מרקו מאואס - ماركو ماواس
December 11, 2023

הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום

הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״

 

1.  האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.

עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו,  עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.

אז זהו מסמן שני, S2, שניתן כביכול להבר אותו עם S1, אבל ה-S1 הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״,  S2, קלט רקטה, S1, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .

 

2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה,  המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.

שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של ​​הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.

זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.

איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?

באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?

[1] Freud,S. Breuer, W.  ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.

[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.  

[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.

[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.

[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.

מבט נוסף

אילן רוב - إيلان روب

שני רגעים בזמן של פריצה (בגדר) - لحظتان في وقت الاختراق (للجدار)

ביום ההוא, בכנסת ישראל, רגעים לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, נתניהו היה חלש אחרי השתלת קוצב הלב. כל מה שהוא רצה זה להצביע וללכת הביתה. הרמטכ"ל ביקש לדבר אתו, אך לא היו לו המשאבים הנפשיים להקשיב למישהו או למַשהו שיכול להפריע לו. במאזניים שבין קואליציה לאופוזיציה קרה דבר שלא קרה עוד בישראל. כל חברי הכנסת של האופוזיציה נעדרו מההצבעה, כל חברי הכנסת של הקואליציה הצביעו בעד. התוצאה 64-0. הצבעה דיקטטורית. ההמון כאיש אחד ציית לנתניהו, שציית לקבוצה קטנה של אנשים קיצוניים, משיחיים וגזענים.

לדעתי לא המשפט של נתניהו הוא זה שדחף אותו לאותה ההכרעה, שהאיצה את מעגל הרדיפה שבינו לבין המוחים. מאחורי הסיבה להימלט מהמשפט ולשמור על תפקידו, כבודו ומעמדו יש סיבה שהיא יותר מהממשי. מדובר בהזדקנות של נתניהו ובממשי שפרץ את סכר ההדחקה -הדחקה שעמדה כחומת הגנה בין מחשבותיו על סופיות החיים הפוליטיים וסופיות החיים לבין האימה שאחזה בגופו מפני הסוף. התשובה של נתניהו לאימה שאחזה בו הייתה קרב על החיים מתוך עמדת "תמות נפשי עם פלשתים". נתניהו שהרגיש על בשרו את המחאה ההולכת ומתעצמת כנגדו - במקום לפעול למיתונה, יצא לקרב נקמני אל מול הסופיות של החיים, אל מול אחר שהבטיח לו חיי נצח ורימה אותו.

אותה הצבעה אומללה הייתה חצייה פרועה של הגדר, שבעטיה שובשו באופן קשה היחסים בין הממשלה לבין שב"כ, מוסד וצה"ל. האב הסמלי מכונן את החוק עבור הבן, אבל כאשר הוא עצמו מפנה עורף לחוק, הבן מוצף בחרדה או נכון יותר לומר - באימה. האימה החלישה את מערכות ההגנה והבטחון שאמונים להבטיח את שלומם וביטחונם של האזרחים. ההתרעה הצועקת מפני הירידה בכשירות המבצעית נתקלה אצל נתניהו באוזניים אטומות. מה שנדחה בסמלי, חוזר בממשי.

ב- 7.10.23 הגיעה שעתם של מחבלי החמאס להעז ולחצות את הגדר - גדר שהתכוננו היטב לקראתה, חלמו לחצות אותה שנים אך לא העזו. אחרי שצפו בהתרחשויות הפוליטיות בישראל ולמדו אותן, אחרי שהתאמנו בקרבת הגדר באין מפריע ובמיוחד אחרי ביטול עילת הסבירות, קיבלו מהמנהיגות שלהם אור ירוק לפעול. ההתקפה החלה: הטלת אימה, השחתת נכסים, פציעה, הרג, השחתת גופות, חטיפת אזרחים מבוהלים. הן במקרה של ההצבעה הקואליציונית והן במקרה של ההמון הרצחני, ניתן לזהות מבנה מאני שאין לו נקודת עצירה. בהתקפה של החמאס הקשר עם האחר ניתק, השפה נפלה ואיתה החוק הכתוב. עשרת הדברות נמחקו. ללא שפה אין סובייקט. המונים אחוזי טירוף, שיכורים מסיפוק דחף חיללו חיים בלי לחשוב על "היום שאחרי" - על המלחמה שתחולל חורבן, צער ויגון משני צידי הגדר. ומה קרה לקולה של קואליציית העריצות מאז 7.10.23? שתיקה. הלם. מה זה השקט הזה? האם המאניה נעצרה?

  

في ذلك اليوم، في الكنيست الإسرائيلي، لحظات قبل التصويت على إلغاء حجة المعقولية، كان نتنياهو ضعيفا بعد زرع جهاز تنظيم دقات القلب. كل ما أراده هو التصويت والعودة إلى المنزل. طلب رئيس الأركان التحدث معه، لكن لم تكن لديه القدرة النفسية للاستماع إلى أي شخص أو لأي شيء قد يزعجه، وفي الموازين بين الائتلاف والمعارضة حدث شيء لم يحدث من قبل في إسرائيل. تغيب جميع أعضاء الكنيست من المعارضة عن التصويت، وصوت جميع أعضاء الكنيست من الائتلاف مؤيدين للقانون. وكانت النتيجة 64-0. تصويت دكتاتوري. وكأنه رجل واحد، انصاع الحشد لنتنياهو،الذي انصاع بدوره لمجموعة صغيرة من المتطرفين المسيحانيين والعنصريين.
وبرأيي، لم تكن محاكمة نتنياهو هي التي دفعته إلى هذا القرار، الذي سرّع دائرة الملاحقة بينه وبين المتظاهرين. ووراء سبب الهروب من المحاكمة والحفاظ على منصبه وكرامته ومكانته، هناك سبب أكثر من الواقعي. يتعلق الأمر بشيخوخة نتنياهو وبالواقعي الذي اقتحم سور الكبت، الكبت الذي كان بمثابة جدار حماية يقف بين أفكاره حول نهائية الحياة السياسية ونهائية الحياة وبين الرعب الذي تملك من جسده خوفًا من النهاية. كان رد نتنياهو على الرعب الذي اجتاحه هو المحاربة من أجل الحياة بدافع "عليًّ وعلى أعدائي". نتنياهو الذي شهد الاحتجاج المتزايد ضده، بدلا من العمل على تهدئته، شن معركة انتقامية ضد نهائية الحياة، ضد الآخر الذي وعده بالحياة الأبدية وخدعه.
لقد كان هذا التصويت البائس بمثابة اجتياح جامح للجدار،الذي أدى إلى تعطيل شديد للعلاقة بين الحكومة والشاباك والموساد والجيش الإسرائيلي. يؤسس الأب الرمزي القانون من أجل ابنه، ولكن عندما يدير هو نفسه ظهره للقانون، يعتري الابن القلق أو بالأحرى الرعب. أضعف الرعب أجهزة الدفاع والأمن التي يضع المواطنون ثقتهم بها لضمان سلامتهم وأمنهم. الإنذار الصارخ حول تدني الكفاءة العملياتية لاقى لدى نتنياهو آذانا صمّاء. ما رُفض رمزياً، يعود في الواقعي.
في 7 تشرين الأول 2023، حان الوقت لكي يتجرأ إرهابيو حماس ويعبروا الجدار، وهو الجدار الذي استعدوا له جيدًا، وحلموا بعبوره لسنوات لكنهم لم يجرؤوا على ذلك. وبعد مشاهدة الأحداث السياسية في إسرائيل ودراستها، وبعد أن تدربوا بالقرب من الجدار دون أن يعترضهم أحد، وخاصة بعد إلغاء حجة المعقولية، تلقّوا من قيادتهم الضوء الأخضر للتحرك. بدأ الهجوم: ترويع، تخريب للممتلكات، جرح، قتل، تنكيل بالجثث، اختطاف مواطنين مذعورين. في كلا الحدثين، سواء تصويت الائتلاف أو الغوغاء القتلة، بالإمكان تحديد بنية مهووسة ليس لها نقطة توقف. في هجوم حماس انقطع الاتصال بالآخر، سقطت اللغة وسقط معها القانون المكتوب. تم مسح الوصايا العشر. بدون لغة لا توجد ذات. حشود يتملكها الجنون، ثملة من إشباع الدافع، دنست حياة دون أن تفكر في "اليوم التالي" - في الحرب التي ستسبب الدمار والحزن والأسى على كلا الجانبين من الجدار. وماذا حدث لصوت ائتلاف الاستبداد منذ 23/10/7 ؟ صمت. صدمة. ما هذا الصمت؟ هل توقف الهوس؟

לקריאה
ליאת שליט - ليئات شاليط

תגובה למאמרו של מרקו מאואס, "מהאינסוף של פסקל לערימה של ארכימדס, לספור חול" - تعقيب على مقال ماركو مواس، "من لانهاية باسكال إلى كومة أرخميدس، عد الرمال"

קראתי בעניין את מאמרו של מרקו מאואס, "מהאינסוף של פסקל לערימה של ארכימדס, לספור חול", אשר התפרסם בפולמוס-מבטים ב-3.2.25.

המאמר, הפותח בהצעה : "אם, עם שליט, שהיה חטוף, הימרנו על אלף, עכשיו, עם 251 חטופים [1], בואו נהמר: אינסוף", נחתם במשפט: "עלייך, ישראל, להציע נוסחה החורגת ממה שאת והאויב שלך יכולים לספור". זוהי הצעה שלפני הכל, ממקמת את הפתרון לבעיה המעיקה והטורדת במישור של הניסוח, הנוסחה כדבר מה שמתנסח ומנסח. נדמה לי שבעידן בו המילה "פוליטיקה" הפכה מילה כמעט-גסה, מילה נרדפת לעסקנות, נפוטיזם ושחיתות, זה בכל זאת לא טריוויאלי לחזור ולהדגיש שפתרונות ראויים בשדה הפוליטי נשענים על לוגיקה, רטוריקה ואותו bien dire (להיטיב לומר) של לאקאן. נוכל להיזכר כאן בפסקה מסמינר II, "האגו בתיאוריה של פרויד ובטכניקה הפסיכואנליטית"(1954-1955), שם מצביע לאקאן על כך שהמצביאים הגדולים בהיסטוריה היו למעשה פסיכואנליטיקאים, כיוון שגדולתם נבעה מחדות הפירוש שהעניקו למאורעות סביבם [2].

אם כן, לכוון את המצפן שלנו אל עבר ניסוח שייטיב ללכוד את מה שעל הפרק באקטואליה הנוכחית בארץ, מציע מרקו מאואס, וחותם את הצעתו: לכוון להימור אל האינסוף.

על איזה אינסוף מדובר כאן? שהרי לא חסרות סביבנו רוחות שמקדשות את האינסוף הטמפורלי, של אחרית הימים ומבקשות מכל הנוכחים להתאזר בסבלנות ולראות ברוע הפושה בכל, שלב הכרחי ואף מכריע. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", "אתחלתא דגאולה","עקבתא דמשיחא"[3]. האמונה באותו זמן עתידי מעורפל, קצה ציר הזמן המדיד, כמובן איננה נחלתם של היהודים בלבד. מושגים כמו אחרית הימים, משיח (אל-מהדי) וגאולה שתגיע לאחר תקופה אפוקליפטית של שפל מוסרי וערכי, שכיחים ודומיננטיים ויש הטוענים כי אף נתנו את הטון להצדקה בהתקפה הברוטאלית של ה-7 לאוקטובר[4]. אך האם זה האינסוף אליו מומלץ לכוון את מאמצי הניסוח? נדמה לי שלא על כך מדובר.

מצאתי במאמרו של מרקו מאואס ניסוח מינורי, לא בלי אירוניה כאובה. "יש כאן ערימה של כמה. עד כמה את, ישראל, מוכנה לתת בתמורה? – רק צריך לשלוף את היד ולקחת כמה, קומץ של בני אדם, משא ומתן. כך ותן." הביטוי "כך ותן" לכד אותי. האם מדובר בטעות כתיב? שהרי, במשא ומתן, מדובר ב"קח ותן", לא ב-"כך ותן". ויחד עם זאת, מצאתי שיש בביטוי זה דבר מה שיכול לאפשר התחלה של ניסוח. אולי אפשר לשער שזה משפט שהאינסוף כלול בו. בין אם טעות כתיב או לא, המשפט הזה מציית לרעיון שהוא מבקש, דווקא כי לא אומר "את מה".

בשנת 2014 פירסם פרופ' אריק מארטי, שהיה אורח של הסקציה הקלינית דור a והתארח בבית הג'יאפ בימי המחאה של 2023, מאמר ושמו "חילופין ללא שוויון"[5],אודות עסקת שליט, 1027 תמורת 1. הוא כותב כך (תרגום חופשי):

"רגע מוזר בהיסטוריה של ישראל, שאפשר לראותו כשיבה של סיפור תנ"כי... מדובר בבדידות אקטיבית, בדידות פורייה, בדידות שמאששת את עצמה. מה שנוכל לקרוא לו מקרה יוצא דופן של בדידות, משום שאף מדינה בעולמנו כיום לא ניצבת בפני חילופין כל כך בלתי שווים, ולהסכים לאי שקילות יסודית כל כך. אי שוויון כה אונטולוגי, שהייתי אומר בשמחה לאויביה של ישראל, אלו למשל החולקים על כך שיש היסטוריה יהודית, זהות יהודית או אפילו עם יהודי – מאלן באדיו ועד שלמה זנד – הייתי משיב להם ברצון: אם אינכם רוצים לקבל שישראל, כמדינה היסטורית, מגלמת באופן היסטורי את העובדה היהודית.. ובכן, התבוננו נא באפיזודה הזו של אחד כנגד 1027, ויתגלה לנגד עיניכם, כמו תומאס הרואה את ישו, מה שאינכם רוצים לראות; משום שמשוואה זו, 1=1027 מייצגת את הנוכחות ואת ההישנות של היות יהודי בהיסטוריה העכשווית ובגיאופוליטיקה".

מארטי אינו חוסך שבטו מהעיתונות הצרפתית, שעסקה במשוואה הזו באופן חסר מעוף; רק העיתון Liberation, מאוזכר על ידו כמי שהעז להציע פירוש אנושי לאקט של החילופין הללו מהצד של ישראל, במקמו את ערך חיי האדם שיש ביהדות, את ערכי הערבות ההדדית ושותפות הגורל, כערכים שהביאו לנכונות לשלם מחירים כה כבדים כדי לממש את העסקה. הסקנדל של 1=1027, כך מארטי, נעוץ בכך שלפתע, מתוך הדיונים האובייקטיביים, מגיח מימד של decentering, דרכו הסובייקטיביות היהודית מהמרת לחשוף את עצמה, ואו אז, מגיח מתוך הפעולות של ישראל ממד של משמעות. הסקנדל, לדידו, נעוץ בכך שלפתע מתגלה קיומה של סובייקטיביות יהודית, מגולמת באופן היסטורי על ידי בני העם ועל ידי המדינה.

בהסכמה לעסקה שמשוואתה 1=1027, מממש היהודי משהו מן התכלית שלו, ממקומו ההיסטורי בתרבות; ערך החיים המגולם באחד, אחד שאיננו ניתן לחלוקה, כמו שלמדנו ממשל שלמה; אחד העומד כנגד כל הכללה שהיא. באופן פרדוקסלי, אחד זה, נוגע לכולם, לכל אחד ואחת. אחד זה, טוען מארטי, הוא הוא האינסוף. כך, ותן.

[1] הכותב מתייחס לניסוח שהציע בתקופה בה היו חטופים 251 ישראלים.

[2] Lacan. J. (1991). The Seminar, book II. The Ego in Freudian Theory and in the technique of  psychoanalysis. Norton, NY.p.20.

[3] "בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ, וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר. וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו; וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם".

משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו.

[4] בהרצאה ששמעתי מפי אוהד חמו, פרשן לענייני ערבים, הוא טען למשל, כי לקראת מאי 2023, מועד המתקפה המקורי של סינוואר, התקיים כנס בעזה תחת התחושה שאחרית הימים הגיעה, היא כבר כאן, מוקדם מהצפוי. בכנס זה חולקה מפת ארץ ישראל לתתי-איזורים ומונו בה ראשי עיר, מנהלי אגף תשתיות, כספים, ושירותים מוניציפליים עזתיים עבור כל נפה, כך שיוכלו זה מכבר להיערך להיכנס לתפקידם ללא שיהוי, מייד כשהקרב יוכרע. כנס זה, לדבריו, היה ידוע למודיעין הישראלי אך נדחה כקוריוז של שוטי האמונה.

[5] Eric Marty. L' Echange inégal : à propos de Guilad Shalit. Temps modernes. 677, Janvier-fev.-mars 2014.

 قرأت باهتمام مقال ماركو مواس، "من لانهاية باسكال إلى كومة أرخميدس، عد الرمال"، والذي نشر في جدل- رؤى في 3 فبراير 2025.

المقال الذي يبدأ بالاقتراح: "إذا كنا وقت شاليط الذي كان مختطفا قد راهننا على ألف، الآن، مع 251 مختطفا [1]، فلنراهن: ما لا نهاية"، وينتهي بالجملة: "عليك، إسرائيل، أن تقترحي صيغة تتجاوز ما يمكنك عدّه أنت وعدوك". هذا اقتراح يضع، أولا وقبل كل شيء، حل المشكلة الخانقة والمقلقة في مستوى الصياغة، الصيغة كشيء يصاغ ويصوغ. يبدو لي أنه في عصر أصبحت فيه كلمة "سياسة" كلمة فظة تقريبا، كلمة ترادف الأعمال الحرة والمحسوبية والفساد، رغم ذلك ليس من البديهي أن نعود ونأكد على أن الحلول المناسبة في المجال السياسي تعتمد على المنطق والبلاغة وذلك ال bien dire (حُسنُ القول) بموجب لاكان. يمكننا أن نستذكر هنا مقطعا من السمنار الثاني، "الأنا في نظرية فرويد وفي تقنية التحليل النفسي" (1954-1955)، حيث يشير لاكان إلى أن أعظم قادة الحروب في التاريخ كانوا في الواقع محللين نفسيين، إذ كانت عظمتهم نابعة من دقة تفسيرهم للأحداث المحيطة بهم[2].

على ذلك، من أجل توجيه بوصلتنا نحو صيغة من شأنها أن تلتقط القضايا المطروحة في الوضع الحالي في إسرائيل على أحسن وجه، يقترح ماركو مواس، ويختتم اقتراحه: السعي إلى المراهنة إلى الما لا نهاية.

عن أي نوع من اللانهاية نتحدث هنا؟ في الواقع هناك العديد من الأرواح من حولنا التي تقدس اللانهاية الزمنية، تقدس نهاية العالم (القيامة) وتطلب من جميع الحاضرين التحلي بالصبر والنظر إلى الشر المستشري في كل شيء كمرحلة ضرورية، بل وحاسمة. "الشعب الأزلي لا يخاف من المسيرة الطويلة"، "بداية الخلاص"، " على خطى المسيح "[3].  الإيمان بذلك المستقبل المبهم، نهاية محور الزمن القابل للقياس، وهو بالتأكيد ليس مقتصرا على اليهود وحدهم. مفاهيم مثل نهاية العالم (القيامة) والمسيح (المهدي) والخلاص الذي سيتحقق بعد فترة نبوئية من الانحطاط الأخلاقي والقيمي، شائعة ومهيمنة، حتى أن هناك من يدعي أنها وراء نغمة التبرير لهجوم 7 أكتوبر الوحشي[4]. لكن هل هذه هي اللانهاية التي من المحبذ أن نوجه إليها جهودنا في الصياغة؟ يبدو لي أن ليس هذا هو المقصود.

لقد وجدت في مقال ماركو مواس صياغة مقتضبة، لا تخلو من التهكم النابع من الألم. "لدينا كومة من العديد. إلى أي مدى أنت، إسرائيل، على استعداد أن تعطي في المقابل؟ عليك فقط أن تمدي يدك وتسحبي البعض، حفنة من الناس، تفاوض. هكذا وأعط." جذبتني عبارة "هكذا وأعط". هل هذا خطأ إملائي؟  (في النص الأصلي باللغة العبرية كتب "כך ותן")، في نهاية الأمر فما المفاوضات إلا "خذ وأعط"، وليس " هكذا وأعط ". ومع ذلك، وجدت أن هناك شيئا ما في هذه العبارة يمكن أن يفسح المجال لبداية الصياغة. ربما يمكن الافتراض أن هذه جملة تحوي الما لا نهاية بداخلها. سواء كان خطأ إملائيا أم لا، فأن هذه الجملة تخضع للفكرة التي تسعى إليها، تحديدا لأنها لا تقول "ماذا" (خذ وأعط ماذا؟).

في عام 2014، نشر البروفيسور إريك مارتي، الذي كان ضيفا على القسم السريري دورa وحل ضيفا على مقر الGIAP  في فترة احتجاجات 2023، مقال بعنوان "التبادل بلا مساواة"[5]، حول صفقة شاليط، 1027 مقابل 1. كتب ما يلي (ترجمة حرة):

"لحظة غريبة في تاريخ إسرائيل، والتي يمكن اعتبارها عودة قصة توراتية ... يتعلق الأمر بالوحدة الفعالة، الوحدة الخصبة، الوحدة التي تؤكد نفسها. ما يمكن أن نسميها حالة استثنائية من الوحدة، لأنه لا يوجد أي بلد في عالمنا الحاضر يواجه مثل هذا التبادل غير المتكافئ، ويوافق على مثل عدم التوازن التام هذا. مثل هذا التفاوت الأنطولوجي، الذي يسعدني أن أقوله لأعداء إسرائيل، على سبيل المثال، أولئك الذين لا يوافقون على أن هناك تاريخا يهوديا، أو هوية يهودية، أو حتى شعبا يهوديا – بداية بآلان باديو وصولا إلى شلومو زاند – أود أن أجيبهم بكل سرور: إذا كنتم لا تريدون أن تقبلوا أن إسرائيل، كدولة تاريخية، تجسد تاريخيا الحقيقة اليهودية... حسنا، انظروا إلى هذا الحدث من واحد مقابل 1027، وسوف تتجلى أمام أعينكم، مثلما شاهد توما يسوع، ما لا تريدون رؤيته. لأن هذه المعادلة، 1 = 1027، تمثل وجود وتكرار كون المرء يهوديا في التاريخ المعاصر وفي الجغرافيا السياسية ".

لا يتهرب مارتي من انتقاد جماعته من الصحافة الفرنسية التي تعاملت مع هذه المعادلة بطريقة مبتذلة؛ فهو لا يذكر إلا صحيفة Liberation على أنها الوحيدة التي تجرأت على تقديم تفسير إنساني لهذا التبادل من جانب إسرائيل، فهو يضع قيمة حياة الإنسان في اليهودية، وقيم المسؤولية المتبادلة والمصير المشترك، كقيم أدت إلى الاستعداد لدفع مثل هذا الثمن الباهظ من أجل تحقيق الصفقة. فضيحة 1 = 1027، بحسب مارتي، متجذرة في حقيقة أنه فجأة، من المناقشات الموضوعية، يظهر بُعد من ال decentering (إزالة المركزية)، الذي تراهن الذاتية اليهودية من خلاله للكشف عن نفسها، ثم، من خلال أفعال إسرائيل، ينبثق بُعد المعنى. الفضيحة، وفقا له، تكمن في حقيقة أن وجود الذاتية اليهودية يتكشف فجأة، متجسدة تاريخيا بواسطة الشعب والدولة.

من خلال الموافقة على صفقة معادلتها 1=1027، يحقق اليهودي شيئا من غايته، ومكانته التاريخية في الحضارة، قيمة الحياة المتجسدة في واحد، واحد غير قابل للتجزئة، كما تعلمنا من قصة النبي سليمان؛ واحد يقف مقابل أي تعميم. ومن المفارقات أن هذا الواحد يتعلق بالجميع، بكل واحد وواحدة. واحد كهذا، كما يدعي مارتي، هو بذاته الما لا نهاية. هكذا، وأعط.

[1] يشير الكاتب إلى الصيغة التي اقترحها خلال الفترة التي تم فيها اختطاف 251 إسرائيليا.

[2] لاكان. ج.(1991). السمنار، الكتاب الثاني. الأنا في النظرية الفرويدية وفي تقنية التحليل النفسي.نورتون، نيويورك. ص 20.

[3] " وعلى خطى المسيح يتراجع المتكبرون ويتكلم المتكبرون.الكرمة تعطي ثمرا، والخمر يكون ثمينا. وتتحول الملكوت إلىبدعة ولا يكون لها نهاية. "ويصير بيت العهد محل زنى، ويخرب الجليل، وتخرب التخوم،ويذهب أهل التخوم من مدينة إلى مدينة ولا يشفق عليهم أحد، وتخزى حكمة الكتبة، والذينيخافون الخطية يملهم الناس، وتغيب الحقيقة." الشباب سيسخرون من الشيوخ، والشيوخسيقفون من أجل الشباب. الابن يعصي أباه، والابنة تتمرد على أمها، والكنة تغضب حماتها،وأعداء الرجل هم أهل بيته. وجه الجيل كما وجه الكلب، لا يخجل الابن من أبيه؛ وعلىمن نتكل؟ " على أبينا الذي في السماوات".

ميشنا ، مسيرة سوتا ، الفصل 9 ، مشنا 15.

[4] في محاضرة استمعت لها من أوهاد حمو، المعلق في الشؤون العربية، ادعى على سبيل المثال أنه في أيار 2023، الموعد الأصلي لهجوم السنوار، عقد مؤتمر في غزة في ظل الشعور بأن نهاية العالم قد حانت، لقد وصلت بالفعل، في وقت أبكر مما كان متوقعا. في هذا المؤتمر تم تقسيم خريطة أرض إسرائيل إلى مناطق فرعية وتم تعيين رؤساء بلديات ومديري قسم البنية التحتية والمالية والخدمات البلدية غزيين لكل محافظة، حتى يتمكنوا من الاستعداد لتولي مناصبهم دون تأخير، بمجرد حسم المعركة. وقال إن المخابرات الإسرائيلية كانت علىدراية بهذا المؤتمر ولكنها رفضته باعتباره تهريج من حمقى الإيمان.

לקריאה
ירון גילת - يارون غيلات

שפה אחרת

דברי ימי ההיסטוריה של הפסיכיאטריה כוללים גם את הניסיונות המשונים לפענח את מה שנקרא אז "שפה סכיזופרנית" [2, 1]. חוקרים, פסיכיאטרים ואחרים, כילו קריירות על ההשערה לפיה חולי סכיזופרניה מדברים בשפה אחרת. כשהם אולי מדמיינים עצמם לז'אן-פרנסואה שמפוליון, סברו הללו שאם רק יפענחו את כללי הדקדוק והתחביר של שפה מסתורית וסמויה זו, יוכלו לתת מובן לבליל ההברות, הצלילים והמילים, ולהבין את פשר הנאולוגיזם ומעוף האסוציאציות שמציגים סובייקטים אלו. למרות שהביטוי "שפה סכיזופרנית" היה מצוי לעתים קרובות בספרות הפסיכיאטרית של המאה העשרים, לא תמיד היה ברור אם מדובר בשפה אחת שלכל חולי הסכיזופרניה או של רבים מהם, או שמא מדובר באוסף של שפות פרטיות של כל אחד מן החולים, כמו היה מדובר בגרסה מחודשת ופתולוגית של מגדל בבל. למרבה התדהמה, היו אף פסיכיאטרים שביקשו לתת את הרושם שהם יודעים ואף יכולים לשוחח בשפה סכיזופרנית, ומכאן גם נבעה טענתם שאחרים, שאינם חולים, יכולים גם הם ללמוד שפה זו וכך לתקשר עם חולים סכיזופרניים ואז גם לפרש דלוזיות סכיזופרניות מוזרות ומורכבות.

הגלגול המעודן של הקוריוז הזה מן ההיסטוריה של הפסיכיאטריה, בא היום לביטוי במה שנקרא "פסיכותרפיה רגישת תרבות". במקרה זה, הנחת המוצא היא שבני אדם שונים מגיעים ממוצאים אתניים וגאוגרפיים שונים ומתרבויות שונות, שפת האם שלהם שונה, ההשתייכות הלאומית שלהם שונה, כמו גם הרקע הדתי שלהם וזהותם הדתית. רוצה לומר, הם מדברים ב"שפות תרבותיות" שונות זו מזו. הואיל וכך, מכיוון שלא ניתן להבין אותם מפרספקטיבה מערבית, הווה אומר עם "השפה המערבית", אזי גם לא ניתן לקיים עמם מפגש פסיכותרפי אלא אם לומדים כביכול לדבר בשפתם – "השפה האחרת".

לאחרונה, בימים הקשים הפוקדים את ישראל, ומול הזוועה של מאורעות השביעי לאוקטובר והניסיונות לתת להם הסבר, ולו חלקי, נשמעת גם טענה כאילו עלינו להביא בחשבון שמעשי הזוועה שהתחוללו בקיבוץ בארי, בכפר עזה ובמסיבת נובה ברעים, עליהם שמענו גם מפי המחבלים עצמם בהקלטות חקירות השב"כ שפורסמו, ניתנים לפענוח אם רק נשקול או נשכיל לקבל את האפשרות, שישנה "שפה אחרת" או "שפה חדשה" בה עלינו להשתמש כדי להבין, כדי לתת מובן ומשמעות, למה שהוא לחלוטין ובאופן מוחלט חסר כל מובן. מול הזוועה, שמכוּננת ככזו בדיוק משום שהיא חסרת כל משמעות, ובדיוק משום שאם הייתה לה משמעות אזי היא לא הייתה זוועה, אנו מזמנים את הפנטזמה על מנת שתמלא את החורים. הפנטזמה, כאילו אנו נדרשים ל"שפה חדשה" או ל"שפה אחרת", שבאמצעותן נוכל להבין את האחר הרדיקלי, זו הפנטזמה של ההזדהות עם המסמן, של הניכור של הסובייקט במסמן [3]; מסך שאיתו הסובייקט הוא אפקט של מסמן אחד על מסמן אחר. כל פירוש מוסיף עוד מסמן לשרשרת, עד אינסוף. זו מטונימיה של "שפות אחרות" אשר מחייבת לקבל את המציאות כביכול שלפיה לכל אחד ואחת שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום [4]. מה שהשערה זו, כמו גם ההשערות של "שפה סכיזופרנית" ושל "שפה תרבותית", מחמיצות, הוא את העובדה הפשוטה, החותכת, שאין "שפה אחרת", שישנה רק שפה אחת והיא לא תופסת את הכל. שישנו יסוד מסדר אחר, מן הצד של ההפרדה, שאיננו מסמן, שעובד אחרת מאשר הניכור, ושאותו פוגשים בעת המפגש עם הממשי כאשר משהו מן הטראומה מתפרץ ויש אפקט של התעוררות.

 

מקורות:

1.    R.Sommer et al. Is There a Schizophrenic Language? Arch Gen Psychiatry. 1960; 3(6):665-673.

2.   S.Schwartz. Is there a schizophrenic language? Published online by Cambridge University Press:  04 February 2010.

3.   J.Lacan. TheSeminar of Jacques Lacan: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (BookXI). W. W. Norton & Company; Revised edition (April 17, 1998).

4.   אורחים לקיץ / נעמי שמר.

 

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form