אילן רוב - إيلان روب
July 1, 2025

כמה מילים על צנזורה בעת הזו - بضع كلمات عن الرقابة أيامنا هذه

הפסיכואנליזה הומצאה על מנת להקל על סבלו של האדם ולאפשר לו לחקור את הלא מודע. פרויד הנחה את מטופליו לדבר ללא צנזורה, כלומר לחקור ללא פחד תכנים מיניים ותוקפניים שמופיעים "בשולי המחשבות", כפי שאמר רולניק[1] בסרטו החדש של יאיר קידר אודות פרויד.

אבל מה קורה לאנליזנט שבמהלך האנליזה שלו חוקי המשחק של הצנזורה משתנים על ידי הממשלה? בוויקיפדיה נכתב "במשטרים סמכותניים... צנזורה מופעלת כלפי ניסיונות תקשורת הפונים לציבור, תוך דיכוי והדרה של רעיונות מהשיח הציבורי. בנוסף לכך במדינות אלה יש שימוש רב בתעמולה כדי לשמור על תמיכה של הציבור בשלטון".

בישראל של היום, נתניהו שוקד על בניית חומת הגנה סביבו, וקיים ספק גדול באשר לאפשרות לחקור אותו בבית המשפט. חקירה זו מתנהלת כיום בעצלתיים, עם אין-סוף עיכובים. נדמה שהחוקרים מפחדים ממנו, בהיותם תחת צנזורה קשה שמפעיל ראש הממשלה. הוא עמל על כך שההפרדה שמנסה הדמוקרטיה לעשות בין החוק למנהיג תתבטל, כך שהחוק והמנהיג יתלכדו. החוק יהיה המנהיג, המנהיג יהיה החוק. על מנת להגיע להתלכדות הזו, צריך שהשופטים יהיו נאמנים למנהיג, שהצבא יהיה נאמן למנהיג, שהמשטרה תהיה נאמנה למנהיג, שהשב"כ יסור למרות המנהיג, שהקואליציה תהיה מאוחדת בנאמנותה למנהיג ושהאופוזיציה תהיה רופפת. אנחנו מתבוננים בהשתאות על המעבר מדמוקרטיה למשטר סמכותני. איך אנחנו העוסקים בפסיכואנליזה נקרא בקליניקה את המעבר הזה המטיל  צנזורה מסוג חדש על האנליזנט ועל האנליטיקאי?

נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית; היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב- מיארה; יו"ר מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן; ומנהיגים שקמו מהעם כמו משה רדמן ושקמה ברסלר, מנסים יחד לבנות את הסכר שיעצור את פירוק יסודות הדמוקרטיה. מעטים אלה שלקחו על עצמם מנהיגות, נועזות, מאבק בו האומץ גובר על הפחד - כוחם הולך ונחלש ללא מחאה הולכת ומתעצמת של ההמונים. איפה ההמונים ברגע זה? ההמונים מתכנסים בממ"דים ומתפללים שקירות הבית יחזיקו מעמד.

והחוק מגן בינתיים בשארית כוחותיו על החופש של המוחים לדבר, להפגין ולהתארגן, אך זה משום שעדיין לא הושלמה החתירה של המנהיג להיות מגלם החוק. לפני כשנה אנליטיקאי שדיבר באומץ בפייסבוק נקרא לחקירה על ידי המשטרה. מאז, דיבורו התמתן והצטמצם. הפחד חלחל אליו וגם אליי. רבים מביננו אינם מעזים לדבר במלוא החריפות נגד מה שמתרחש בכנסת ישראל, משום שכל אחד רוצה לשמור על עצמו, על משפחתו ועל עבודתו.

ברגע שבשיח המתקיים בכנסת, מוטלת מגבלה על החופש להביע עמדה, מוטלת מגבלה גם על חופש המחשבה. לדעתי זה מחלחל לקליניקה ומהווה מכשול לחקירת הלא-מודע, ואם המצב הפוליטי בארץ לא מדובר בכלל בקליניקה, יש לחשוד בניתוק שקשור לאימה מלגעת באותם תכנים.

פרויד (1917) תוהה במאמרו "אבל ומלנכוליה"[2] על תגובות האדם לנוכח אבדן ממשי או אכזבה שמנחילה דמות אהובה, או אבדן אידיאל. פרויד מסביר כי ב"אבל הנורמאלי" הסובייקט מסוגל לוותר על האובייקט ה'אבוד' ולמשוך ממנו את הליבידו שלו, כך שהליבידו המשוחרר יכול להתייצב על אובייקט חדש. במלנכוליה, לעומת זאת, הסובייקט אינו מושך את הליבידו שלו מהאובייקט האבוד, והאני שלו 'בולע' אובייקט זה בפנטזיה כדי לא להיפרד ממנו ולהישאר מאוחד אתו: לשם כך הוא פונה לנתיב של הזדהות נרקיסיסטית. אם במלנכוליה הזעם והשנאה כלפי האובייקט שאבד מסתובבים וחוזרים אל האני, איך אפשר להסביר את התנהלות הכנסת כיום? החל משבעה באוקטובר 2023, קשה למנות את האבדות הרבות. אבל אולי אפשר לומר, ש-אב כל האבדות הוא אובדן שם האב. את האובדן הזה מזהים בכל אמירה אומללה של חבר כנסת או שר, שמבזה את מי שמתקומם נגד הממשלה ואת כבודו, זכויותיו, שעור קומתו. כאן רואים הגנה מפני עמדה מלנכולית: חברי הממשלה אינם אומרים "אשמנו, חטאנו", אלא מתאחדים ב-האשמתם את האזרחים התובעים מהם לקחת אחריות, ובעַם יש פיצול דומה: אשמה שנזרקת כתפוח אדמה לוהט מצד לצד, שהיא ביטוי של סירוב הן ל"אבל נורמלי" והן ל"אבל פתולוגי", האשמות שעומדות כמכשול לתהליך האבל.

אובדן מרכזי הוא אובדן המנהיג, נתניהו, שלא הגן על אזרחיו, שנטבחו ונחטפו, ובהמשך התגלה שאף מימן את החמאס במשך שנים רבות. זה בלתי נתפס שאב מממן את מי שבא לרצוח את ילדיו. לנוכח האובדן הזה, שעורר מחאה עזה, כיצד ניתן להסביר כיום את ההערצה לנתניהו, את ההסכמה של הצבא להילחם בחזיתות השונות, את מתנגדי הממשלה שקולם לא נשמע, את העובדה שהמשק עוד לא הושבת. יש כאן מעין חיבוק של האובייקט האהוב שאבד.לא נותנים לו בצער ללכת, כפי שמאפשרים באבל. במקום זאת מופיעה צנזורה, איסור לחשוב שהמנהיג רע או חושב את טובתו בלבד. מה שתומך בצנזורה היא המחשבה: "אני לא מאמין שהמנהיג וכוחו המיטיב ורב הכישרונות אבדו, אז אישאר בינתיים לצידו, בעדו".

לאחרונה שוחחתי עם אבי, שיהיה החודש בן תשעים, על ההיסטוריה של משפחתו בתקופת מלחמת העולם השנייה. סבי, אב המשפחה, נהנה בעיירה בפולין ממעמד חברתי וכלכלי גבוה. כשהגרמנים הנאצים החלו לכבוש את פולין, סבי נענה להצעת הרוסים להבריח את יהודי העיירה לרוסיה באמצעות רכבת. הוא אסף את משפחתו, והם נמלטו לאותה רכבת, כשכל הרכוש המשפחתי- בית, מאפייה, חנות-  נשאר מאחור. סבי, אשר קרא את המציאות העומדת להשתנות, את האובדן הממשמש ובא, נפרד מהאדמה, מהרכוש ומהמעמד, וכך ניצלה המשפחה . יהודים שנשארו, לא תפסו את מה שהם עומדים לאבד. הם לא קראו את הסכנה, את הדיקטטורה שהולכת ותופסת את מקומה של הדמוקרטיה והולכת לטבוח בסובייקטיביות שלהם.

הצנזורה פעלה כאן כמו סם מרדים, והטילה איסור על מחשבות עוינות "קיצוניות מידי","לא הגיוניות".

בעקבות המלחמה עם איראן אני שומע אנשים, שהתנגדותם לכוון שמתווים נתניהו וממשלתו הייתה נחרצת, ועכשיו חוזרים לחבב את נתניהו, במיוחד כשהוא נותן מנחה לעם באמצעות ניצחונות מרשימים של הצבא בשדה הקרב.

כוחה של הצנזורה, אם כן, כרוך בכוחו של המנהיג. היא מתחזקת, כשכוחו פחות ופחות מוגבל על ידי שומרי הסף, והוא הופך בהדרגה להיות מזוהה עם החוק. ויש עוד נקודה קריטית בהתחזקותה: קיים צורך נפשי ממשי של אזרח, שיראה במנהיג שלו מישהו חזק שמגן ושומר עליו, וזה במחיר של עיוורון לאובדן המנהיג שהתרחש כבר. מלחמה מול אויב חיצוני אותה הוביל נתניהו בהחלט יכולה להחזיר אמונה בכוחו של המנהיג להגן על נתיניו. אם כך הפחד מהמנהיג והאהבה למנהיג הם הדלק של הצנזורה, של האיסורים על מה שבשולי המחשבה. הפחד-שנאה לצד האהבה לאב מזכירים את אדיפוס הפרוידיאני. ואיך כל זה משפיע בימים אלה על הקליניקה? זו הזמנה לשיח.

 

[1]מדברי ערן רולניק בסרט: פרויד. האאוטסיידר. בימוי: יאיר קדר. 2024.

[2]פרויד,ז. (1917) אבל ומלנכוליה. בתוך: אבל ומלנכוליה/ פעולות כפייתיות וטקסים דתיים. תרגם: אדם טננבאום. רסלינג. תל אביב תשס"ב.

 

تم ابتكار التحليل النفسي من أجل التخفيف من معاناة الفرد وتمكينه من استكشاف اللاوعي. كان فرويد يحث مرضاه على التحدث دون رقابة، أي استكشاف المحتوى الجنسي والعدواني الذي يتبدى "على هامش الأفكار" دون خوف، كما قال رولنيك  في فيلم يائير كيدار الجديد عن فرويد.

لكن ماذا يحدث للمُتحلل الذي، أثناء قيامه بالتحليل النفسي، تتغيير قواعد لعبة الرقابة على يد الحكومة؟ وفقا لما جاء في ويكيبيديا "في الأنظمة الاستبدادية ... تطبق الرقابة على محاولات التواصل مع الجمهور، من خلال قمع واستبعاد أفكار معينة من الخطاب العام. بالإضافة إلى ذلك، هناك استخدام واسع النطاق للدعاية في هذه البلدان من أجل الحفاظ على الدعم الشعبي للسلطة".

في إسرائيل، في هذه الأيام، يعمل نتنياهو جاهدا على بناء سور حماية حوله، وهناك تشكك كبير حول إمكانية استجوابه في المحكمة. يسير هذا التحقيق حاليا ببطء شديد، مع تأخيرات لا نهاية لها. يبدو أن المحققين يخافون منه، كونهم يخضعون لرقابة شديدة من قبل رئيس الوزراء. لقد عمل نتنياهو على إلغاء الفصل الذي تحاول الديمقراطية وضعه بين القانون والقائد، حتى يصبح القانون والقائد واحد. القانون هو القائد، والقائد هو القانون. من أجل تحقيق هذه الوحدة، يجب أن يكون القضاة مخلصين للقائد، والجيش يجب أن يكون مخلصا للقائد، والشرطة يجب أن تكون مخلصة للقائد، والشاباك يخضع لتسلط القائد، ويكون الائتلاف متحدا تحت راية ولائه للقائد، وتكون المعارضة ضعيفة. نحن نتأمل مندهشين التحول من الديمقراطية إلى النظام الاستبدادي. كيف نقرأ في العيادة، نحن العاملين في مجال التحليل النفسي، هذا التحول الذي يفرض نوعا جديدا من الرقابة على المُتحلل والمحلل النفسي؟

رئيس المحكمة العليا، أسحاق عميت. المستشارة القضائية للحكومة جالي بهراف- ميارا. رئيس الحزب الديمقراطي، يأير جولان; والقادة الذين نشأوا من الشعب، مثل موشيه ريدمان وشيكما بريسلر، يحاولون معا بناء السد الذي سيوقف تفكيك أسس الديمقراطية. قلة هم الذين أخذوا على عاتقهم القيادة والجرأة والنضال الذي تتغلب فيه الشجاعة على الخوف – قوتهم آخذة بالتلاشي بدون احتجاج جماهيري متزايد. أين الجماهير في هذه اللحظة؟ الجماهير محتشدة في الملاجئ والغرف الآمنة، تصلي من أجل أن تصمد جدران المنازل.

في غضون ذلك، يحمي القانون، بما تبقى لديه من قوة، حرية المتظاهرين في الكلام والتظاهر والتنظيم، ولكن هذا ممكن لأن سعي القائد ليكون مجسدا للقانون لم يكتمل بعد. قبل حوالي عام، تم استدعاء محلل نفسي تحدث بجرأة على فيسبوك للاستجواب من قبل الشرطة. منذ ذلك الحين أصبح خطابه أكثر انضباطا واعتدالا. تسرب الخوف إليه وإلي. كثيرون منا لا يجرؤون على التحدث بملء أفواههم ضد ما يحدث في الكنيست.  لأن كل فرد يريد حماية نفسه وعائلته وعمله.

بمجرد أن يتم تقييد حرية التعبير عن الرأي في الكنيست، يتم تقييد حرية الفكر. برأيي، يتغلغل هذا التقييد حتى ينفذ الى العيادة ويشكل عقبة أمام استكشاف اللاوعي، فاذا لا يوجد كلام مطلقاَ عن الوضع السياسي في الدولة في داخل العيادة، فيجب أن يشك المرء في انفصال مرتبط بالرهبة من التطرق لتلك المضامين.

يتساءل فرويد (1917) في مقالته " الحداد والسوداوية"  عن ردود فعل الإنسان على أثر فقدان حقيقي أو خيبة أمل تورثها شخصية محبوبة، أو فقدان المثل الأعلى. يوضح فرويد أنه في " الحداد الطبيعي “، تكون الذات قادرة على التخلي عن الموضوع "المفقود" وسحب الليبيدو منه، بحيث يتمكن الليبيدو المتحرر من الاستقرار على موضوع جديد. بينما في السوداوية لا تسحب الذات الليبيدو من الموضوع المفقود، و"تبتلع" الأنا هذا الموضوع في الهوام حتى لا تنفصل عنه وتبقى متحدة معه: من أجل تحقيق ذلك تلجأ إلى طريق التماهي النرجسي. إذا كان الغضب والكراهية تجاه الموضوع المفقود في حال السوداوية يتحولان ويعودان إلى الذات، فكيف نفسر سلوك الكنيست اليوم؟ اعتبارا من 7 أكتوبر 2023، من الصعب إحصاء الخسائر الكثيرة. لكن ربما يمكن القول إن أب كل الخسائر هو فقدان اسم الأب. يتجلى هذا الفقدان في كل تصريح بائس يرِد على لسان عضو كنيست أو وزير، يحط من قدر من ينتفض ضد الحكومة ومن كرامته وحقوقه ومكانته. وهنا نرى موقفًا دفاعيًا في مواجهة الوضعية السوداوية: لا يقول أعضاء الحكومة " أذنبنا، أخطأنا "، بل يتوحدون في اتهام المواطنين الذين يطالبونهم بتحمل المسؤولية. وفي داخل الشعب انقسام مماثل: كل جانب يقذف الآخر بالاتهامات ويلقي اللوم عليه، وهو تعبير عن رفض كل من "الحداد العادي" و "الحداد المَرَضيّ"، وهي اتهامات تقف كعقبة أمام سيرورة الحداد.

فقدان كبير كان فقدان القائد، نتنياهو، الذي لم يحم مواطنيه الذين ذبحوا واختطفوا، حتى أنه تبين فيما بعد أنه كان قد مول حماس لسنوات طويلة. شيء لا يحتمله العقل أن يمول الأب شخصا يأتي لقتل أبنائه. في ظل هذا الفقدان الذي أثار احتجاجا قويا، كيف يمكن أن نفسر تبجيل نتنياهو، واستعداد الجيش للقتال على جبهات مختلفة، ومعارضي الحكومة الذين لا تسمع أصواتهم، وعدم اغلاق الاقتصاد بعد. إنه نوع من احتضان الموضوع المحبوب الذي فُقِد. لا يتخلون عنه بحزن كما يفعلون وقت الحداد. بدلا من ذلك، تظهر الرقابة، ومنع الاعتقاد بأن القائد سيء أو أنه يفكر فقط في مصلحته. ما يدعم الرقابة هو الاعتقاد: "لا أعتقد أن القائد وسلطته الخيّرة والموهوبة قد ضاعوا، لذلك سأبقى في الوقت الحالي إلى جانبه، مؤيدا له ".

كانت لي مؤخرا محادثة مع والدي، الذي سيتم 90 عاما هذا الشهر، عن تاريخ عائلته خلال الحرب العالمية الثانية. كان جدي، أب العائلة، يتمتع بمكانة اجتماعية واقتصادية عالية في بلدة في بولندا. عندما بدأ الألمان النازيون باحتلال بولندا، قبل جدي عرض الروس بتهريب يهود المدينة إلى روسيا بالقطار. جمع عائلته، وهربوا إلى نفس القطار، تاركين وراءهم كل ممتلكات العائلة منزل ومخبز ومتجر. جدي الذي قرأ الواقع الذي كان على وشك أن يتغير كليا، الفقدان الوشيك، ودّع الأرض والممتلكات والمكانة، وبهذا نجت الأسرة. اليهود الذين بقوا لم يدركوا ما كانوا على وشك أن يخسروا. لم يقرؤوا الخطر.  الديكتاتورية التي تحل تدريجيا محل الديمقراطية والتي سوف تذبح ذاتيتهم.

كان فعل الرقابة هنا كفعل المخدر، حيث حظرت الأفكار العدائية التي كانت "متطرفة للغاية" و "غير منطقية".

في أعقاب الحرب مع إيران، أسمع أشخاصا كانت معارضتهم للاتجاه الذي يرسمه نتنياهو وحكومته حازمة، يعودون الآن إلى الإعجاب بنتنياهو، خاصة عندما يقدم قربانا للشعب من خلال انتصارات رائعة للجيش في ساحة المعركة.

على ذلك، ترتبط قوة الرقابة بقوة القائد، فهي تتعزز عندما يقل تقييد قوته أكثر وأكثر من قبل حماة القانون، ويصبح هو تدريجيا مقترنا بالقانون. وهناك نقطة حرجة أخرى في تعزيز قوتها: هناك حاجة نفسية حقيقية لدى المواطن أن يرى في قائده شخصا قويا يحميه ويحرسه، ويكون ثمن هذه الحاجة العمى عن فقدان القائد الذي حدث بالفعل. إن الحرب ضد عدو خارجي التي قادها نتنياهو يمكن بالتأكيد أن تعيد الثقة في قوة القائد على حماية رعاياه. إذا كان الأمر كذلك، فإن الخوف من القائد والمحبة للقائد هي الوقود للرقابة، للحظر على ما هو على هامش الأفكار. الخوف – الكراهية إلى جانب حب الأب يذكرونا بأوديب الفرويدي. وكيف يؤثر كل هذا على العيادة هذه الأيام؟ إنها دعوة للجدل.

1.     [1] من كلمات عيران رولنيك في الفيلم: فرويد. الدخيل. المخرج: يائير كيدار. 2024.

2.     [2] فرويد ، ز.(1917) الحداد والسوداوية. في: الحداد والسوداوية / الأفعال القهرية والطقوس الدينية. ترجمة آدم طينينباوم. ريسلينج. تل أبيب 2002.

 

מבט נוסף

אילן רוב - إيلان روب

את כולם עכ-שווא - جميعهم الآن*

לפני השבעה באוקטובר קמה צעקה, שהלכה והתגברה כלפי נתניהו שמפקיר את הדמוקרטיה. שבת אחרי שבת במשך שבועות רבים יצאו מתנגדי הרפורמה המשפטית, שכבר הפכה בינתיים להפיכה המשטרית, להפגנות עוצמתיות. כיום נשמע זעזוע על כך שלא דחוף לנתניהו לשחרר את החטופים ונשמעות קריאות להפיל את הממשלה, אבל אזרחים לא מצליחים להתעורר ולצאת בהמוניהם להפגנות עם אותה נחישות. נתניהו איבד את קסמיו הפוליטיים ואת אמינותו, כך שהתשובה לשאלה מדוע הוא עדיין ראש הממשלה שלנו, אינה  נעוצה באיש ובאופיו, באיש ובמעשיו. בואו נפנה עם השאלה, כל אחד אל עצמו.

המתנגדים לממשלה והתומכים בעסקה להשבת החטופים-רבים מהם הצביעו במשך השנים עבור מפלגות שתמכו בהסדר שלום עם הפלשתינאים, אבל בה בעת חיו את חייהם בנוחות לצד הכיבוש הישראלי וללא מעורבות אקטיבית נגדו. האם באמת התנגדו לכיבוש? לא ממש. אחרת קשה להסביר את עמדתם הפסיבית לצד סבלם של פלשתינאים תחת כיבוש.

מאז רצח רבין לא קם משום צד של המפה הפוליטית בישראל מנהיג שיהיה יריב חזק לנתניהו. רצח רבין הטראומטי לא הצמיח מנהיגות דמוקרטית אמיצה, שתביא להסכמי שלום. נהפוך הוא: הפנטזיה הרצחנית של הימין הקיצוני הפכה למעשה רצח. הדיבר "לא תרצח" קרס, האב של העם קרס, ואמרנו בצער וביגון: "לא יכול להיות שזה קרה", אבל מול החוק האוסר על רצח , יש אחר שנתן רשות לרצח לקרות. זה החליש את העם שאיבד את מנהיגו, שחתר לשלום ומת, וחיזק את המנהיג, נתניהו, ואת העמדה המפרשת תהליך שלום כמסוכן לעם ולמנהיגה.

בשנים האחרונות, אחרי כמה מערכות בחירות, שבהן התוצאות הראו שהעם מתקשה להכריע מי יהיה מנהיגו, קרה בבחירות האחרונות דבר מענין: מפלגת מרץ נעלמה מהמפה הפוליטית ומפלגת העבודה הצטמקה. כאשר מצביעי מרץ והעבודה החלו להתפצל בשל אמונתם שפחתה במפלגות אלה ולהצביע למפלגות אחרות או לא להצביע, הכוח של השמאל והמרכז במפה הפוליטית נחלש. בדיעבד אפשר לומר, שנוטשי מרץ ונוטשי העבודה בחרו בנתניהו, ולא רק בו, אלא גם בהרכב הנוכחי של ממשלה פשיסטית, בביטול עילת הסבירות ובהיחלשות המערכות, שהיו אמורות למנוע את הטבח ואת המלחמה. אפשר לומר, שתוצאות הבחירות האחרונות מלמדות על מעבר לאקט של הסובייקט ישראל.

בספרה, "האקטואליה של השנאה"(1) אנאל ליבוביץ'-קנהן מתארת את התחזקות הימין הקיצוני בצרפת לא רק על ידי בוחרי הימין הקיצוני, אלא גם על ידי אלה הנמנעים מהצבעה ואלה המצביעים נגד המפלגות הפוליטיות היריבות לו בשל היותם מאוכזבים ממפלגות אלה. על הנמנעים ועל המצביעים נגד המפלגות המתנגדות לימין הקיצוני אומרת, שהם מגלמים שנאה רכה לדמוקרטיה. אך אפשר גם לומר על שנאה זו, ש-בהיותה לטנטית, היא רכה למראית עין, אך קשה ביסודה. על אזרחים בצרפת המעידים על עצמם שהם תומכים במהגרים, ובשל ייאושם ממפלגות השלטון לא נאבקים בימין הקיצוני הדוחה מהגרים, היא אומרת שעמדתם הפסיבית עלולה להביא למדיניות של חקיקה אכזרית כלפי מהגרים. אך ניתן גם לומר, שאותם מצביעים, מבטאים בהצבעתם עמדה גזענית כלפי מהגרים -עמדה שהם אינם בקשר איתה.

קנהן למעשה קושרת בין הפשיזם לימין הקיצוני, ומכאן היא גוזרת את פירושיה, אבל  הפשיזם נמצא גם בדמוקרטיה, משום שהדמוקרטיה השתנתה. אותה דמוקרטיה המאפשרת את שמירת עקרון ריבוי הדעות והעימות ביניהן, היא גם הדמוקרטיה שלא עוצרת את דחף ההתפצלות לעוד ועוד קבוצות, שכל אחת מהן מאופיינת בהתענגות ייחודית לה, וביניהן יש גילויי גזענות ושנאה. המפגינים שיצאו לרחובות לפני שבעה באוקטובר פחדו שממשלת הימין תכונן דיקטטורה במקום דמוקרטיה. זאת בזמן, שלא היו ערים לזה שבתוך עצמם הדמוקרטיה התערערה, שכן רבים מהם באופן הצבעתם או אי הצבעתם בבחירות הזמינו את התחזקות הפשיזם.

אם נחזור לשאלה שאיתה פתחתי, קשיי ההתעוררות של ההמון בימים אלה מעידים על כך, שגם אלה הדורשים להשיב את השבויים עכשיו או להפיל את הממשלה עכשיו הם אמביוולנטיים, ואינם בקשר עם שנאתם לדמוקרטיה ועם אהבת המלחמה, הרוויה בשנאה ובדחף מוות. האמונה בממשלה ובניצחון במלחמה גוברת כרגע בישראל על האמונה שיש להפסיק את המלחמה, להשיב את החטופים ולהפיל את הממשלה.

ביבליוגרפיה

1. "האקטואליה של השינאה" אנאל ליבוביץ'- קנהן, תרגום: שולה הרן, הוצאת רסלינג, 2023

 

*ملاحظة: (تسمح اللغة العبرية بالقيام بالتلاعب في صورة كتابة كلمه "الآن" "עכשווא" بدلاً من "עכשיו" بحيث يكون المقطع الثاني منها "שווא" بمعنى "عبثًا")

قبل السابع من تشرين الأول، انطلقت صيحة، وأخذت بالتزايد ضد نتنياهو الذي كان يفرّط في الديمقراطية. سبت تلو الأخرى، ولعدة أسابيع، قام معارضو الإصلاح القانوني، الذي تحول في هذه الأثناء إلى انقلاب نظامي، بمظاهرات قوية. واليوم، يبدو أن الكل مصدوم بما يبدو وكأنه ليس عاجلا لنتنياهو أن يطلق سراح المختطفين وتتعالى الأصوات التي تنادي بإسقاط الحكومة، لكن المواطنين غير قادرين على النهوض والخروج بجموعهم الغفيرة للمشاركة في المظاهرات بالحماس ذاته. لقد فقد نتنياهو سحره السياسي وكذلك مصداقيته، وبالتالي فإن الجواب على سؤال لماذا لا يزال رئيس وزرائنا لا يكمن في الشخص وطبيعته، في الشخص وأفعاله. دعونا نحول السؤال، كلٌّ منا، لنفسه.

أولئك الذين يعارضون الحكومة ويؤيدون صفقة استعادة المختطفين – صوت العديد منهم، ولسنين، للأحزاب التي تدعم التسوية السلمية مع الفلسطينيين، ولكنهم في الوقت نفسه عاشوا حياتهم مرتاحين بجوارالاحتلال الإسرائيلي وبدون تدخل فعّال ضده. فهل كانوا يقاومون الاحتلال فعلاً؟ ليس تمامًا. وإلّا فمن الصعب تفسير موقفهم الخامل تجاه معاناة الفلسطينيين القابعين تحت الاحتلال.

منذ مقتل رابين لم يبرز، من أي جانب من جوانب الخريطة السياسية في إسرائيل، زعيم يمكنه أن يكون ندًّا قويا لنتنياهو. إن اغتيال رابين الصادم لم يسفر عن قيادة ديمقراطية شجاعة قادرة على أبرام اتفاقيات سلام. بل على العكس من ذلك: تحول الهوام القاتل من قِبَل اليمين المتطرف إلى جريمة قتل. انهارت الوصية التوراتية "لا تقتل"، وانهار ألاب، وقلنا بحزن وأسى: "لا يمكن أن يكون هذا قد حدث"، ولكن بإزاء القانون الذي يحرّم القتل، هناك آخر قد سمح بحدوثه. أضعف هذا الوضع الشعب الذي فقد زعيمه الذي ناضل ومات من أجل السلام، وعزز الزعيم نتنياهو والموقف الذي يفسر عملية السلام على أنها خطر على الأمة وعلى زعيمها.

في السنوات الأخيرة، وبعد عدة حملات انتخابية أظهرت نتائجها أن الناس يجدون صعوبة في الحسم حول من سيكون قائدهم، حدث، في الانتخابات الأخيرة، أمر مثيرللاهتمام: اختفى حزب ميرتس من الخريطة السياسية وتقلص حزب العمل. وعندما بدأ ناخبو ميرتس وحزب العمل بالانقسام بسبب تراجع ثقتهم في هذه الأحزاب والتصويت لأحزاب أخرى أو عدم التصويت بالمرة، ضعفت قوة اليسار والوسط على الخريطة السياسية. وإذا أعدنا النظر يمكننا القول إن الذين نبذوا ميرتس وحزب العمل قد اختاروا نتنياهو، وليس هو فقط، بل أيضا التركيبة الحالية لحكومة فاشية، وإلغاء حجة المعقولية وإضعاف الأنظمة التي كان من المفترض أن تمنع المذبحة والحرب. ويمكن القول إن نتائج الانتخابات الأخيرة تظهر انتقالاً إلى الفعل من قِبَل الذات إسرائيل.

تصف آنال ليبوفيتش- كاناهان (1) في كتابها "آنيّة الكراهية " تصاعد قوة اليمين المتطرف في فرنسا ليس فقط من قبل ناخبي اليمين المتطرف، ولكن أيضًا من قبل أولئك الذين يمتنعون عن التصويت وأولئك الذين يصوتون ضد الأحزاب السياسية المنافسة له بسبب خيبة أملهم من هذه الأحزاب. وعن الممتنعين عن التصويت وعن الذين يصوتون ضد الأحزاب المعارضة لليمين المتطرف تقول إنهم يجسدون كراهية ناعمة للديمقراطية. ولكن يمكن القول عن هذه الكراهية أيضًا، كونها كامنة، أنها ناعمة ظاهريًا، ولكنها قاسية في الأساس. وعن المواطنين في فرنسا الذين يعلنون أنهم مؤيدون للمهاجرين، وبسبب يأسهم من الأحزاب الحاكمة، لا يحاربون اليمين المتطرف الرافض للمهاجرين، تقول إن موقفهم الخامل قد يؤدي إلى سياسة التشريعات القاسية تجاه المهاجرين. ولكن يمكن القول أيضًا أن أولئك المصوتين ذاتهم يعبرون بتصويتهم عن موقف عنصري تجاه المهاجرين، وهو موقف هم ليسوا على تواصل به.

عمليًا فإن كانهان تربط الفاشية باليمين المتطرف، ومن هنا تستمد تفسيراتها، لكن الفاشية موجودة في الديمقراطية أيضًا، وذلك لأن الديمقراطية قد تغيرت. إن الديمقراطية التي تسمح بالحفاظ على مبدأ التعددية والمواجهة فيما بينها، هي ذاتها الديمقراطية التي لا تمنع الدافع في الانقسام إلى مجموعات أكثر فأكثر، وكل واحدة منها تتميز بتلذذها الفريد الخاص بها، ومن بينها مظاهر العنصرية والكراهية.كان المتظاهرون الذين خرجوا إلى الشوارع قبل 7 أكتوبر يخشون أن تقوم الحكومة اليمينية بتأسيس دكتاتورية بدلاً من الديمقراطية. في الوقت الذي لم يكونوا فيه مدركين أن الديمقراطية في داخلهم كانت تتعرض للتقويض، لأن الكثير منهم، من خلال طريقة تصويتهم أو عدم تصويتهم في الانتخابات، قد تسببوا في تعزيز الفاشية.

وإذا عدنا إلى السؤال الذي افتتحت به المقالة، فإن صعوبات إيقاظ الجماهير هذه الأيام تشير إلى أنه حتى أولئك الذين يطالبون باستعادة الأسرى الآن أو إسقاط الحكومة الآن لديهم مشاعر متناقضة، وليسوا على تواصل مع كراهيتهم للديمقراطية وحبهم للحرب المشبعة بالكراهية والرغبة في الموت. إن الإيمان بالحكومة وبالانتصار في الحرب يغلب حالياً، في إسرائيل، على الإيمان بوجوب وقف الحرب واستعادة المختطفين وإسقاط الحكومة.

قائمة المراجع

1. " آنية الكراهية"،أنال ليبوفيتش-كاناهان، ترجمة: شولا هاران، دار نشر ريسلينغ، 2023.

 

לקריאה
נעמי ברות הרפז - نعمي بروت هرباز

על האָ-פוֹרִיה*, המלט, השאלה הכיאסטית: להיות או לא להיות, והרלוונטיות אלינו כאן, עכשיו?- حول آفوريا*، هاملت، السؤال البلاغي: أكون أو لا أكون، وما هي صلة كل منها بنا هنا، الآن؟

להיות או לא להיות זוהי שאלה רטורית במבנה כיאסטי ששני אבריו מקיימים מתח של ניגוד טראגי בתוכו. הא-פוריה תחושת מבוכה, חוסר אונים וחוסר מוצא, של הבין לבין, היא מצב שהוא ריק מפתרון, ממנו הסובייקט נדחף לפעול ובלבד שיפטר ממצב בלתי נסבל זה. מה-7 באוקטובר ועד היום, הקליניקה היא מקום ששאלות כיאסטיות כמו לדעת או לא לדעת, ללכת או לא ללכת, להרוג או לא להרוג, להיהרג או לא להיהרג מגיחות. נגע בהם בעזרת המלט ולאקאן;

עם הופעת הרוח, על הרציף של מבצר אלסינור, ניסה הורציו, חברו של המלט, לעצור בעדו מללכת אל רוח אביו הקוראת לו:  ״אל תלך, - מדוע לא? הוא שוב קורא אלי, אחריו אלך! - מה אם ימשוך אותך אל שפת הזרם, או אל פסגת הצוק המזדקר ברוב אימה מעל הים, ושם ילבש צורה אחרת, מזוועת, אשר תחשיך את שכלך, תכה אותך בשיגעון. חשוב עליך. כי המקום ההוא נורא מאוד, והוא מוֹסֵך עִוועים ואבדון בקרב כל אדם המסתכל ממרום הצוק אל מעמקי הים ומאזין לרעמו.״ הורציו מזהיר את המלט מפני ההכרעה הטראגית אך רוח אביו קוראת והוא הולך - כי ברגע שהשאלה הכיאסטית מופיעה ואִתה הא-פוריה, ההכרעה אם ללכת או לא ללכת כבר נכפית על הסובייקט; על פי לאקאן :״זה מה שמראה לנו המבנה עצמו של הפנטזמה, ברגע בו המלט נמצא בשיא הכרעתו, על סף החלטתו, הנה הוא משאיל עצמו הלכה למעשה לאחר״. (1). אם כך, האם כאשר הסובייקט ניצב בפני שאלה כזאת, מה שיקבע הוא רצונו של האחר,  כציות לשאלה המטרידה של הפנטזמה:  כמו מה האחר רוצה אותי?

וזהו גורלו של המלט: ״במקום נסיך מאושר רואים אנו קורבן אומלל של זרע הפורענות שזרעו הוריו... הוא מודרך על ידי הציווי הנורא של רוח אביו המת ״תרצח! והרוצח חייב להירצח״ (2) . כמי שנולד לשפה נולד הסובייקט לשלשלת הדורות, וכך ״פולחן גאולת הדם, הוונדֵטָה, מסכנת לא רק את המדינה אלא גם את רוחו ונפשו של הנוקם, שכן היא עלולה להרוס את צלם האדם שבו, את שפיות דעתו. אנשים רבים בוגדים בהמלט, אך הבגידה העיקרית, המייסרת מכולן היא בגידת הוריו. הם התגלו כמשענת קנה רצוץ. נגועים בחולשה, בעליבות, בשפלות רוח, ועל הבן מוטל לשאת את מלוא העומס הרגשי של כישלונם״(3). האמנם זהו צו הדורות? לבגוד בבנים? והאמנם זה גורלם של הבנים? קשה שלא לקרוא את הדברים עם המבט עלינו ולשאול: האין זה כך גם בארצנו היום? האין שאלתו של המלט יושבת בתוך השאלות לדעת או לא לדעת, ללכת או לא ללכת, להרוג או לא להרוג, להיהרג או לא להיהרג? והאם יכולנו לומר על פי מבנה הפנטזמה כי ההכרעה לדעת היא הכרעה של הסובייקט וההכרעה לא לדעת היא ההכרעה של האחר, האחר של הלא מודע או האחר של ההורים, המדינה, המפקד, החברים? ולפיכך האין שאלתו של המלט היא שאלתו של כל אדם היום?

הקליניקה היא המקום של הא-פוריה להופיע, היא המקום של האמת,  וככל שהוא יחתור יותר לדעת, כך תקשה יותר ההכרעה האם ללכת, האם להרוג, האם להיהרג ולשם מה? שהיא בעצם השאלה:  האם להיות. כי האם להיות שלא כמו השאלה של הפנטזמה - כמו מה האחר רוצה אותי - היא שאלה של ההוויה והיא מכילה בתוכה גם את השאלה איך להיות? או: כמו מה אני רוצה להיות? -  הרגע הזה של הבין לבין, זהו הרגע הקריטי של הקליניקה, אם רק נשכיל לשהות בו עם המבוכה ועם חוסר האונים של הא-פוריה, מרוקנים מכל תביעה, מוכנים להגחת סובייקט - הסובייקט של ההוויה ולא של האחר.

 

* אַפּורִיָה: מיוונית (ἀπορία) הוא מצב של בלבול ומבוכה הנובע מסתירות בטיעונים לוגיים. המונח מאפיין את סיומם של הדיאלוגים המוקדמים של אפלטון. משמעות המילה ביוונית היא בלבול, חוסר מוצא. בפילוסופיה יוונית משתמשים במושג כדי לתאר את המבוכה שחשו בני שיחו של סוקרטס כאשר הביא אותם לסתירה.

 

 

קריאה:

1.   לאקאן, מתוך פסיכואנליזה, מס׳ 7, אפריל 1998, עמ׳ 13, שיעור 6 סמינר 6).

2.   שייקספיר, המלט, תרגום ט. כרמי, מתוך המבוא של צבי יגנדורף, הוצאת דביר, 1981.

3.   שם. עמ׳ 49.

 

 

أكون أو لا أكون هو سؤال بلاغي ذو بنية من التعاكس البلاغي يحافظ طرفاه على توتر من التناقض المأساوي الذي يُدخِل الذات لحالة آ-فوريا؛ حالة من الوقوف في الوسط، من الإحراج والعجز وعدم القدرة على إيجاد مخرج، الذي يدفع الذات إلى التصرف شرط أن تتخلص من هذاالوضع الذي لا يطاق. منذ 7 أكتوبر وحتى اليوم، أصبحت العيادة مكانا تظهر فيه الأسئلة البلاغية مثل أأعرف أو لا أعرف، أذهب أو لا أذهب، أَقتُل أو لا أَقتُل، أُقتَل أو لا أُقتَل. سأتطرق إلى هذه الأسئلة بمساعدة هاملت ولاكان.

 

عندما بدأت الرياح تهب على رصيف قلعة إلسينور، حاول هوراشيو، صديق هاملت، منعه من الذهاب إلى روح أبيه التي تناديه: "لا تذهب، - لم لا؟ إنه يناديني ثانية، سأتبعه!" – أخشى أن يقتادك إغراءً إلى الطوفان يا سيدي أو إلى قمة صخريةمرعبة تطل من فوق قاعدتها إلى البحر وهناك يتقمص شكلًا مرعبًا آخر قد يسلبك سلطان العقل ويجر بك نحو الجنون، تأمل، إن المكان وحده، دونما دافع آخر، ليشحن الذهن بخواطر اليأس إذ ينظر المرء من شاهق العلو إلى البحر ويسمعه هادرًا في القرار السحيق." يحذر هوراشيو هاملت من القرار المأساوي، لكن روح والده تنادي وهو يلبي النداء، لأنه بمجرد أن يظهر السؤال البلاغي ترافقه ال آ-فوريا، فإن الحسم الذهاب أم عدم الذهاب يكون قد فُرض بالفعل على الذات؛ وفقا للاكان: "هذا ما يظهره لنا هيكل الهوام ذاته، في اللحظة التي يكون فيها هاملت في ذروة الحسم، على وشك اتخاذ قراره نجده في الواقع يعيرنفسه للآخر". وبالتالي، عندما تواجه الذات السؤال، فإن ما سيحدد قرارها هو الطلب الذي يطلبه الآخر، وفقا للتفسير الذي تقدمه الذات للسؤال: مثل ماذا يريدني الآخر أن أكون؟

 

وهذا هو مصير هاملت: "بدلاً من أمير سعيد، نرى ضحية بائسة لبذور الكارثة التي زرعها والداه... يقوده الأمر الرهيب الذي فرضه شبح أبيه المتوفى، "أقتل! والقاتل يجب أن يُقتل". [2]. وبما أنها مولودة لداخل اللغة، فإن الذات تولد في سلسلة الأجيال، وبالتالي فإن "طقوس الفداء بالدم والثأرلا تعرض الدولة للخطر فحسب، بل تعرض أيضًا روح ونفس المنتقم للخطر، لأنها من الممكن أن تدمر إنسانيته وسلامة عقله." يخون الكثير من الناس هاملت، لكن الخيانة الأكبروالأكثر إيلامًا هي خيانة والديه. لقد تبين أنهما جدار مائل. " ملوثان بالضعف والبؤس والحقارة، وعلى عاتق الابن، تقع مهمة تحمل كامل العبء العاطفي نتيجة فشلهما"[3]. أهكذا حقا يكون قدر الأجيال؟ خيانة الأبناء؟ وهل هذا حقا هو مصير الأبناء؟ من الصعب ألا نقرأ هذه الأمور في السياق الذي يدور الحديث عنه هنا ونتساءل: أليس هذا هوالحال أيضًا في بلادنا اليوم؟ ألا يكمن سؤال هاملت ضمن أسئلة مثل أأعرف أو لا أعرف، أذهب أو لا أذهب، أَقتُل أو لا أَقتُل، أُقتَل أو لا أُقتَل؟ وهل كان بإمكاننا أن نقول، بناءً على بنية الهوام، إن قرار المعرفة هو قرار الذات وقرار عدم المعرفة هو قرار الآخر، آخر اللاواعي أو الآخر الأبوين، الدولة، القائد، الأصدقاء؟ ولذلك، أليس سؤال هاملت هو سؤال كل إنسان اليوم؟

العيادة هي المكان الذي تظهر فيه ال آ-فوريا، وهي مكان الحقيقة، وكلما سعت الذات إلى المعرفة، كلما أصبح من الصعب عليها أن تقرر أن تذهب، أو أن تَقتُل، أو أن تُقتَل، ومن أجل ماذا؟ وهذا، في الواقع، هو السؤال: هل أكون؟ لأن السؤال هل أكون، على عكس سؤال الهوام - مثل ماذا يريدني الآخرأن أكون؟ - هو سؤال الكينونة، وهو يتضمن بداخله أيضًا سؤال كيف أكون؟ أو:مثل ماذا أريد أن أكون؟ - هذه اللحظة من ال آ-فوريا، هي اللحظة الحاسمة في العيادة، إذا كنا نتمتع بالذكاء الكافي لنتمكن من مجرد البقاء فيها رغم الحرج والعجز، فارغين من كل المطالبات، جاهزين لظهور الذات - ذات الكينونة وليس ذات الآخر.

 

* آ-فوريا (من اليونانية: ἀπορία) هي حالة من الارتباك والحرج الناتجة عن التناقضات في الحجج المنطقية. يصف هذا المصطلح نهاية حوارات أفلاطون المبكرة. الكلمة في اللغة اليونانية تعني الارتباك، وعدم إيجاد الاتجاه أو المخرج. في الفلسفة اليونانية، يُستخدم المصطلح لوصف الحرج الذي يشعر به محاورو سقراط عندما كان يضعهم أمام تناقض.

 

قراءة:

1. لاكان، من التحليل النفسي، العدد 7، أبريل 1998، ص 13.

2. شكسبير، هاملت أمير الدنمارك، ترجمة جبرا إبراهيم جبرا، المؤسسة العربية للدراسات والنشر، بيروت، 1979

3. نفس المصدر. الصفحة 49.

 

לקריאה
מרקו מאואס - ماركو ماواس

הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום

הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״

 

1.  האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.

עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו,  עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.

אז זהו מסמן שני, S2, שניתן כביכול להבר אותו עם S1, אבל ה-S1 הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״,  S2, קלט רקטה, S1, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .

 

2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה,  המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.

שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של ​​הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.

זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.

איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?

באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?

[1] Freud,S. Breuer, W.  ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.

[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.  

[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.

[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.

[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form