הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום

‍

1.    צירוף מסמני מחודש בשפה העברית, אשר נושא גוון אל-ביתי משהו, הולך וקונה לו אחיזה בדברי ימי תועבת עולמינו: חיות-אדם. חיות (S₁) – אדם (S₂). תפלצת כימרית שחציה חיה וחציה אדם. האם הצירוף הזה נושא משמעות חדשה או שמשמעות שאינה למעשה קיימת נכפית עליו? זהו האדם שמפעם לפעם נוהג לדחוס את שמו כנגד מסמנים אחרים; בן-אדם, בת-אדם, תת-אדם, על-אדם, פרא-אדם. צירופי תחילית לשם עצם. זהו האדם, בן האדם, שאוהב להעיד על עצמו שאינו חיה. אומרים "מותר האדם מן הבהמה". שרים "לא, אנחנו לא חיות, רק בני אדם"[1]. אלא שהיומרה הזו תקפה רק מן המקום ממנו מדברים, כלומר מפרספקטיבה אחת בלבד, זו של בני האדם. לא מדובר בטענה הנעוצה ברלטיביזם, אלא בטענה הנעוצה בשפה; רוצה לומר, המשפט "אנחנו לא חיות" הוא משפט אמת כל עוד הוא נאמר בשפה שהיא השפה של בני האדם ולא השפה של החיות (ככל שיש כזו, אם בכלל), משום שעבור החיות האחרות אנחנו איננו אלא חיות. אדם יכול לומר: אני מדבר. החיה לא יכולה לומר כדבר הזה. זה רק עבור בני האדם שחלק מן היצורים זוכה לכינוי "חיות", חלק אחר זוכה לכינוי "חיות-אדם" וחלק אחר זוכה לכינוי "אדם". וקוהלת החכם ידע כבר לומר ש"מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל"[2]. "הכל הבל", זה ביטוי המכוון לממשי, מעבר למובן ולמשמעות.

2.     היגיון כזה אפשר למצוא גם בפרספקטיבה שממנה ניתן להשקיף על מאורעות הזוועה של השביעי באוקטובר 2023. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, אמר ש"מתקפת חמאס לא התרחשה בחלל ריק"[3]. "העם הפלסטיני נתון ל-56 שנים של כיבוש חונק" אמר המזכ"ל והוסיף: "הוא רואה את אדמתו נשחקת בעקביות בגלל התנחלויות ואלימות, אנשיו נעקרים מבתיהם - ואז הבתים נהרסים. תקוות הפלסטינים לפתרון פוליטי מתפוגגות". מזכ"ל האו"ם מתמקם כמי שיודע. גם כותבים ישראלים כמו גדעון לוי, שפרסם בעיתון הארץ מאמר שנשא את הכותרת המדברת בעד עצמה: "אי אפשר לכלוא שני מיליון בני אדם בלי שזה יגבה מחיר אכזרי"[4], טוענים למעשה שיש ברשותם ידע אודות הסיבתיות ההיסטורית: S₁ מוביל או גורם ל-S₂. "מאחורי כל זה", כתב לוי, "עומדת השחצנות הישראלית". טענה כזו מניחה מראש יחס של סיבה ותוצאה, בין S₁ ("לכלוא שני מיליון בני אדם","השחצנות הישראלית") לבין S₂ ("מחיר אכזרי", "כל זה").

3.     בלתי אפשרי להשקיף מחוץ לשפה. הקולות הקוראים לבחון את העוולות שנעשו לפלשתינים תושבי עזה על-ידי ישראל לפי פרספקטיבה של כיבוש או סגר או מצור שהטילה מדינת ישראל על רצועת עזה, אומרים שניתן להבין או לתרץ, להסביר או לנמק את מעשי הזוועה על-ידי אותן עוולות כביכול. לשון אחר: לשיטתם, את מאורעות השביעי לאוקטובר יש לבחון בפרספקטיבה היסטורית של שרשרת סיבות בה האחת הולידה את רעותה וכן הלאה. אלא שנקודת מבט זו, מתיימרת להיות ממוקמת אי שם בחוץ, על כוכב אחר. לעומת זאת, מי שנוכח פה בתוך השפה של המקום הזה לא יכול לשים עצמו כאילו הוא תופס את הטבח שכל מטרתו הייתה להמית יהודים באשר הם, כאילו הטבח הזה קשור בהיסטוריה כלשהי בכלל ובהיסטוריה של העימות הישראלי-פלשתיני בפרט. הפרספקטיבה, כמו גם ההיסטוריה, תקפות מן הבחינה של שרשרת הסובבים והמסובבים רק כל עוד לא נעשה המעבר לאקט קטסטרופלי – ומרגע שנעשה מעבר לאקט וזוועה שוחררה אל העולם, ההיסטוריה קורסת. באותו הרגע היא הופכת ללא רלבנטית וכל סמבלנט של סיבתיות המניח כאילו S₁ הוא הסיבה ההיסטורית של S₂ נעלם זה מכבר ביחד עם חיים שקופחו באכזריות שלא ניתן היה לדמיין. אותו מקף שמחבר את מה שלא ניתן לחיבור אלא באופן מאולץ ואשר מייצר צירוף מסמני חדש וחסר משמעות (חיות-אדם, S₁-S₂), מחבר כביכול גם את מה שלא ניתן לחיבור במובן של סובב ומסובב. זהו מקף שהוכה במהלומת מעדר עד קיפוד הראש מן הגוף, עד כדי קטיעה מלאה של שרשרת מסמנים, לכדי צירוף נטול מובן ומוליך שולל כמו "מאחורי כל זה" (S₁) – "עומדת השחצנות הישראלית" (S₂). וגם במקרה זה, אין מדובר בשאלה שלרלטיביזם או אבסולוטיזם; מדובר בביתור פולח של S₁ מ-S_{2 .} יש היסטוריה, אבל אין סיבה היסטורית; אין סיבה היסטורית לאוושוויץ. אין סיבה היסטורית למאורעות קיבוץ בארי וכפר עזה ורעים. מפאת הביתור הזה, בלתי אפשרי לתת הסבר כלשהו למאורעות התפלצתיים הללו. מדובר בקריעה אלימה של שרשרת המסמנים, כריתה של מסמן אחד ממשנהו, ולכן גם כריתה של ידע מונח.

[1]שישי שבת. זקני צפת, מילים: מאור כהן

[2] קוהלתג, יט

[3]https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-10-24/ty-article/.premium/0000018b-62ab-d230-a1bf-6bbb98360000

[4]https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-08/ty-article/.premium/0000018b-0aac-dae9-adcb-abbf619e0000

‍

‍

ביום ההוא, בכנסת ישראל, רגעים לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, נתניהו היה חלש אחרי השתלת קוצב הלב. כל מה שהוא רצה זה להצביע וללכת הביתה. הרמטכ"ל ביקש לדבר אתו, אך לא היו לו המשאבים הנפשיים להקשיב למישהו או למַשהו שיכול להפריע לו. במאזניים שבין קואליציה לאופוזיציה קרה דבר שלא קרה עוד בישראל. כל חברי הכנסת של האופוזיציה נעדרו מההצבעה, כל חברי הכנסת של הקואליציה הצביעו בעד. התוצאה 64-0. הצבעה דיקטטורית. ההמון כאיש אחד ציית לנתניהו, שציית לקבוצה קטנה של אנשים קיצוניים, משיחיים וגזענים.

לדעתי לא המשפט של נתניהו הוא זה שדחף אותו לאותה ההכרעה, שהאיצה את מעגל הרדיפה שבינו לבין המוחים. מאחורי הסיבה להימלט מהמשפט ולשמור על תפקידו, כבודו ומעמדו יש סיבה שהיא יותר מהממשי. מדובר בהזדקנות של נתניהו ובממשי שפרץ את סכר ההדחקה -הדחקה שעמדה כחומת הגנה בין מחשבותיו על סופיות החיים הפוליטיים וסופיות החיים לבין האימה שאחזה בגופו מפני הסוף. התשובה של נתניהו לאימה שאחזה בו הייתה קרב על החיים מתוך עמדת "תמות נפשי עם פלשתים". נתניהו שהרגיש על בשרו את המחאה ההולכת ומתעצמת כנגדו - במקום לפעול למיתונה, יצא לקרב נקמני אל מול הסופיות של החיים, אל מול אחר שהבטיח לו חיי נצח ורימה אותו.

אותה הצבעה אומללה הייתה חצייה פרועה של הגדר, שבעטיה שובשו באופן קשה היחסים בין הממשלה לבין שב"כ, מוסד וצה"ל. האב הסמלי מכונן את החוק עבור הבן, אבל כאשר הוא עצמו מפנה עורף לחוק, הבן מוצף בחרדה או נכון יותר לומר - באימה. האימה החלישה את מערכות ההגנה והבטחון שאמונים להבטיח את שלומם וביטחונם של האזרחים. ההתרעה הצועקת מפני הירידה בכשירות המבצעית נתקלה אצל נתניהו באוזניים אטומות. מה שנדחה בסמלי, חוזר בממשי.

ב- 7.10.23 הגיעה שעתם של מחבלי החמאס להעז ולחצות את הגדר - גדר שהתכוננו היטב לקראתה, חלמו לחצות אותה שנים אך לא העזו. אחרי שצפו בהתרחשויות הפוליטיות בישראל ולמדו אותן, אחרי שהתאמנו בקרבת הגדר באין מפריע ובמיוחד אחרי ביטול עילת הסבירות, קיבלו מהמנהיגות שלהם אור ירוק לפעול. ההתקפה החלה: הטלת אימה, השחתת נכסים, פציעה, הרג, השחתת גופות, חטיפת אזרחים מבוהלים. הן במקרה של ההצבעה הקואליציונית והן במקרה של ההמון הרצחני, ניתן לזהות מבנה מאני שאין לו נקודת עצירה. בהתקפה של החמאס הקשר עם האחר ניתק, השפה נפלה ואיתה החוק הכתוב. עשרת הדברות נמחקו. ללא שפה אין סובייקט. המונים אחוזי טירוף, שיכורים מסיפוק דחף חיללו חיים בלי לחשוב על "היום שאחרי" - על המלחמה שתחולל חורבן, צער ויגון משני צידי הגדר. ומה קרה לקולה של קואליציית העריצות מאז 7.10.23? שתיקה. הלם. מה זה השקט הזה? האם המאניה נעצרה?

‍

في ذلك اليوم، في الكنيست الإسرائيلي، لحظات قبل التصويت على إلغاء حجة المعقولية، كان نتنياهو ضعيفا بعد زرع جهاز تنظيم دقات القلب. كل ما أراده هو التصويت والعودة إلى المنزل. طلب رئيس الأركان التحدث معه، لكن لم تكن لديه القدرة النفسية للاستماع إلى أي شخص أو لأي شيء قد يزعجه، وفي الموازين بين الائتلاف والمعارضة حدث شيء لم يحدث من قبل في إسرائيل. تغيب جميع أعضاء الكنيست من المعارضة عن التصويت، وصوت جميع أعضاء الكنيست من الائتلاف مؤيدين للقانون. وكانت النتيجة 64-0. تصويت دكتاتوري. وكأنه رجل واحد، انصاع الحشد لنتنياهو،الذي انصاع بدوره لمجموعة صغيرة من المتطرفين المسيحانيين والعنصريين.

وبرأيي، لم تكن محاكمة نتنياهو هي التي دفعته إلى هذا القرار، الذي سرّع دائرة الملاحقة بينه وبين المتظاهرين. ووراء سبب الهروب من المحاكمة والحفاظ على منصبه وكرامته ومكانته، هناك سبب أكثر من الواقعي. يتعلق الأمر بشيخوخة نتنياهو وبالواقعي الذي اقتحم سور الكبت، الكبت الذي كان بمثابة جدار حماية يقف بين أفكاره حول نهائية الحياة السياسية ونهائية الحياة وبين الرعب الذي تملك من جسده خوفًا من النهاية. كان رد نتنياهو على الرعب الذي اجتاحه هو المحاربة من أجل الحياة بدافع "عليًّ وعلى أعدائي". نتنياهو الذي شهد الاحتجاج المتزايد ضده، بدلا من العمل على تهدئته، شن معركة انتقامية ضد نهائية الحياة، ضد الآخر الذي وعده بالحياة الأبدية وخدعه.

لقد كان هذا التصويت البائس بمثابة اجتياح جامح للجدار،الذي أدى إلى تعطيل شديد للعلاقة بين الحكومة والشاباك والموساد والجيش الإسرائيلي. يؤسس الأب الرمزي القانون من أجل ابنه، ولكن عندما يدير هو نفسه ظهره للقانون، يعتري الابن القلق أو بالأحرى الرعب. أضعف الرعب أجهزة الدفاع والأمن التي يضع المواطنون ثقتهم بها لضمان سلامتهم وأمنهم. الإنذار الصارخ حول تدني الكفاءة العملياتية لاقى لدى نتنياهو آذانا صمّاء. ما رُفض رمزياً، يعود في الواقعي.

في 7 تشرين الأول 2023، حان الوقت لكي يتجرأ إرهابيو حماس ويعبروا الجدار، وهو الجدار الذي استعدوا له جيدًا، وحلموا بعبوره لسنوات لكنهم لم يجرؤوا على ذلك. وبعد مشاهدة الأحداث السياسية في إسرائيل ودراستها، وبعد أن تدربوا بالقرب من الجدار دون أن يعترضهم أحد، وخاصة بعد إلغاء حجة المعقولية، تلقّوا من قيادتهم الضوء الأخضر للتحرك. بدأ الهجوم: ترويع، تخريب للممتلكات، جرح، قتل، تنكيل بالجثث، اختطاف مواطنين مذعورين. في كلا الحدثين، سواء تصويت الائتلاف أو الغوغاء القتلة، بالإمكان تحديد بنية مهووسة ليس لها نقطة توقف. في هجوم حماس انقطع الاتصال بالآخر، سقطت اللغة وسقط معها القانون المكتوب. تم مسح الوصايا العشر. بدون لغة لا توجد ذات. حشود يتملكها الجنون، ثملة من إشباع الدافع، دنست حياة دون أن تفكر في "اليوم التالي" - في الحرب التي ستسبب الدمار والحزن والأسى على كلا الجانبين من الجدار. وماذا حدث لصوت ائتلاف الاستبداد منذ 23/10/7 ؟ صمت. صدمة. ما هذا الصمت؟ هل توقف الهوس؟

‍

‍

פרויקט חייו, במובן מסוים, של אחד בשם ריצ'רד קליין הוא להציג את כתבי פרויד וכתבי לאקאן שפה לצד שפה, גרמנית או צרפתית לצד האנגלית, פסקה לצד פסקה, עם הערות והארות. אם אין דו-לשוניות, ייטב לקורא את לאקאן לקרוא רק באנגלית, או אולי בשפת המקור, הרי מה זה משנה... אין צורך ב'דו-לשוניות' מן המשלב הזה. אין צורך בתרגום. הווי אומר: "קרא ודבר רק כך, לא מכיר באחרות שפתך בחברתי". כל אחד במעטפת השפתית שלו בלבדו. ייטב כי כל אחד יישאר עם דו-לשוניותו הבלבדית, ולא יקשה על חיי אחרים כפי אותו ריצ'רד קליין. האומנם?

הפרויקט של ריצ'רד קליין, אחד החשובים לטעמי, מאפשר לגשת לשפתו של פרויד עבור מי שאינו יכול אלא להיעזר בשפת תרגום. לפתע הגרמנית אשר אולי זרה מוצגת כאפשרות. עם הקריאה, הסימנים הזרים אינם כל כך זרים, אפשר פתאום גם להתווכח עם התרגום: האם זה תרגום מוצלח? האם פרויד כותב "הירוגליפים", או אולי זה סטראצ'י? אולי מתרגם אחר? לפתע מתברר שפרויד באנגלית אינו פרויד בגרמנית. תרגום, גם אם אינו מוצלח, כשמונח ליד שפת המקור, אינו מבאר אותה – אלא מציע אפשרות לגשת אליה, גם עבור מי שאינו דובר אותה. אפשר ללמוד כך משהו אודות שפתו של אחר, וזה מוביל לתהייה על 'מהי שפה ללא אחרות' – שאלה שאפשר לקרוא כאן כקפל-לשון, והעסיקה על שלל היבטיה לא רק את לאקאן, כי אם גם דורות של בלשנים ופילוסופים.

למשל, לקרוא שירה מתורגמת, מה קוראים? האם בודלייר באנגלית או עברית הוא בודלייר? נדרשת הצבה של הצרפתית לצד התרגום, זאת אומרת – נדרשת דו-לשוניות בהנגשת בודלייר לקורא בשפה זרה, על מנת שיתאפשר לו לקרוא בודלייר באופנים שונים. כך, כנקודת מוצא, עושה ריצ'רד קליין – לקרוא פרויד ולאקאן בשפה זרה לשפתם, אין זה זהה לקריאת פרויד ולאקאן בשפת המקור, אך בכל זאת 'אנחנו', אם ירצה כותב המאמר, קוראים פרויד ולאקאן לא בשפתם המקורית. מדוע? מאיזה צורך? מה 'אנחנו' קוראים?

כתב העט פולמוס בישראל בוחר לעבוד ביותר משפה אחת, מגדיר עצמו דו-לשוני, מתוך בחירה – קרי, יש מן האתיקה –הקשורה במרקם החברתי של הארץ, של המדינה, של החברה בה הוא פועל. גם אם כל אחד (האומנם?) דו-לשוני, אולי רב-לשוני, הרי איננו חיים במנותק לחלוטין זה מזה. אם יש כזה דבר המכונה חברה, אם יש מן החברתי, אזי כל אחד אינו מנותק לחלוטין מהחברה המקומית, התרבות, הארץ, וכדו'. אגב, זוהי גם הנחת עבודה מסוימת. וכבר כתב המשורר ג'ון דאן בבהירות יוצאת דופן, מאות שנים לפני הפסיכואנליזה - "No man is an island, / entire of itself". והיה כל אדם אי – לא היה צורך באתיקה. לא היה צורך במפעלם של שפינוזה, פרויד, לאקאן, לוינס, דרידה, והרשימה ארוכה.

אין אתיקה במישור של בדידות בלבדית. ארץ, מדינה, חברה, פרקטיקה בה נפטרים מהדו- או מהרב-לשוניות– שם בוחרים להכחיד את האחרות. ללא אחרות - אין אתיקה. מיותר לציין שגם אין פסיכואנליזה.

‍

إن مشروع حياة شخص يدعى ريتشارد كلاين هو تقديم كتابات فرويد وكتابات لاكان بلغة واحدة إلى جانب أخرى، الألمانية أو الفرنسية إلى جانب اللغة الإنجليزية، فقرة بفقرة، مرفقة بملاحظات وتوضيحات. إذا لم تكن هناك ثنائية اللغة، فمن الأفضل للقارئ أن يقرأ لاكان باللغة الإنجليزية فقط، أو ربما باللغة الأصلية، ففي نهاية الأمر، أي فرق هناك ... ليست هناك حاجة إلى "الثنائية اللغوية" من هذا المستوى. لا حاجة للترجمة. وكأنك تقول: "اقرأ وتحدث بهذه الطريقة فقط، فأنا لا أعترف باختلاف لغتك في المجتمعيّ". كلٌ وحده في إطاره اللغوي. سيكون من الأفضل للجميع أن يظل كل منهم مع ثنائيته اللغوية المتفردة ولا يصعب الحياة على الآخرين، كما فعل ريتشارد كلاين. أحقاً؟

مشروع ريتشارد كلاين، أحد أهم المشاريع في رأيي، يجعل من الممكن الوصول إلى لغة فرويد لأولئك الذين لا يسعهم إلا استخدام لغة الترجمة. فجأة يتم تقديم الألمانية التي قد تكون لغة أجنبية كاحتمال. عند القراءة، لا تعود العلامات الأجنبية شديدة الغرابة، وفجأة يصبح بإمكانك أيضا أن تجادل بخصوص الترجمة: هل هذه ترجمة جيدة؟ هل هو فرويد الذي يكتب ب "الهيروغليفية"، أو ربما ستراتشي؟ ربما مترجم آخر؟ فجأة يتضح أن فرويد باللغة الإنجليزية ليس ذاته فرويد بالألمانية. الترجمة، حتى لو لم تكن ناجحة، عندما توضع بجوار اللغة الأصلية، فإنها لا تفسرها، بل توفر إمكانية للتوجه إليها، حتى لأولئك الذين لا يتحدثونها. بهذه الطريقة، يمكن للمرء أن يتعلم شيئا عن لغة الآخر، ما يقودنا إلى التفكّر "ما هي اللغة بدون الاخر" - وهو سؤال يمكن قراءته هنا كمزدوج المعنى، والذي لم يشغل، على جوانبه المتعددة، لاكان فحسب، بل شغل أيضا أجيالا من اللغويين والفلاسفة.

على سبيل المثال، قراءة الشعر المترجم، ماذا نقرأ؟ هل بودلير باللغة الإنجليزية أو العبرية هو بودلير؟ يجب وضع اللغة الفرنسية بجوار الترجمة، أي أن ثنائية اللغة مطلوبة لجعل بودلير في متناول القارئ بلغة أجنبية، من أجل السماح له بقراءة بودلير بطرق مختلفة. وهكذا، كنقطة انطلاق، يفعل ريتشارد كلاين - قراءة فرويد ولاكان بلغة غريبة عن لغتهما، والتي تختلف عن قراءة فرويد ولاكان باللغة الأصلية.  ومع ذلك، "نحن"، إذا رغب مؤلف المقال في ذلك، نقرأ فرويد ولاكان ليس بلغتهما الأصلية. لماذا؟ ما هي الضرورة لذلك؟ ماذا نقرأ "نحن"؟

تختار جدل في إسرائيل العمل بأكثر من لغة، ويعرف نفسه بأنه ثنائي اللغة، باختياره – ما يعني من خلال الأخلاقيات – المرتبطة بالنسيج الاجتماعي في البلد والدولة والمجتمع الذي تعمل فيه. حتى لو كان الجميع (أحقاً؟) ثنائي اللغة، وربما متعدد اللغات، فإننا في الواقع لا نعيش في عزلة تامة بعضنا عن بعض. إذا كان هناك ما يسمى بالمجتمع، اذا كان هناك شيء من المجتمعيّ، فكل فرد منا ليس منفصل بشكل تام عن المجتمع المحلي، عن الثقافة والبلد وما إلى ذلك. بالمناسبة، هذه أيضا فرضية عمل معينة. وقد سبق أن كتب الشاعر جون دن بوضوح استثنائي، قرون عدة قبل التحليل النفسي،"No man is an island, / entire of itself ". ولوكان كل إنسان جزيرة – لما كانت هناك حاجة للأخلاقيات - ولما كانت هناك حاجة لأعمال سبينوزا، وفرويد، ولاكان، وليفيناس، ودريدا، والقائمة تطول.

لا توجد أخلاقيات على مستوى الوحدة وحدها. بلد، دولة، مجتمع، ممارسة يتخلص فيها المرء من ثنائية اللغة أو تعددية اللغات - حيث يختار المرء إبادة الآخر-الاختلاف. بدون الآخرين، لا توجد أخلاقيات. وغني عن القول إنه حينها لا تعود هناك حاجة للتحليل النفسي أيضا.

‍

‍