا يمكنني أن أنفّذ ما تطلبه مني. لا يمكنني التغلب على النفور من مشاركة الجمهور العام بشخصيتي، خاصة في الظروف الصعبة التي نعيشها اليوم.
على كل من يريد التأثير على الجماهير أن يُسمِع صوته واضحًا مهيجًا للعواطف، ما لا يسمحه لي تقديري الرصين للصهيونية. أشعر بالتعاطف مع كل رغبة ونضال للحرية بالطبع; أنا فخور بجامعتنا في القدس ويفرحني ازدهار مستوطناتنا. لكني لا أعتقد أن بإمكان فلسطين أن تكون دولة يهودية يومًا، أو أن يكون العالم المسيحي والإسلامي على استعداد لترك الأماكن المقدسة بحيث تكون تحت سيطرة اليهود.
يبدو لي منطقيًا أكثر أن نقيم وطنًا لليهود على أرض لا يثقل كاهلها عبئ تاريخي، لكنني أعلم أن نهجًا عقلانيًا كهذا لن ينجح بتهييج الجماهير وكسب دعم الأثرياء.
يجدر بي كذلك أن أقرّ بأن هذا التعصب الذي لا يمّت لواقع أبناء شعبنا بِصِلة له دور في إثارة تشكيك العرب بنا. لا يمكنني، بهذا، أن أكّن أي تعاطف لتلك القداسة المحرّفة التي أخذوا فيها شظية من سور هيرودس محوّلين إياه إلى معبد وطني جرحوا بحجته مشاعر المحليين.
والآن أخبرني، هل موقف ناقد مثل موقفي يجعل مني شخصًا مناسبًا لدعم وتشجيع شعب لا ينفّك عن التأرجح بآمالٍ زائفةٍ؟
مع فائق الاحترام والاخلاص،
فرويد
___________
* د. حايم كوفلر كان رئيس فرع صندوق كيرن هيسود في فيينا توجه لشخصيات بارزة في الجالية اليهودية، من بينهم فرويد، بطلب لدعم اليهود الذي يعيشون في أرض إسرائيل.
** معلومة مثيرة للاهتمام هي أن كوفلر قرأ رسالة فرويد وفاجأه محتواها، فكتب بقلم رصاص على زاويتها العلوية "عرضها على الغرباء ممنوع!" وبالفعل كانت الرسالة مخبّأة على مدى 60 عامًا.