הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום
הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״
1. האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.
עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו, עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.
אז זהו מסמן שני, S2, שניתן כביכול להבר אותו עם S1, אבל ה-S1 הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״, S2, קלט רקטה, S1, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .
2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה, המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.
שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.
זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.
איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?
באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?
[1] Freud,S. Breuer, W. ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.
[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.
[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.
[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.
[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.
מבט נוסף
שפה אחרת
דברי ימי ההיסטוריה של הפסיכיאטריה כוללים גם את הניסיונות המשונים לפענח את מה שנקרא אז "שפה סכיזופרנית" [2, 1]. חוקרים, פסיכיאטרים ואחרים, כילו קריירות על ההשערה לפיה חולי סכיזופרניה מדברים בשפה אחרת. כשהם אולי מדמיינים עצמם לז'אן-פרנסואה שמפוליון, סברו הללו שאם רק יפענחו את כללי הדקדוק והתחביר של שפה מסתורית וסמויה זו, יוכלו לתת מובן לבליל ההברות, הצלילים והמילים, ולהבין את פשר הנאולוגיזם ומעוף האסוציאציות שמציגים סובייקטים אלו. למרות שהביטוי "שפה סכיזופרנית" היה מצוי לעתים קרובות בספרות הפסיכיאטרית של המאה העשרים, לא תמיד היה ברור אם מדובר בשפה אחת שלכל חולי הסכיזופרניה או של רבים מהם, או שמא מדובר באוסף של שפות פרטיות של כל אחד מן החולים, כמו היה מדובר בגרסה מחודשת ופתולוגית של מגדל בבל. למרבה התדהמה, היו אף פסיכיאטרים שביקשו לתת את הרושם שהם יודעים ואף יכולים לשוחח בשפה סכיזופרנית, ומכאן גם נבעה טענתם שאחרים, שאינם חולים, יכולים גם הם ללמוד שפה זו וכך לתקשר עם חולים סכיזופרניים ואז גם לפרש דלוזיות סכיזופרניות מוזרות ומורכבות.
הגלגול המעודן של הקוריוז הזה מן ההיסטוריה של הפסיכיאטריה, בא היום לביטוי במה שנקרא "פסיכותרפיה רגישת תרבות". במקרה זה, הנחת המוצא היא שבני אדם שונים מגיעים ממוצאים אתניים וגאוגרפיים שונים ומתרבויות שונות, שפת האם שלהם שונה, ההשתייכות הלאומית שלהם שונה, כמו גם הרקע הדתי שלהם וזהותם הדתית. רוצה לומר, הם מדברים ב"שפות תרבותיות" שונות זו מזו. הואיל וכך, מכיוון שלא ניתן להבין אותם מפרספקטיבה מערבית, הווה אומר עם "השפה המערבית", אזי גם לא ניתן לקיים עמם מפגש פסיכותרפי אלא אם לומדים כביכול לדבר בשפתם – "השפה האחרת".
לאחרונה, בימים הקשים הפוקדים את ישראל, ומול הזוועה של מאורעות השביעי לאוקטובר והניסיונות לתת להם הסבר, ולו חלקי, נשמעת גם טענה כאילו עלינו להביא בחשבון שמעשי הזוועה שהתחוללו בקיבוץ בארי, בכפר עזה ובמסיבת נובה ברעים, עליהם שמענו גם מפי המחבלים עצמם בהקלטות חקירות השב"כ שפורסמו, ניתנים לפענוח אם רק נשקול או נשכיל לקבל את האפשרות, שישנה "שפה אחרת" או "שפה חדשה" בה עלינו להשתמש כדי להבין, כדי לתת מובן ומשמעות, למה שהוא לחלוטין ובאופן מוחלט חסר כל מובן. מול הזוועה, שמכוּננת ככזו בדיוק משום שהיא חסרת כל משמעות, ובדיוק משום שאם הייתה לה משמעות אזי היא לא הייתה זוועה, אנו מזמנים את הפנטזמה על מנת שתמלא את החורים. הפנטזמה, כאילו אנו נדרשים ל"שפה חדשה" או ל"שפה אחרת", שבאמצעותן נוכל להבין את האחר הרדיקלי, זו הפנטזמה של ההזדהות עם המסמן, של הניכור של הסובייקט במסמן [3]; מסך שאיתו הסובייקט הוא אפקט של מסמן אחד על מסמן אחר. כל פירוש מוסיף עוד מסמן לשרשרת, עד אינסוף. זו מטונימיה של "שפות אחרות" אשר מחייבת לקבל את המציאות כביכול שלפיה לכל אחד ואחת שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום [4]. מה שהשערה זו, כמו גם ההשערות של "שפה סכיזופרנית" ושל "שפה תרבותית", מחמיצות, הוא את העובדה הפשוטה, החותכת, שאין "שפה אחרת", שישנה רק שפה אחת והיא לא תופסת את הכל. שישנו יסוד מסדר אחר, מן הצד של ההפרדה, שאיננו מסמן, שעובד אחרת מאשר הניכור, ושאותו פוגשים בעת המפגש עם הממשי כאשר משהו מן הטראומה מתפרץ ויש אפקט של התעוררות.
מקורות:
1. R.Sommer et al. Is There a Schizophrenic Language? Arch Gen Psychiatry. 1960; 3(6):665-673.
2. S.Schwartz. Is there a schizophrenic language? Published online by Cambridge University Press: 04 February 2010.
3. J.Lacan. TheSeminar of Jacques Lacan: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (BookXI). W. W. Norton & Company; Revised edition (April 17, 1998).
4. אורחים לקיץ / נעמי שמר.
״מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה…״ - "أرض الوطن بلا رداء، أرض الوطن حافية القدمين..."
שירה נותנת קיום, כי היא מדברת על ״מה שמכבר-מוגן״
לאקאן טוען [1] שהשירה משאירה הקניית משמעות [2] (signification) ריקה. אבל מה המשמעות הריקה באותה שורה של השיר [3]? זה ששר רמי קליינשטיין על "ארצנו הקטנטונת". הוא קורא לזה "מולדת בלי כותונת", "מולדת יחפה ".
איך להצביע בדרך אחרת על אותו מקום ריק בהקניית משמעות?
מסורת [4] "הרופאים היחפים" בסין נקראה כך בגלל שהם היו במקור איכרים יחפים צנועים. "הרופאים היחפים" עסקו יותר במניעה מאשר בטיפול, וקיבלו שכר, כך נראה, רק אם לא הייתה מחלה באזורם. ה"יחף" מצביע על "אין", על סוג של חור, שבו הקיום יכול למצוא מחסה. מהגיחה הקצרה הזו, נראה שהשורה של השיר מצביעה על מקום מוגן, שבו הקיום אפשרי.
הטון של השיר נוסטלגי. את המוזיקה הלחין רמי קליינשטיין, ואולי הנוסטלגיה שלו מצביעה על הפרדה רומנטית כלשהי. נוסטלגיה מעידה על אובדן. אבל מהו? (מיוונית: נוסטוס= חזרה אלגוס= כאב) אנחנו לא יודעים. אב הקו הזה אולי נתן מקלט לקיומו שלו.
קאנט הכריז [5] ש"קיום אינו פרדיקט, נשוא". לא מדובר על מילים, אלא על חור שמגן. בישראל יש שני מונחים, שניהם מעורפלים, המצביעים על אותו אזור פואטי.
האחד הוא המחדל. המחדל מציין פקיעה, שגיאה, תקלה חמורה. אבל הוא עושה את זה בצורה חיובית. זה "יש". אכן, התרחש מחדל, המלווה אותנו בקיומנו. במחדל, ובזכותו, שמנו לב שאנחנו יחפים וללא חולצה. זה קר, אבל זה צינון שיכול להיות "מגן". ממה הקור הזה יכול להגן עליך? ממתי הקור מגן? למי שיכול להאמין שהגנה היא דבר ה"ניתן על ידי אחר". מי שחש קור מחפש מחסה, והחיפוש שלו הוא מה שמגן. מי שמרגיש קור יודע שהוא בחוץ. הקיום חייב להיות בוודאי חבר של ״להיות בחוץ״.
השיר של רמי קלינשטיין ויורם טהרלב מתייחס ל״מולדת״ האישה. לאישה, עליה אפשר לומר "כל דבר״.
״On la dit femme, on la diffâme ״ "אומרים עליה אישה. מוציאים את דיבת נפשה״ .[6] יש לאישה את כל ה״מחדלים״ האפשריים. אתה יכול למצוא את דיבת נפשה, כי היא נושאת את הליקויים של הקיום.
בלתי ניתן לת(ט)ביעה- המונח השני הוא אקיווק שקיים רק בשפה העברית. בטקסט הקודם התייחסתי לשופט אהרון ברק, שהעיד כשופט, ושפט כעד- בהאג.
זה מקרה של בלתי ניתן לתביעה, זה לא שפיט, ובלתי ניתן לדחייה, כי הוא פעל כ- קיים. אין דין משפטי לקיום. יש, כן, דין עצמי, להרגיש אשם על הקיום, כפי שלאקאן טוען על המלט.[1]
הפנים האחרות של אקיווק הן ה"בלתי ניתן לטביעה". לאקאן כינה זאת כך בכתיבתו "קאנט עם סאד" מכיוון שהיא קשורה לחוסר באחר [2] . המחדל מגן, ובלבד שאפשר לקיים שם אמירה, dire. השירה מקיימת את דבריה במחדל. לפי פרויד, אפשר ללמוד ממשוררים. הוא ידע דבר או שניים על כך.
[1] Lacan, seminar Ornicar. 15/3/1977. לא פורסם עדיין. פורסם בזמנו בחוברת
[2] אני משתמש כאן בתרגום מעניין של סמואל נמירובסקי בספר של לאקאן ״ אני מדבר על הקירות״ , רסלינג, 2019, עמי 45 .
[3] עוד לא תמו כל פלאייך, לחן: רמי קליינשטיין. מילים: יורם טהרלב.
[4]https://en.wikipedia.org/wiki/Barefoot_doctor
[5]https://philosophy.lander.edu/intro/articles/kantexistence-a.pdf
[6] לאקאן, הסמינר ה-20: ״עוד״ ( 1972-73) , רסלינג, תרגום יורם מירון, 2005 , עמי 106.
[7] Lacan, J: Séminaire VI, “Le désir et son interprétation, “, (1958-59), Paris, Seuil, texte établi par Jacques-Alain Miller, p. 293. ) יש תרגום לעברית של השיעורים על המלט על ידי פרלה מיגלין, יורם מירון, ועוד קולגות) .
[8] Lacan, Écrits, (1966), Paris, Seuil, p. 779. “insubmersible flottaison”.
الشعر يمنح الوجود لأنه يتحدث عن "ما كان مُصانًا منذ أمدٍ بعيد"
يدعي لاكان[1]أن الشعر يترك دلالة[2] (signification) فارغة. ولكن ما هي الدلالة الفارغة في بيت الشعر هذا من الأغنية[3]؟ أغنية رامي كلاينشتاين التي غناها عن "بلادنا الصغيرة". فهو يصفها بأنها "أرض وطن بلا رداء"، "أرض وطن حافية القدمين".
كيف نشير إلى ذاك المكان الفارغ في منح الدلالة بطريقة أخرى؟
سُمِي تقليد "الأطباء الحفاة"[4]في الصين بهذا الاسم لأنهم كانوا في الأصل فلاحين متواضعين حفاة. كان"الأطباء الحفاة" يشتغلون في الوقاية أكثر من العلاج، وكانوا يتقاضون أجورهم فقط في حالة انعدام الأمراض في منطقتهم كما يبدو. "حافي القدمين"يشير إلى "لا يوجد"، إلى فجوة ما، حيث يمكن للوجود أن يجد مأوى. من هذه الرحلة القصيرة، يبدو أن بيت الشعر في القصيدة يشير إلى مكان محمي، حيث الوجود ممكنًا.
نغمة الأغنية نغمة حنين. الموسيقى من تأليف رامي كلاينشتاين، وربما يشير حنينه إلى انفصال عاطفي ما. يدل الحنين- النوستالجيا على الفقدان. ولكن ما هو؟ (في اليونانية: nostos = عودة algos = ألم) لا نعرف. ربما يكون مؤسس هذا التوجه قد وفرالمأوى لوجوده ذاته.
أعلن كانط[5]أن "الوجود ليس مُسندًا، خبرًا". لا يتعلق الأمر بالكلمات، بل بالفجوة التي تحمي. هناك مصطلحان في إسرائيل، مبهمان كلاهما، يشيران إلى نفس المنطقة الشعرية.
الأول هو الإخفاق (המחדל). يشير الإخفاق إلى انقضاء، أو خطأ، أو خلل جسيم. لكنه يفعل ذلك بطريقة إيجابية. انه "يوجد". وبالفعل، قد وقع إخفاق وهو يرافقنا في وجودنا. وقت الإخفاق، وبفضله، تنبهنا أننا كنا حفاة وعراة. بردٌ، لكنها قشعريرة يمكن أن تكون "واقية". ما هو الشيء الذي يمكن أن يحميك هذا البرد منه؟ منذ متى البرد يحمي؟ بالنسبة لأولئك الذين يمكنهم أن يعتقدوا أن الحماية هي شيء "يقدمه شخص آخر". من يشعر بالبرد يبحث عن ملجأ، وبحثه هو ما يحميه. من يشعر بالبرد يعرف أنه في الخارج. لا بد أن يكون الوجود، بكل تأكيد، صديقًا لـ "التواجد في الخارج".
تشير أغنية رامي كلينشتاين ويورام طاهرليف إلى "الوطن" المرأة. للمرأة التي يمكنك أن تقول عنها "أي شيء".
On la dit femme، on la diffâme ""يسمونها امرأة. يشهرون بروحها"[6]. تمتلك المرأة كل "الإخفاقات" الممكنة. بإمكانك أن تجد ما يشهر بروحها، لأنها تحوي عيوب الوجود.
غير قابل للمقاضاة ولا للغرق (בלתי ניתן לת(ט)ביעה) –المصطلح الثاني هو "ثنائي المعنى" وهو موجود في اللغة العبرية وحدها. تطرقت في النص السابق إلى القاضي أهارون باراك الذي شهد كقاضي، وحكم كشاهد – في لاهاي.
انها حالة من ال- لا يمكن المطالبة به، غير قابل للمقاضاة، ولا يمكن رفضه، لانه عَمِل كَ- موجود. ليس هناك حكم قضائي للوجود. يوجد، نعم، حكم ذاتي، أن تشعر بالذنب لأنك موجود، كما قال لاكان عن هاملت[7].
الوجه الآخر لثنائي المعنى هو "غير القابل للغرق"، وقد أطلق عليه لاكان ذلك في كتاباته "كانط مع ساد" لأنه مرتبط بنقص لدى الآخر[8]. الإخفاق يحمي، بشرط أن يكون بالإمكان الالتزام بمقولة dire هناك. يرقى الشعر إلى مستوى كلماته وقت الإخفاق. وفقاً لفرويد، يمكنك أن نتعلم من الشعراء. وقد كان ملمًا بهذا الأمر.
[1] Lacan, seminar Ornicar. 15/3/1977.
[2] استخدمت هنا ترجمة صموئيل نميروفسكي في كتاب لاكان "أنا اتحدث للجدران"، رسلينج، 2019، ص 45 (العبرية).
[3] עוד לא תמו כל פלאייך, לחן: רמי קליינשטיין. מילים: יורם טהרלב.
[4] [4] https://en.wikipedia.org/wiki/Barefoot_doctor
[5] https://philosophy.lander.edu/intro/articles/kantexistence-a.pdf
[6] لاكان، السمينار ال 20: "المزيد" (1972-73)، ريسلينح، ترجمة يورام ميرون، 2005، ص 106(العبرية).
[7] Lacan, J:Séminaire VI, “Le désir et son interprétation, “, (1958-59), Paris, Seuil, texte établi par Jacques-Alain Miller, p. 293.
[8] Lacan, Écrits, (1966), Paris, Seuil, p. 779. “insubmersible flottaison”.
על מגש הכסף... -على طبق من فضة...
נתן אלתרמן כתב את השיר על מגש הכסף זמן קצר אחרי ההצבעה באו״ם בכ״ט בנובמבר על חלוקת ארץ ישראל. זהו שיר המזוהה עם מלחמת העצמאות. גיליתי שמקור ההשראה לכתיבת השיר היה בדבריו של חיים וייצמן על כך שאף מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף וכי תוכנית החלוקה ״מקנה סיכוי״.
התקופה האחרונה הרוויה סכסוכים, אם לומר זאת בלשון המעטה, מעלה בי שאלות נוקבות: באלו מאמצים והקרבות מדובר שהממשלה ומגזרים שונים מנסים לבנות עליהם את המדינה? בכספים ל-״צדיק טהור וקדוש״ שרצח משפחה פלסטינאית? בגידופים וקללות בשדה הציבורי? בחלוקת תקציבים שיועדו במקורם למטרות רווחה, חינוך וכדומה, המועברים כעת לרבנות, לחינוך התורני, לאברכים ולמוסדות דת? לנסיעות לאומן! להילולת הבאבא סאלי! ובו בזמן ריקון מערכת הבריאות, העמקת המחסור ברופאים, באחיות, בתקציבים שאינם מועברים לבתי חולים? בריקון מערכת החינוך, באלימות הולכת וגוברת ברחוב, בין בני נוער, בהתפשטות האלימות הכרוכה בדרישת תשלום בעבור חסות ו״הגנה״ מפני אלימות? וכמובן, מדובר בבזות המיוחסת לבית המשפט העליון ולתפקידו של השיפוט.
קיימים מספר עמודי תווך השומרים על צלם אנוש של החברה בארץ. דווקא נשים, אולי לא במקרה, כנשיאת בית המשפט העליון, גב׳ חיות והיועצת המשפטית של הממשלה, גב׳ בהרב מיארה בולטות בכך. למרות ההתנגדות החריפה והנאצות המוטחות בהן, הן ממשיכות לשמור על ערכים מסוימים הנוגעים לכבוד האדם. אנו עדים לתהליך הקצנה המקטב בחדות את חברתנו. לדוגמא, כיוון ההדרה וההדתה בכל תחומי החיים ולעומתו ההחלטה הצה"לית להקים תוכנית ניסוי לשילובן של נשים בסיירת מטכ"ל. חברה מפולגת בקיצוניות.
הסדרה ״האחת״ ששודרה בטלוויזיה לאחרונה, סדרה תיעודית על טייסת 201 במהלך מלחמת יום כיפור, משקפת את השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית. הנפילה הדרסטית ממרום האופוריה והרהב של הניצחון במלחמת ששת הימים, שתוצאתו העיקרית הייתה הכיבוש (גם אם ניתן לומר שכיבוש קיים היה מאז העליות הראשונות), שמצדו הביאנו לשפל המדרגה שאנו מצויים בו היום. הסדרה מסתיימת בדבריו של גיל רגב, אחד מטייסי הקרב דאז, שבמהלך השנים הגיע לדרגת אלוף ולשמש כראש אכ״א, שהשיב: ״לא טוב למות בעד ארצנו״. ברור לו שלקראת הגיוס לצבא יגיד לנכדו לא להיות לוחם. בעיניי, גולת הכותרת בדבריו הייתה: זו מדינה שאיבדה את הבושה.
כפי שלאקאן טוען, אובדן הבושה משמעו איבוד כל ערך מכוון, מה שמהווה זליגה בלתי פוסקת של החיים החברתיים במדרון ההידרדרות, המוליכה בסופו של דבר למוות. יפה דרכו של לאקאן לתמצת זאת במשפט: בושו על שאינכם מתים מבושה! מה קרה לסיכוי שעליו דיבר חיים וייצמן?
מגש הכסף הפך למגש הבושה.
كتب ناثان ألترمان قصيدة على طبق من فضة بعد وقت قصير من التصويت في الأمم المتحدة في 29 نوفمبر حول تقسيم أرض إسرائيل. إنها قصيدة مقترنة بحرب الاستقلال. اكتشفت أن مصدر الإلهام لكتابة القصيدة كان كلمات حاييم وايزمان حول حقيقة أنه لا يتم إعطاء أي دولة على طبق من فضة، وأن خطة التقسيم "تعطي فرصة".
إن الفترة الماضية التي أقل ما يقال عنها أنها كانت مشبّعة بالصراعات، تثير أسئلة عميقة في داخلي: ما هي الجهود والتضحيات التي نتحدث عنها والتي تحاول الحكومة ومختلف القطاعات بناء البلاد عليها؟ النقود المدفوعة ل"الصالح الطاهر والقديس" الذي قتل عائلة فلسطينية؟ القدح والشتائم في المجال العام؟ توزيع الميزانيات المخصصة أصلا للرعاية الاجتماعية والتعليم وما إلى ذلك، والتي يتم تحويلها الآن إلى الحاخامية وتعليم التوراة ولطلاب ال"يشيفا" والمؤسسات الدينية؟ للسفريات إلى أومان! لاحتفالات البابا سالي! وفي الوقت ذاته إفراغ جهاز الصحة، زيادة النقص في عدد الأطباء والممرضات والميزانيات التي لا يتم تحويلها إلى المستشفيات؟ إفراغ نظام التعليم، والعنف المتزايد في الشارع بين الشباب، وانتشار العنف المتعلق بالمطالبة بدفع ثمن الحراسة و"الحماية" من العنف؟ وبالطبع، اذلال وتحقير المحكمة العليا ودور القضاء.
هناك عدد من الركائز التي تحمي الصورة الإنسانية للمجتمع في إسرائيل. وتبرز النساء في هذا المجال، وربما ليس مصادفةً، مثل رئيسة المحكمة العليا، السيدة حيوت، والمستشارة القضائية للحكومة، السيدة بهاراف ميارا. وعلى الرغم من المعارضة القوية والاتهامات الموجهة إليهن، فإنهن يواصلن التمسك بقيم معينة تتعلق بكرامة الإنسان. إننا نشهد عملية تطرف تؤدي إلى التقطّب في مجتمعنا بشكل حاد. على سبيل المثال، التوجه الى الإقصاء وفرض التعاليم الدينية في جميع مجالات الحياة، ومن جهة أخرى، قرار جيش الدفاع الإسرائيلي بإنشاء برنامج تجريبي لدمج النساء في وحدات النخبة. مجتمع يقسمه التطرف.
يعكس المسلسل التلفزيوني "The One” الذي عُرض مؤخرًا، وهو فيلم وثائقي عن السرب رقم 201 خلال حرب يوم الغفران، التغييرات التي حدثت في المجتمع الإسرائيلي. السقوط الحاد من قمة النشوة والتباهي بالنصر في حرب الأيام الستة، التي كانت نتيجتها الرئيسية الاحتلال (حتى لو يمكن القول أن الاحتلال كان قائماً منذ الهجرات اليهودية الأولى إلى البلاد)، والذي بدوره أوصلنا إلى الحضيض الذي نجد أنفسنا فيه اليوم. تنتهي السلسلة بكلمات جيل ريغيف، أحد الطيارين المقاتلين في ذلك الوقت، والذي وصل على مر السنين إلى رتبة جنرال وشغل منصب رئيس جناح الموارد البشرية في الجيش الاسرائيلي: "ليس من الجيد أن نموت من أجل بلدنا". من الواضح له أنه قبل التجنيد للجيش سيخبر حفيده ألا يكون مقاتلا. في نظري، كان جوهر ما قاله هو: هذه دولة فقدت الخجل.
وكما يدعي لاكان، فإن فقدان العار يعني خسارة كل القيم الموجهة، والذي سيؤدي بالتالي إلى انحراف الحياة الاجتماعية بدون توقف في منحدر الانحلال، مما يؤدي في النهاية إلى الموت. جميلة هي طريقة لاكان في تلخيص ذلك في الجملة: عار عليكم أنكم لم تموتوا خجلًا! ماذا حدث للفرصة التي تحدث عنها حاييم وايزمان؟
طبق الفضة تحول إلى طبق العار.