ירון גילת - يارون غيلات
May 6, 2024

מלחמה סופית ואינסופית - الحرب المنتهية وغير المنتهية

עד הסוף

בפתח אחת מישיבות הממשלה בחודש דצמבר 2023, אמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, את הדברים הבאים: "צוואת הנופלים מדריכה אותנו. אנחנו נשיג את כל יעדינו - חיסול חמאס, השבת כל חטופינו ולגרום לכך שעזה לא תהיה מוקד שיסכן את ישראל. נילחם עד הסוף" [1].

נתניהו לא היה מקורי במיוחד. אפשר שכשדיבר בפתח אותה ישיבה, הדהד בראשו נאומו המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל מן הרביעי ביוני 1940, בו אמר ראש הממשלה הבריטי דאז, בין השאר, כי "אם גם חלקים גדולים של אירופה והרבה מדינות ותיקות ומהוללות נפלו או תיפולנה תחת שלטון הגסטפו וכל המנגנון המשוקץ של השלטון הנאצי, אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף" [2].

ככל שהמשמעות של הביטוי 'מלחמה עד הסוף' היא אניגמטית, אין הכרח לפטור אותו כרטוריקה חלולה או כפופוליזם מניפולטיבי. שאלת סוף המלחמה הופכת ונעשית לדומיננטית בשיח הציבורי, ובה במידה גם הולכת וגוברת הביקורת על נתניהו בהקשר הזה, כשלא אחת מושמעות כנגדו טענות על שכביכול אינו מעוניין דווקא אלא במלחמה ללא סוף [3]. אנו עומדים, אם כן, בתווך הדיאלקטי בין מלחמה סופית ואינסופית. הדיאלקטיקה בין סופיות לאינסופיות אינה זרה לשיח הפסיכואנליטי [4] ואף-על-פי שפסיכואנליזה איננה מלחמה במובן השגור, בא בחשבון לנסות לעשות שימוש באחת על-מנת לבאר משהו מן האחרת.

אובייקט a קטנה

ככלל, סוגיית סוף האנליזה, הן אצל פרויד, הן אצל לאקאן, רחבה מכדי לכנס אותה במאמר הנוכחי. יחד עם זאת, נוכל לומר שפרויד היה ברור בעניין הזה: "...כאן המקום למנוע אי הבנה. אין בכוונתי לטעון שהאנליזה ככלל היא עבודה שאין לה סוף. תהיה עמדתנו בשאלה זו אשר תהיה, דעתי היא שסיומה של אנליזה הוא עניין מעשי" [5]. עוד יש מעניינו לומר, שעבור לאקאן, בסמינר X, אובייקט a קטנה חייב לאפשר ללכת אל מעבר למסקנותיו של פרויד [6]. האובייקט a קטנה הוא אובייקט פנטסטי, שיוצר אשליה של שלמוּת אפשרית ותופס את מקומו של הלא-הכל ומצעף אותו בפנטזמה, אבל למעשה מדובר באובייקט מוזר ופרדוקסלי שבו ברגע שהוא מופיע הוא כבר אבוד. כלומר, מדובר באובייקט אי-רציונלי, חלק ללא שלם, מה שקיים בלי שיש לו הוויה, כלומר בלי שיש לו מהות סמלית, וככזה הוא מגלם את המכשול לאוניברסליות של הסמלי. עם האובייקט הזה מבקש לאקאן לקחת את האנליזה עד סופה מעבר לפרויד.

לוגיקה

ז"א מילר הצביע על כך ששלוש שנים לאחר סמינר X, ב״פרופוזיציה...על הפסיכואנליטיקאי של האסכולה״, עשה לאקאן צעד נוסף לניסוח של סוף האנליזה, במושגים שאמורים לאפשר אימות לוגי [7]. אחת הדרכים לתפוס את זה היא דרך גורל האיווי של האנליטיקאי, איווי שבסופו של דבר תכליתו להוציא את האנליטיקאי מהעבודה על ידי הפיכתו למיותר, כלומר למה שניתן להשליך אותו. זוהי הלוגיקה של הסינטום: כאשר האנליזנד לא מזדהה עוד עם האנליטיקאי אלא עם הסינטום, האנליטיקאי הופך למשהו שאפשר לוותר עליו והאנליזה מגיעה כך לסיומה הלוגי, או לסופה הלוגי. הסוף הזה, גרס מילר, בא לעולם במונחים של פתרון שלילי ופתרון חיובי: "הפתרון השלילי הינו לא כלום: אין ולא כלום במקום הזה; במקום של המשמעות האחרונה, אין אלא ריק, היוהרה של האיווי.[...] סוף האנליזה כסובייקטיביזציה של המוות. [...] סובייקטיביזציה של היחס המיני ככזה שאינו קיים" [8]. "הפתרון החיובי יהיה בידודה של הפונקציה a קטנה. [...] האובייקט הטרום-גניטלי, זה שלא עבר פאליזציה, שלא נכנס למשמעות הפאלית"[9].

הלוגיקה,כך לאקאן, היא המדע של הממשי, והיא מן הסדר של הכתיבה ולא של הדיבור. שתי הדוגמאות הפרדיגמטיות לעניין זה הן נוסחאות הסקסואציה שלאקאן מנסח בסמינרים XIX, XX והנוסחאות של ארבעת השיחים שלאקאן מנסח בסמינר XVII. הלוגיקה שעליה נשענות נוסחאות הסקסואציה מובילה את לאקאן לנסח את מה שהוא לא-הכל, pas tout, בנוסחת הסקסואציה השנייה בעמדה הנשית: "לא כולן תחת הפונקציה הפאלית" או במובן קצת אחר: "לא כולה תחת הפונקציה הפאלית". הלוגיקה שעליה נשענות נוסחאות ארבעת השיחים, מובילה אותו אל חוסר השלמות המתכתב עם משפטי האי-שלמות של קורט גדל: " זה עניין של ניסוח לוגיקה אשר שברירית ככל שתהיה [...] היא עדיין חזקה דיה על-מנת לכלול את מה שהוא הסימן של הכוח הלוגי הזה, כלומר, חוסר השלמות" [10].ובמקום אחר באותו הסמינר: "מערכת לוגית היא קונסיסטנטית, [...] רק מהגדרת כוח ההשפעה שלה של חוסר השלמות, היכן שמסומנים גבולותיה" [11].

סוף לוגי

סוף לוגי, אם כן, נוגע למפגש עם ממשי שמהווה גבול. מושג ה"גבול" ומושגה"סוף" מתמזגים באופן כזה שהגעה לגבול מסמנת גם את ההכרח שמעבר לו תיוותר שארית, אובייקט a קטנה: "העובדה שהאב המת הוא התענגות, מציגה את עצמה בפנינו כמו הסימן של הבלתי אפשרי עצמו. וזו הסיבה שאנו מגלים כאן מחדש את המונחים הללו שאני מגדיר כתיקון הקטגוריות של הממשי, ככל שהוא מובחן באופן קיצוני, במה שאני מנסח, מהסמלי ומהדמיוני - הממשי הוא הבלתי אפשרי. לא בשם מכשול פשוט שאנו דופקים בו את הראש, אלא המכשול הלוגי של מה, בסמלי, שמוכרז כבלתי אפשרי. זה המקום שבו הממשי מתעורר" [12].

"סוף לוגי" הוא הביטוי עליו אנו מבקשים להתעכב ואיתו להציע שמא גם מלחמה עשויה לזכות לסוף כזה. תחת תת-הכותרת "המדע של הסוף", כתב אריק לורן את הדברים הבאים: "כן, הסוף, כי מגיע הרגע בו נמחקת התפעלות זו בפני השפה כבית -מִחייה בו הכל מעניין ועושה סימן. האם אנו יוצאים באמת מן ההעברה ומידָע זה של הלא-מודע שאנו מעדיפים על-פני כל במשך זמן מה? מתי אם כן חדל האנליזנד לאהוב את האנליזה שלו כמו את עצמו? [...]הנה דרישה מדעית אחרת: להניח למישהו ללכת לדרכו עם הפתרון המדויק שהוא ייצר היכן שהיה הבלתי-אפשרי של פתרון אוניברסלי לסירוס. סיום שכזה אינו יכול אלא לאשרר את עצמו מן ההנחה המקדימה של הוספת הוודאות המדעית אל בין אופנויות הוודאות האנושית"[13] .נשאל אפוא, בהסבה לסיומה הלוגי של המלחמה, מהו סוף המלחמה שיהיה כרוך בחוסר השלמות? סוף מלחמה שיגלם פתרון היכן שהיה הבלתי-אפשרי של פתרון אוניברסלי לסירוס. סוף מלחמה שיהיה כרוך במפגש עם ממשי כגבול של מה שבהכרח יכלול את האובייקט a קטנה מעבר לו. ומהי הנקודה בה חדל מאן דהו לאהוב את המלחמה שלו כמו את עצמו?

 

מקורות:

1.    המכתב ששלחו משפחות נופלים, ואמירת נתניהו: "נילחם עד הסוף" (ynet.co.il)

2.    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%9C%D7%97%D7%9D_%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D

3.    https://www.mako.co.il/news-politics/2024_q1/Article-7c6a192b2cbfd81026.htm

4.    פרויד,ז. "אנליזה סופית ואינסופית" (1937). בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. הוצאת עם עובד, 2003,201-226.

5.     שם, 224.

6.    מילר, ז"א. "דקויות בפסיכואנליזה",שעור מן ה-21 בינואר, 2009.

מילר - דקויות בפסיכואנליזה - עט לאקאן 3, 2016.pdf (giepnls.com)

7.    שם.

8.    שם.

9.    שם

10.  The Seminar of Jacques Lacan: The Other Side of Psychoanalysis (Book XVII) [1969-1970]. W.W.Norton & Company 2007. P.235.

11.  P.67.

12.   P.123.

13.  לוראן, א."ארבע הערות על הדאגה המדעית של ז'אק לאקאן". ספטמבר 1991.

ארבע-הערות-על-הדאגה-המדעית-של-ז׳אק-לאקאן.pdf (reshetlacanianit.co.il)

 

حتى النهاية

في بداية إحدى جلسات الحكومة في كانون الأول 2023، قال رئيس وزراء إسرائيل، بنيامين نتنياهو، ما يلي: "وصية الشهداء ترشدنا. سنحقق جميع أهدافنا - القضاء على حماس، وإعادة كل المخطوفين، والتأكد من أن غزة لن تكون بؤرة تعرض إسرائيل للخطر، وسنقاتل حتى النهاية" [1].

لم يكن نتنياهو أصيلاً بشكل خاص. ومن المحتمل أنه بينما كان يتحدث في بداية ذلك اللقاء، كان خطاب ونستون تشرشل الشهير في 4 يونيو 1940يتردد في ذهنه، والذي قال رئيس الوزراء البريطاني آنذاك فيه، من ضمن ما قال، إنه "حتى وإن سقطت، أو ستسقط مستقبلاً، أجزاء كبيرة من أوروبا والعديد من الدول العريقة والمجيدة تحت حكم الجستابو وكامل جهاز النظام النازي المقيت، لن نرتدع ولن نتخاذل، سنستمر حتى النهاية"[2].

وكلما كان المقصود بعبارة "الحرب حتى النهاية" غامضا أكثر، لا تعود هناك حاجة لرفضها باعتبارها خطابا أجوف أوشعبوية سياسية متلاعبة. تسود قضية نهاية الحرب على الخطاب العام شيئًا فشيئًا، وفي الوقت ذاته تتزايد الانتقادات الموجهة ضد نتنياهو في هذا السياق، حيث تعلو مرارًا ضده ادعاءات بأنه غير معني بشيء سوى بحرب لا نهاية لها. 3]. وعلى هذا نجد أنفسنا واقفين في وسط الجدل بين حرب منتهية وغير منتهية. إن الجدل بين المنتهي وغير المنتهي ليس غريبا على خطاب التحليل النفسي [4] وعلى الرغم من أن التحليل النفسي ليس حربا بالمعنى المعتاد، يظل من المنطقي محاولة استخدام أحدهما لتوضيح شيء ما عن الآخر.

الموضوع a الصغيرة

كقاعدة عامة، فإن مسألة نهاية التحليل، سواء لدى فرويد أو لدى لاكان، أوسع من أن تشملها المقالة الحالية. مع ذلك، يمكننا القول إن فرويد كان واضحا في هذا الشأن: "... هنا هو المكان المناسب لتجنب سوءالفهم. ليس في نيتي الادعاء بأن التحليل عامةً هو عمل لا نهاية له. أيًّا كان موقفنا بخصوص هذا الموضوع، فإن رأيي هو أن نهاية التحليل هي أمرعمليّ" [5]. يهمنا أيضًا أن نقول إنه بالنسبة للاكان، في السيمنار العاشر فإن الموضوع a الصغيرة يجب أن يتيح لنا الوصول إلى ما عبر استنتاجات فرويد [6]. أن الموضوع a الصغيرة هو موضوع مذهل يخلق وهمًا بالكمال المحتمل ويحل محل اللا-كل ويغلفه بالهوام، لكنه في الواقع موضوع غريب ومفعم بالمفارقات، إذ بمجرد ظهوره يكون قد فُقد تمامًا. بمعنى آخر إنه موضوع غيرعقلاني، جزء بلا كل، موجود بلا كينونة، أي دون أن يكون له جوهر رمزي، وبما أنه كذلك، فهو يُجسِّد العائق أمام عالمية الرمزي. مع هذا الموضوع يريد لاكان أن يأخذ التحليل إلى نهايته إلى ما هو ما عبر فرويد.

منطق

أشار ج. أ. ميلر إلى أنه بعد ثلاث سنوات من السيمنارالعاشر، في "اقتراح... حول المحلل النفسي في المدرسة"، اتخذ لاكان خطوة إضافية لصياغة نهاية التحليل، بمصطلحات من المفترض أن تتيح التحقق المنطقي [7]. احدى الطرق التي تمكننا من فهم ذلك هي من خلال مصير رغبة المحلل النفسي، وهي الرغبة التي تهدف في نهاية المطاف إلى إقصاء المحلل النفسي من العمل وذلك بجعله غير ضروري، أي بجعله شيئا يمكن التخلص منه. هذا هو منطق السينتوم*: عندما يتوقف المُتحَلّل عن التماهي مع المحلل النفسي، بل يتماهى مع السينتوم بدلاً منه، يصبح المحلِّل شيئا يمكن التخلي عنه ويصل التحليل النفسي بهذه الطريقة إلى إنهائه المنطقي، أو إلى نهايته المنطقية. صاغ ميلر هذه النهاية على انها تأتي إلى العالم بمصطلحات حل سلبي وحل إيجابي:"الحل السلبي هو لا شيء: لا يوجد ولا شيء في هذا المكان؛ ولا يوجد في محل المعنى الأخير إلا الفراغ، غرور الرغبة. [...] نهاية التحليل النفسي على أنها تذويت للموت (تحويله لذات). [...] إضفاء الطابع الذاتي على العلاقة الجنسية باعتبارها غير موجودة" [8]. "الحل الإيجابي سيكون عزل الدالة a الصغيرة. [...]الموضوع قبل التناسلي، الذي لم يخضع للفالوسية، والذي لا يدخل في المعنى الفالوسي" [9].

المنطق، حسب لاكان، هو عِلم الواقعي، وهو تابع لنظام الكتابة وليس الكلام. المثالان النموذجيان لهذه المسألة هما صيغ الجنس التي صاغها لاكان في السيمنارين العشرين والحادي والعشرين، وصيغ الخطابات الأربعة التي صاغها لاكان في السيمنار السابع عشر. إن المنطق الذي تقوم عليه صيغ الجنس يقود لاكان إلى صياغة ما هو ليس كل شيء، pas tout، في صيغة الجنس الثانية من الوضعية الأنثوية: "ليس كلهن تحت الوظيفة الفالوسية" أو بمعنى مختلف قليلاً: "ليس كلها تحت الوظيفة الفالوسية". إن المنطق الذي تستند إليه صيغ الخطابات الأربعة يقوده إلى عدم الكمال الذي يتوافق مع نظريات عدم الكمال لكورت جوديل: "إن الأمريتعلق بصياغة المنطق الذي، رغم هشاشته، [...]لا يزال قويًا بما فيه الكفاية ليشمل ما هو رمز هذه القوة المنطقية، أي عدم الكمال"[10]. وفي موضع آخر من نفس السيمنار: "إن النظام المنطقي متسق، [...]من مجرد تعريف قوة تأثيره من عدم الكمال، حيث يتم رسم حدوده" [11].

نهاية منطقية

وبالتالي، فإن النهاية المنطقية تتعلق بلقاء مع واقعي يُمثِّل الحد. إن مفهوم "الحد"ومفهوم "النهاية" يندمجان بطريقة تجعل الوصول إلى الحد يشير أيضًا إلى الضروري الذي سيكون من بعده بقيّة: الموضوع a الصغيرة: "حقيقة أن الأب الميت هو تلذذ، تقدم نفسها لنا كرمز للمستحيل نفسه، ولهذا السبب نكتشف هنا هذه المصطلحات التي أعيد تعريفها على أنها تصحيح لفئات الواقعي، بقدر ما يتم تمييزه بشكل جذري، فيما أصوغه، من البعد الرمزي ومن المخيالي - الواقعي يكون المستحيل، ليس بسبب عقبة بسيطة نذوق الأمرين لنجد لها حلاً، ولكن بسبب العقبة المنطقية لما يعتبر، رمزيًا، مستحيلاً. انه المكان الذي يظهر فيه الواقعي " [12].

"نهاية منطقية" هي العبارة التي نرغب في التوقف عندها ونقترح بحسبها أن الحرب أيضًا قد تحظى بمثل هذه النهاية. تحت العنوان الفرعي "عِلم النهاية"، كتب إريك لوران ما يلي: "نعم، النهاية، لأنه يأتي وقت الذي يُمحى فيه هذا الانبهارباللغة كموطن يكون كل شيء فيه مثيرًا للاهتمام ويترك أثراً. فهل نترك حقاً هذا التحويل وهذه المعرفة عن اللاوعي الذي نفضله على كل شيء آخر خلال وقتٍ ما؟ فمتى،إذا كان الحال كذلك، يتوقف المُتحلّل عن حب تحليله بقدر ما يحب نفسه؟  [...] إليكم مطلب علمي آخر: السماح لشخص ما بالمضي في طريقه الخاص بالحل الدقيق الذي ابتكره من خلال اللقاء بالمستحيل لحل عالمي للإخصاء.

لا يمكن لمثل هذه النهاية إلا أن تؤكد نفسها انطلاقًا من الافتراض الأولي بإضافة اليقين العلمي إلى أنماط اليقين الإنساني"[13]. وبالتالي نسأل، بالانتقال إلى النهاية المنطقية للحرب، ما هي نهاية الحرب التي ستتضمن على النقص؟ نهاية الحرب التي ستُجسِّد حلاً حيث كان اللقاء بالمستحيل لحل عالمي للإخصاء. نهاية الحرب التي قد تنطوي على لقاء مع الواقعي كحد لما قد يشمل بالضرورة الموضوع a الصغيرة فيما يتعداه؟  وما هي النقطة التي يتوقف عندها الإنسان عن حب حربه كحبه لنفسه؟

*السينتوم- العارض في نهاية التحليل.

مصادر:

1.    המכתב ששלחו משפחות נופלים, ואמירת נתניהו: "נילחםעד הסוף" (ynet.co.il)

2.    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%9C%D7%97%D7%9D_%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D

3.    https://www.mako.co.il/news-politics/2024_q1/Article-7c6a192b2cbfd81026.htm

4.     فرويد، ز."التحليل النفسي المنتهي وغير المنتهي" (1937). في: العلاج النفسي. دار نشرعام عوفيد، 2003، 201-226.

5.     שם, 224.

6.     ميلر، ج.أ. "التفاصيل الدقيقة في التحليل النفسي"، مقتطف من 21 يناير 2009.

מילר - דקויות בפסיכואנליזה - עטלאקאן 3, 2016.pdf (giepnls.com)

7.    שם.

8.    שם.

9.    שם

10.  The Seminar of Jacques Lacan: The Other Side of Psychoanalysis(Book XVII) [1969-1970]. W.W.Norton & Company 2007. P.235.

11.  P.67.

12.   P.123.

13. لوران، أ. “أربع ملاحظات حول القلق العلمي لجاك لاكان”. سبتمبر 1991.

ארבע-הערות-על-הדאגה-המדעית-של-ז_אק-לאקאן.pdf (reshetlacanianit.co.il)

 

מבט נוסף

מלכה שיין - مالكا شاين

קונספציה, קונספירציה ושאלת האחריות - النظريّة، المؤامَرة وسؤال المسؤوليّة

ככל שנחשפות עדויות על המידע שנמסר ועל ההתרעות המפורשות שקדמו ובישרו את אירועי ה-7 באוקטובר, ככל שנוכחים בתוצאות הקטסטרופליות של הכשלון להיערך לקראתם, נוכחים גם בעיסוק המוגבר להבין: איך יתכן? הדעת לא תופשת. איך יתכן שכל המידע היה חשוף ומונגש, גם ההתרעות, ואף על פי כן לא ננקטה פעולה?

את החור של הסיבתיות מנסים למלא, בין השאר, בעזרת המושגים: קונספירציה וקונספציה.

המבט שלי פונה אליהם בעקבות הערה של מטופל בימים אלה:

-אני הכי רחוק מלהאמין בקונספירציה, גם קראתי איך מגיעים לזה כשמשהו לא מוסבר... אבל היה רצון להפיל את הממשלה... רוב ראשי מערכת הביטחון ראו בממשלה הזו כמשהו מסוכן והתריעו, אמרו שהמשך החקיקה (המשפטית) מסוכן לעתיד המדינה... אז יכול להיות...

-מה יכול להיות ? שאלתי בזעזוע

-עוד פעם, לא יודע עד כמה זה יצא משליטה... ואולי לא שיערו את היקף ההצלחה של הצד השני... אבל יכול להיות שידעו על הניסיון של חמאס לתקוף ב-7.10, הרי ידוע שקראו להם בלילה ואמרו להם, גם לרמטכ"ל, ואמרו שיתייחסו לזה בשבע בבוקר, בינתיים הקפיצו כוח של השב"כ, 10-12 לוחמים, אז יכול להיות שחשבו שיהיה משהו בהיקף מאוד קטן... אולי התעלמו מאזהרות כדי להפיל את הממשלה... יש בי ספקות... לתלות את הכול רק בקונספציה? זה קל מדי."

האמנם?

לבינאר: קונספציה – קונספירציה, ניתן להציע מקבילה: סובייקט של אמונה - סובייקט של ודאות. בניסוח קריטי ומכונן לאתיקה, לפרקטיקה ולפוליטיקה של הפסיכואנליזה, אודות הסיבתיות הנפשית, לאקאן קשר בין הסיבה לשיגעון ובין הבחירה של הסובייקט: "אני סבור שבהטילי את הסיבתיות של השיגעון על אותה החלטה חידתית (טמירה) של ההוויה שבה היא מבינה את חירותה או כושלת בהכרתה [...] אני מנסח את מה שאינו אלא חוק ההתהוות שלנו"...[1] 

כלומר, לאקאן מרחיק לכת ותולה בסובייקט את האחריות על עמדתו, פעולותיו, כישלונותיו ומעבר לכך, על עצם המבנה הנפשי.

מכאן, בין אם מצדדים בקונספירציה, או בקונספציה הנגועה במשאלות מן המודחק – מצדם של ראשי המדינה ומערכות הביטחון – האחריות הסובייקטיבית מחייבת את כל מקבלי ההחלטות להתפטר.

 

[1] ז'. לאקאן, 1946, דברים על הסיבתיות הנפשית, בתוך ז'אק לאקאן, כתבים א' בהוצאת רסלינג, עמ' 166. 

كلّما تكشّفَت الأدلّة حول المعلومات التي تم تقديمُها والتحذيرات الصريحة التي تنبّأتْ بأحداث 7 أكتوبر، و كلّما شهدْنا النتائج الكارثيّة للفشل في الاستعداد لها، كلّما لاحظْنا الانشغال المتزايد بمحاولة الفهم: كيف يمكن ذلك؟ لا يمكن للعقل أن يفهم. كيف يمكن أن تكون كل المعلومات متاحة وسهلة الوصول، بما في ذلك التحذيرات، ومع ذلك لم يتمّ اتخاذ أي إجراء؟

يحاول البعض سدّ الفجوة السببيّة بمفاهيم"المؤامرة" و"النظريّة".

ألتفٍتُ إلى هذه المفاهيم بعد تعليق من متعالِج في هذه الأيام:

"أنا بعيد كلّ البعد عن الاعتقاد بوجود مؤامرة، حتى  أنّي قرأت كيف يصل الناس إليها عندما يكون شيء ما غير مفسّر... ولكن كان هناك رغبة في إسقاط الحكومة... معظم قادة الأمن رأوا هذه الحكومة على أنها خطيرة وحذّروا، قالوا إن استمرار التشريعات القانونيّة خطيرلمستقبل الدولة... لذلك قد يكون..."

ما الذي يمكن أن يكون؟ سألْتُ مصدومةً.

"مرة أخرى، لا أعرف إلى أيّ مدى خرج الأمر عن السيطرة... وربما لم يتوقعوا حجم نجاح الجانب الآخر... ولكن قد يكونون عرفوا عن محاولة حماس للهجوم في 7.10، فمن المعروف أنهم اتصلوا بهم في الليل وقالوا لهم، حتى لرئيس الأركان، وقالوا إنهم سيتعاملون مع ذلك في السابعة صباحاً، في غضون ذلك، أرسَلوا قوة من الشاباك من 10-12 مقاتلاً، لذا قد يعتقدون أنه سيكون هناك شيء على نطاق صغير جدًا... ربما تجاهلوا التحذيرات لإسقاط الحكومة... لدي شكوك... هل يمكن تعليق كل شيء على النظريّة فقط؟ هذا سهل للغاية".

حقاً؟

على التوازي مع ثنائيّة: النظريّة - المؤامرة، يمكن اقتراح ثنائيّة: الذات الإيمانيّة - الذّات اليقينيّة. في صياغة نقدية وأساسية لأخلاقيات و ممارسات وسياسات التّحليل النّفسي، بالنسبة للسببية النفسية، ربط لاكان بين سبب الجنون و اختيار الفرد: "أعتقد أنني، بإلقاء سبب الجنون على ذلك القرار الغامض (الخفيّ) للكينونة التي تدرك من خلاله حرّيّتها أوتفشل في التعرّف عليها [...] أنا أصوغ ما هو ليس إلّا قانون تكويننا"

أي أنّ لاكان يذهب بعيدًا ويُحَمّل الفرد المسؤوليّة عن موقفِه و أفعالِه و إخفاقاتِهِ، و أكثر من ذلك، عن بُنية النّفس ذاتِها.

من هنا، سواء كان المرء يؤمن بالمؤامرة،أو بالنظريّة الملوّثة برغباتٍ مكبوتة - من جانب قادة الدولة وأنظمة الأمن - فإن المسؤولية الذاتية تلزم جميع صانعي القرار بالاستقالة.

  

לקריאה
שירלי זיסר- شيرلي زيسر

״סליחה מוחמד”: ההתקפה על רכיבי השפה -"سليخا موخامد": هجوم على مكونات اللغة

״סליחה מוחמד״ הפטיר איתמר בן גביר באדנות כלפי העיתונאי הפלסטיני מוחמאד מג’אדלה בראיון לחדשות 12. בקשת הסליחה לכאורה מאדם הנושא את השם המזוהה ביותר עם הערביות מיד לאחר ההצהרה לפיה לערבים זכות פחותה מזו של יהודים לנוע בדרכי יהודה ושומרון נטעה אותה בהקשר השולל אותה. מבחינה רטורית, מדובר באירוניה; מבחינה פרוידיאנית — בשלילה המאשרת את התוכן ההפוך לזה של פני השטח הסמנטיים כאמת הלא מודעת של האמירה. ברור כי לא היה בכוונתו של בן גביר לבקש מן העיתונאי הפלסטיני סליחה, פעולת דיבור שמניחה הכרה, מעבר לזכות התנועה שלו, בסובייקטיביות שלו.

בבטאה את ההיפך הגמור ממה שמשתמע מפני השטח הסמנטיים שלה, אמירתו של בן גביר מצטרפת לשורה של תופעות שפה המלוות את ההפיכה המשטרית בישראל, שנודף מהן ניחוח אורווליאני. כזכור, בדיסטופיה של אורוול 1984 מונהג ה newspeak, שפה חדשה שהעיקרון המארגן שלה הוא היפוך סמנטי של מושגים. כך ״אמת היא שקר, מלחמה היא שלום, בערות היא כוח״. ובימינו, שינויים מרחיקי לכת בחקיקה השומטים את הקרקע מתחת לדמוקרטיה כצורת שלטון המחייבת את החוק ומושתתת על זכויות אדם מאוייכים כמהלכים ״דמוקרטיים״ שמטרתם לשים קץ ל״דיקטטורה״ כביכול של בג״צ.

היפוכים סמנטיים נוסח 1984 אינם בבחינת חידוש של ההפיכה המשטרית בישראל. נתניהו עשה בכגון אלו שימוש בעבר, וכמוהו טראמפ. מה ייחודו של ה״סליחה מוחמד״ של בן גביר ? בעוד הדוגמאות מספרו של אורוול וגרסאותיהן בישראל של ימינו מוחלות על שמות עצם, התבטאותו של בן גביר עושה שימוש בממד הפרפורמטיבי של השפה כפי שדיבר עליו פילוסוף הלשון אוסטין: ממד הרושם מילה כפעולה שיש מאחוריה עמדה סובייקטיבית. התבטאותו של בן גביר בראיון בערוץ 12 קיצונית יותר מהשימושים האורווליינים בשפה משום שהיא פעולה תחבירית השוללת את העמדה הסובייקטיבית שביסוד בקשת הסליחה בדיוק כפי שבפן הסמנטי שלה היא שוללת את חופש התנועה של פלסטינים.

אלא שבכך לא מסתיימות הזוועות שמחולל בן גביר בשפה. כמה ימים לאחר הריאיון בערוץ 12, פרסם בחשבון הטוויטר שלו חזרה על בקשת הסליחה המעושה לצד תצלום שלו במהלך הריסת בתי פלסטינים בנגב, הפעם בין מירכאות. המירכאות הן סימן ציטוט. ככזה, השימוש בהן ממקם את הדובר במבנה של reported speech בו קיים יחס היררכי בין מסגרת הציטוט והתוכן המצוטט. במרוצת השנים זכו המירכאות לאופן שימוש נוסף, כסימן המצביע על היפוך תוכן או אירוניה. המירכאות של בן גביר עונות על שני השימושים, אך גם עושות יותר מכך. הבלשן אמיל בנווניסט טען כי בכל פעולה של אמירה מונחים סובייקט ונמען. במקרה זה, יש הצבעה על הנמען מתוקף עצם מבנה של האמירה, אך תוכן האמירה מצביע עליו כמי שאין לו זכות, לא לתנועה, לא לבית. המירכאות באות לסמן לא את מקומו של אחר באמירה אלא את הגלייתו מקהל מי שנתן לבקש את סליחתם, מי שנמצאים עם הדובר בקשר חברתי. בזילות שהן משוות לסובייקטיביות של האחר המירכאות של בן גביר מבקשות לקרוא תגר על עצם מבנה השיח כפי שלאקאן מדבר עליו בסמינר על ההפכי של הפסיכואנליזה; השיח שהסובייקט הוא אחד מרכיביו. מעבר להרס בתיהם של פלסטינים להם משמש ״סליחה מוחמד״ קומנטר, משפט זה הוא אינדקס לניסיון להרס השיח ככזה, על רכיביו הבסיסיים ביותר, אלו הזעירים יותר מן המסמן ושייכים לממד של האות, הממד של האובייקט שהודות לו נע השיח.

 

"سليخا موخامد"، أطاح إيتمار بن جفير بسيادية بالصحفي الفلسطيني محمد مجادلة في مقابلة معه على القناة الإخبارية 12. إن ما يبدو كاعتذار بن جفير من شخص يحمل اسمًا هو من أكثر الأسماء عروبة، مباشرةً بعد تصريحه بأن العرب لا يستحقون حرية الحركة في شوارع يهودا والسامرة مثل استحقاق اليهود لها، يغرسه في سياق يضحده. هي سخرية، بلاغيًا، أما فرويدًا، فهي نفي يؤكد المضمون المعاكس للسطح الدلالي باعتباره الحقيقة اللاواعية للتعبير. من الواضح أن بن جفير لم يكن يقصد الاعتذار من الصحفي الفلسطيني، وهو فعل كلامي يفترض الاعتراف بذاتيته قبل الاعتراف بحرية تنقله.

.

معبرًا عن النقيض التام لما يوحيه سطحه الدلالي، ينضم اعتذار بن جفير إلى سلسلة ظواهر لغوية ترافق انقلاب النظام في إسرائيل تفوح منها رائحة أورويلية. النظام اللغوي في ديستوبيا أورويل "1984" هو الـ Newspeak، لغة جديدة ترتكز على مبدأ القلب الدلالي للمفاهيم: "الحقيقة كذبة، الحرب هي السلام، الجهل هو قوة". واليوم، أصبحت التغييرات بعيدة المدى في التشريعات التي تكتسح الديمقراطية كشكل من أشكال الحكم الملتزم بالقانون والمرتكز على حقوق الإنسان توصَف بكونها تحركات "ديمقراطية" تهدف إلى وضع حد ل "ديكتاتورية" المحكمة العليا.

ليست الانقلابات الدلالية بأسلوب 1984 بتحديث حصري لانقلاب النظام في إسرائيل. سبق واستخدمها نتنياهو في الماضي، وترامب أيضًا. ما الذي يميز "سليخا موخاماد" إذًا؟ بينما تعكس الدلالات في الأمثلة من كتاب أورويل، ومقابلاتها الإسرائيلية اليوم، الأسماء، يرتكز تعبير بن جفير على البعد الأدائي للغة، كما تحدث عنه الفيلسوف اللساني أوستن: بُعد يعكس الكلمة كفعل يقف خلفه موقف ذاتي. أقوال بن جفير في المقابلة على القناة 12 أكثر تطرفا من التعبيرات الأورويلية لأنه فعل نحوي ينفي الموقف الذاتي الكامن وراء الاعتذار، كما ينفي، في دلاليته، حرية الفلسطينيين بالتنقل.

لكن فظائع بن جفير التي يمارسها باللغة لا تنتهي هنا. بعد أيام قليلة من المقابلة على القناة 12، كرّر بن جفير اعتذاره الزائف لمجادلة على حسابه على تويتر إلى جانب صورة له أثناء هدم منازل الفلسطينيين في النقب، بين علامتي اقتباس هذه المرة. موضعة العبارة بين اقتباسين على هذا النحو يموضع المتحدث في مبنى reported speech حيث هنالك علاقة هرمية بين إطار الاقتباس ومحتواه. اكتسبت علامات الاقتباس بمرور السنوات طريقة أخرى للاستخدام، لعكس المضمون أو السخرية منه. في استعمال بن جفير لها يفي بالغرضين، لكنها تحقق غاية أخرى. يقول اللساني إيميل بينفينيست أن لكل تعبير موضوع (فاعل) ومخاطَب (مفعول به). في هذه الحالة، تكون هناك إشارة للمخاطَب بحكم بنيوية العبارة بينما يشير محتواها إلى تجريده من حقه بالتنقل وحقه بالمسكن. لا يشير الاقتباس إلى مكان الآخر في العبارة، بل لنفيِه من الجمهور الذين اعتذر منه، من هم على علاقة اجتماعية بالمتحدث. تسعى علامات الاقتباس لدى بن جفير، في ازدرائها لذاتية الآخر، لتحدي بنية الخطاب ذاتها كما يتحدث عنها لاكان في سمينار نقيض التحليل النفسي؛ الخطاب الذي تشكل الذات إحدى مكوناته. إلى جانب تدمير بيوت الفلسطينيين الذين تعتَبَر "سليخا موخاماد" تفسيرًا له، فإن هذه الجملة هي مؤشر لمحاولة تدمير الخطاب بحد ذاته، على أبسط مكوناته، الأصغر من الدال المنتمية إلى البعد الحرفي، بُعد الموضوع (object) الذي يتحرك الخطاب بفضله.

לקריאה
אבינועם חקלאי -  ابينوعام حكلاي

אפיסטמופוליטיקה - Epistemopolitics

קרוב משפחה מבוגר אושפז בבית חולים לכמה ימים. לפני שחרורו שאל אותו אח סיעודי חובש כיפה לשם משפחתו. כאשר נענה בשם מעוברת, שאל לשם המשפחה המקורי ואז הוסיף ש״בן גוריון כפה עליכם להחליף את שמות משפחתכם״. כאשר נודע לו מקום מגוריו של קרוב המשפחה, ציין כי בסמוך למקום זה קבורים ילדים מ״פרשת ילדי תימן החטופים״.

בהרצאה ״הילד וידע״ (2011), פורש מילר את המאבק הפוליטי המתרחש בשדה החינוך המחפש לכפות על הילד זהות, למשל זאת הנקראת: לאום. השאלה היא אילו מסמני אדון יסמנו אותו. עבור הסובייקט, להשיג סימן הזדהותי, כרוך בהתענגות שחייבת להיות לא שלמה, לעבור אובדן, להשיג כריתה.    

מילר קושר בין מסמן האדון-S1 שיכפה זהות על הילד לבין האובדן ההתענגותי אותו הוא מכנה כריתה.

אריק לוראן (1991) בהרצאה על סמינר 17, קושר את האובדן דווקא אל  S2.

הוא אומר שעקבת ההתענגות הראשונה דוחפת לחיפוש אחריה, וההתקלות במסמן שני (S2) המצוי ב-אחר, היא שמביאה לאובדן מנה של התענגות. הרישום השני כרוך במה שהתחולל בעת הרישום של העקבה הראשונה, כשהסובייקט מחפש אובייקט אבוד.

מכל מקום, אנחנו יכולים לראות כי מדובר ברישום/עקבה/ כריתה והותרת חותם התענגותי בל יימחה באמצעות הזדהות ראשונית ועמוקה.

עובדה זו יכולה לשפוך אלומה של אור על שיח החרשים המתחולל בזירת המאבק הפוליטי.  

באותה הרצאה, מסב לוראן את תשומת ליבנו לשיח הממשל הפרוידיאני.

מי שנמצא בעמדת המשילות יכול לתפקד רק אם התמקם במקום של האידיאל המצליח לקבץ לקבוצה אוסף של סובייקטים. הם מתקשרים אל אובייקט ההתענגות, אובייקט הדחף עליו הם מוותרים בהציבם אותו במקום של האידיאל (כאובייקט אגלמתי).

זהו שיח האדון שהוא למעשה הופעתו של הלא מודע (אובייקט התענגותי ייחודי המכוסה על ידי אובייקט אגלמתי).

אם נכנה את ההסכמה לויתור על אובייקט הדחף ומיקומו בעמדת האידיאל כאובייקט זוהר בשם: אהבה, נוכל להסיק שכאשר זוהרו של האובייקט במקום האידיאל הועם, הנכונות להקרבה מתפוגגת, או אולי נכון יותר לומר מותקת אל מקום אחר בו מוצב האידיאל.

כך נקבל את הפסקת ההתנדבות של הטייסים, החיילים והלוחמים ואת הרעיון של אי תשלום מיסים.

בסמינר 17 (1969) אומר לאקאן שהכניסה של S1 אל סוללת המסמנים, אותה הוא מכנה S2, מארגנת את ה-אחר בדיעבד כשדה של ידע. זה יוצר סובייקט. מילר (2011) מכנה ידע זה ״ידע-סמבלנט״ ובהשראת ההמצאה של פוקו ״ביופוליטיקה״, הוא קורא לקרב על מסמני האדון שתחת עוּלם יפול הסובייקט-ילד; אפיסטמופוליטיקה.

מכאן שהאח הסיעודי ״יודע״ שבן גוריון כפה שמות משפחה עבריים על נתיניו ובכך עקר אותם ממסורת אבותיהם, וכן, שהאחר המתענג של שלטון מפא״י חטף תינוקות ממוצא תימני.

אלו השמות הניתנים ל״כריתה״ האפיסטמופוליטית שאיתם עלינו איכשהו לחיות.

 

Lacan.J. (1969). The Other Side of Psychoanalysis.Norton.

Miller, J.A (2011). Psychoanalytical Notebooks, 24.

3. לוראן. א (1991). לאקאן והשיחים. תרגום מספרדית: מבל גרייבר וסרחיו מישקין.

 

 

Epistemopolitics السياسة المعرفية-——————— تم إدخال أحد أقاربي المسنين إلى المستشفى لبضعة أيام. قبل خروجه منها سأله ممرض يرتدي الكيباه[1] عن اسم عائلته. عندما أجاب بإسم معبرن (مقلوب للغة العبرية)، سأله عن اسم عائلته الأصلي ثم أضاف أن "بن غوريون أجبركم على تغيير كنياتكم". وحين علم بمحل إقامة قريبي،ذكر أن بالقرب من هذا المكان دُفن أطفال من "قضية الأطفال اليمنيين المخطوفين". في محاضرة "الطفل والمعرفة" (2011) يعرض ميلر النضال السياسي الذي يدور في حقل التربية والذي يسعى إلى فرض هوية على الطفل، مثلاً ما يسمى: القوميّة، والسؤال هو أي دوال سيّدة سوف يحمل. فيما يتعلق بالذات، فإن الحصول على علامة لتحديد الهوية مرتبط بتلذذٍ شرط أن يكون غير مكتمل، أن تمر بتجربة الفقدان، البتر. يربط ميلر بين دال السيد 1-S الذي يفرض هوية على الطفل والفقدان التلذذي الذي يسميه البتر. في المقابل يربط إيريك لوران (1991) في محاضرة عن السمينار ال17 الفقدان بِ S2. يقول إن أثر التلذذ الأوليدفع للبحث عنه، وأن التصادم مع الدال الثاني (S2)الموجود في- الآخر، هو الذي يؤدي إلى فقدان جرعة من التلذذ. يتضمن التسجيل الثاني ما حدث عندما تم تسجيل الحصر (inhibition) الأولي، عندما تبحث الذات عن موضوع (object)مفقود. على أي حال، يمكننا أن نرى أن الأمر يتعلق بالتسجيل / الحصر/ البتر وترك بصمة تلذذية لا تُمحى من خلال التماهي الاولي والعميق. يمكن لهذه الحقيقة أن تلقي الضوء على الحوار العقيم الذي يدور في ساحة النضال السياسي. في نفس المحاضرة، يلفت لوران انتباهنا إلى خطاب فرويد عن الحكم. لا يمكن لأي شخص في منصب الحاكم أن يقوم بعمله إلا إذا تموضع في مقام المثل الأعلى الذي ينجح في توحيد جمع من الذوات في مجموعة. يربطهم بموضوع التلذذ، موضوع الدافع الذي يتخلون عنه عندما يضعونه في مكان المثل الأعلى (كموضوع ثمين). هذا هو خطاب السيد الذي هو في الواقع ظهور اللا-شعور(موضوع تلذذيّ فريد مغطى بمضوع ثمين). إذا أطلقنا على الموافقة على التخلي عن موضوع الدافع وموضعه في موقع المثل الاعلى كشيء ساطع اسم: الحب، يمكننا أن نستنتج أنه عندما ينطفئ بريق الشيء في موقع المثل الاعلى، فإن الاستعداد للتضحية يتلاشى، أو ربما يكون الأصح أن نقول إنه يوجَّه إلى مكان آخر حيث المثل الأعلى. هكذا نحصل على توقف الطيارين والجنود والمحاربين عن التطوع وفكرة عدم دفع الضرائب. في السمينار17 (1967) يقول لاكان أن دخول S1 في مجموعة الدوال، التي يسميها S2، ينظم ال- آخر لاحقاً كمجال من المعرفة. وهذا يخلق ذاتاً. يسمي ميلر (2011) هذه المعرفة "المعرفة المجزوئة" وبالاستيحاء من اختراع فوكو "السياسة الحيوية"، هو يدعو إلى معركة على الدوال السيّدة التي ستسقط الذات-الطفل تحت عبئها؛ السياسة المعرفية. ومن هنا فإن الممرض "يعرف" أن بن غوريون فرض ألقابًا (أسماء عائلة) عبرانية على رعاياه وبالتالي اقتلعهم من تقاليد أسلافهم، وأيضاً أن الآخر المتلذذ من حكم مباي خطف أطفالاً من أصل يمني، وهذه هي الأسماء التي تُطلق على "البتر" السياسي المعرفي التي يجب أن نتعايش معها بطريقة أو بأخرى.


[1] قبعة يضعها الرجال اليهود المتدينون (المترجمة)

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form