מרקו מאואס - ماركو ماواس
December 11, 2023

הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום

הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״

 

1.  האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.

עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו,  עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.

אז זהו מסמן שני, S2, שניתן כביכול להבר אותו עם S1, אבל ה-S1 הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״,  S2, קלט רקטה, S1, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .

 

2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה,  המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.

שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של ​​הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.

זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.

איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?

באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?

[1] Freud,S. Breuer, W.  ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.

[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.  

[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.

[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.

[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.

מבט נוסף

מרקו מאואס - ماركو ماواس

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא - שיח על קיומה של ישראל...

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא

שיח  על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)

הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"

היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).

בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…

 

שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023

קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target  civilians“  בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.

הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.

בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.

זה לא המצב.

בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.

מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]

פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".

 

[1]  https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000

[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.

[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.

[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.  

לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).

[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “

ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”

[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975

[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך

מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״

  Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html

[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza

[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000

[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3

זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.

[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.

לקריאה
ירון גילת - يارون غيلات

שפה אחרת

דברי ימי ההיסטוריה של הפסיכיאטריה כוללים גם את הניסיונות המשונים לפענח את מה שנקרא אז "שפה סכיזופרנית" [2, 1]. חוקרים, פסיכיאטרים ואחרים, כילו קריירות על ההשערה לפיה חולי סכיזופרניה מדברים בשפה אחרת. כשהם אולי מדמיינים עצמם לז'אן-פרנסואה שמפוליון, סברו הללו שאם רק יפענחו את כללי הדקדוק והתחביר של שפה מסתורית וסמויה זו, יוכלו לתת מובן לבליל ההברות, הצלילים והמילים, ולהבין את פשר הנאולוגיזם ומעוף האסוציאציות שמציגים סובייקטים אלו. למרות שהביטוי "שפה סכיזופרנית" היה מצוי לעתים קרובות בספרות הפסיכיאטרית של המאה העשרים, לא תמיד היה ברור אם מדובר בשפה אחת שלכל חולי הסכיזופרניה או של רבים מהם, או שמא מדובר באוסף של שפות פרטיות של כל אחד מן החולים, כמו היה מדובר בגרסה מחודשת ופתולוגית של מגדל בבל. למרבה התדהמה, היו אף פסיכיאטרים שביקשו לתת את הרושם שהם יודעים ואף יכולים לשוחח בשפה סכיזופרנית, ומכאן גם נבעה טענתם שאחרים, שאינם חולים, יכולים גם הם ללמוד שפה זו וכך לתקשר עם חולים סכיזופרניים ואז גם לפרש דלוזיות סכיזופרניות מוזרות ומורכבות.

הגלגול המעודן של הקוריוז הזה מן ההיסטוריה של הפסיכיאטריה, בא היום לביטוי במה שנקרא "פסיכותרפיה רגישת תרבות". במקרה זה, הנחת המוצא היא שבני אדם שונים מגיעים ממוצאים אתניים וגאוגרפיים שונים ומתרבויות שונות, שפת האם שלהם שונה, ההשתייכות הלאומית שלהם שונה, כמו גם הרקע הדתי שלהם וזהותם הדתית. רוצה לומר, הם מדברים ב"שפות תרבותיות" שונות זו מזו. הואיל וכך, מכיוון שלא ניתן להבין אותם מפרספקטיבה מערבית, הווה אומר עם "השפה המערבית", אזי גם לא ניתן לקיים עמם מפגש פסיכותרפי אלא אם לומדים כביכול לדבר בשפתם – "השפה האחרת".

לאחרונה, בימים הקשים הפוקדים את ישראל, ומול הזוועה של מאורעות השביעי לאוקטובר והניסיונות לתת להם הסבר, ולו חלקי, נשמעת גם טענה כאילו עלינו להביא בחשבון שמעשי הזוועה שהתחוללו בקיבוץ בארי, בכפר עזה ובמסיבת נובה ברעים, עליהם שמענו גם מפי המחבלים עצמם בהקלטות חקירות השב"כ שפורסמו, ניתנים לפענוח אם רק נשקול או נשכיל לקבל את האפשרות, שישנה "שפה אחרת" או "שפה חדשה" בה עלינו להשתמש כדי להבין, כדי לתת מובן ומשמעות, למה שהוא לחלוטין ובאופן מוחלט חסר כל מובן. מול הזוועה, שמכוּננת ככזו בדיוק משום שהיא חסרת כל משמעות, ובדיוק משום שאם הייתה לה משמעות אזי היא לא הייתה זוועה, אנו מזמנים את הפנטזמה על מנת שתמלא את החורים. הפנטזמה, כאילו אנו נדרשים ל"שפה חדשה" או ל"שפה אחרת", שבאמצעותן נוכל להבין את האחר הרדיקלי, זו הפנטזמה של ההזדהות עם המסמן, של הניכור של הסובייקט במסמן [3]; מסך שאיתו הסובייקט הוא אפקט של מסמן אחד על מסמן אחר. כל פירוש מוסיף עוד מסמן לשרשרת, עד אינסוף. זו מטונימיה של "שפות אחרות" אשר מחייבת לקבל את המציאות כביכול שלפיה לכל אחד ואחת שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום [4]. מה שהשערה זו, כמו גם ההשערות של "שפה סכיזופרנית" ושל "שפה תרבותית", מחמיצות, הוא את העובדה הפשוטה, החותכת, שאין "שפה אחרת", שישנה רק שפה אחת והיא לא תופסת את הכל. שישנו יסוד מסדר אחר, מן הצד של ההפרדה, שאיננו מסמן, שעובד אחרת מאשר הניכור, ושאותו פוגשים בעת המפגש עם הממשי כאשר משהו מן הטראומה מתפרץ ויש אפקט של התעוררות.

 

מקורות:

1.    R.Sommer et al. Is There a Schizophrenic Language? Arch Gen Psychiatry. 1960; 3(6):665-673.

2.   S.Schwartz. Is there a schizophrenic language? Published online by Cambridge University Press:  04 February 2010.

3.   J.Lacan. TheSeminar of Jacques Lacan: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (BookXI). W. W. Norton & Company; Revised edition (April 17, 1998).

4.   אורחים לקיץ / נעמי שמר.

 

לקריאה
עמרי אופק לוזון - عمري أوفك لوزون

היזון חוזר - استجابة رجعية (feedback)

בעת הזו, מהדהדת כותרתו של סמינר 19, "...או גרוע מכך" […Ou pire], סמינר בו לאקאן עוסק גם בפונקציה של אחד ואפס. יש משהו מן החזרור [iteration] בנקודה האניגמטית בה האפס ממוקם ביחס ל-1: האפס מסמן חסר, הפרדה, נקודה מבדלת בין אחד לאחד.

...

העת האחרונה שזורה במילים שחורות על רקע לבן. כל יום, מודעות אבל. השמות מתערבבים, בליל שמעורר בי סחרחורת. משום מה, יש הזועקים 'עוד'. יש בממשלה הקוראים לניצחון, בכל מחיר...זאת אומרת, לא משנה מהו המספר. היעד [חמאס], המחיר [X]... שיצטבר לו הסכום, עוד ועוד [N]. משוואה פשוטה:

                                                                                             X + 1N = 1

יצטבר אל המחיר עוד אחד, ועוד אחד, עוד אין [N], ועוד אין [N], כמה שצריך... את מקומו של האפס תופס סימן חיבור של חללים, חטופים, מספרים, סטטיסטיקות... עוד יום, עוד מודעה, עוד זוועה, אבל יעד אחד! ובל נשכח... אחדות... יעד אחד(ות)... יהא המחיר.

באמת? יעד אחד? לא היינו במרדף זה בעבר?... לתפוס את כל החמאסניקים... כל הטרוריסטים... כל הנאצים... משהו אצלנו חוזר באופן אטום, עיקש, ללא מובן.

... או

את מי אנחנו מנסים לנצח, עכשיו כשכבר הפסדנו? אין ניצחון בנוראי הזה.

הסטטיסטיקה סופגת הכול: מספר ההרוגים, הצטברות המודעות, יום אחר יום. בין אחד לאחד, סימן חיבור עם פרשנות מיליטנטית. אין אלטרנטיבה – יחד ננצח, אחד(ות), אחים אנחנו, אין שמאל ואין ימין, ישראל השלמה... שוב אנו מתעלמים מהסדקים, החרכים, האפס בין אחד ואחד. והסימפטומים שלנו... כמה הם מפריעים... כאילו היו לנו לרועץ.

... או גרוע

זו אפילו לא שאלה של האם מלחמה זו הכרחית. ונניח שכן... איננו מזהים בכך משהו ממלחמות עבר? עשו לנו, קמו להשמידנו, איראן, חמאס, חיזבאללה, אש"ף, נאצים, שואה... אולי זה נותן ייחוס לדברים, קונטקסט לזוועה. רק להכניס בכך עוד ארגון אידיאליסטי... עוד ארגון טרור... עוד זוועה... עוד מסמן?... שורה ארוכה... אחד ועוד אחד ועוד אחד... זה מסדר, יש תכלית ליעד האחד(ות)!

גם אם משהו בהקשר נותן מעט נחת, זה אינו מעלים את החוזר על עצמו שוב ושוב, באותו אופן אטום, עמום, טבול בכאב: יש טראומה בתרבות. יש פצע פעור. יעד לא יפתור את הכאב הזה. מה אנו כחברה עושים עם הפצע הזה?? איננו רוצים לדעת על כך דבר... בכל מחיר.

... או גרוע מכך

לפני המלחמה: קריאות לאחדות על רקע השסע הפוליטי. "אחים אנחנו."

במהלך המלחמה: קריאות לאחדות על רקע המלחמה... "יחד ננצח!"

אחרי המלחמה: ...? עם אחוות האחים מסיים לאקאן את סמינר 19[1], ומוסיף– גזענות.

בשם המלחמה נוח לזהות רק את הגזענות המופנית כלפינו: ישראל, המגן של העולם מפני האיסלם...? כל עזה היא חמאס? כל העזתים מנסים להשמידנו? הכרזות מציפות את האינטרנט, ואנו קוראים: לנקות את העולם מהחמאס! ניסינו לנקות את העולם מהנאצים... הצלחנו? ניצחנו? ננצח?

החזרור... שוב ושוב... אך ההדים הולכים ומתעצמים: האין זה כל פעם קצת יותר גרוע מהפעם הקודמת?...אפשר שחזרור יחולל אפקט של התעצמות. היזון חוזר, פידבק: פלט מסוים, דגימה אחת החוזרת על עצמה (וקשורה באירועים מהעבר) ומשפיעה על הופעות שונות (או התמשכותו) של אירוע זהה, או אותו אירוע עצמו. זה צליל חסר-משמעות, כואב באוזניים, בראש, מרוב שהוא הולך ומתעצם... ומתגבר... מה שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו בדיוק, גם מתעצם ומתעצם. ולסתום את האוזניים... זה ממש לא יעזור...


[1] הפסקאות האחרונות של השיעור האחרון בסמינר.

تتردد في وقتنا هذا أصداء عنوان السمينار رقم 19، "... أو أسوأ من ذلك"[...Ou Pire]، وهي ندوة يتناول فيها لاكان في ضمن ما يتناوله وظيفة الواحد والصفر. هناك شيء من التكرارية في النقطة الغامضة من حيث موضع الصفر بالنسبة إلى 1: يشير الصفر إلى النقص، والانفصال،إنها نقطة فارقة تفصل الواحد عن الآخر.

...

الأيام الأخيرة متشابكة مع كلمات سوداء على خلفية بيضاء. إعلانات نعي في كل يوم. تختلط الأسماء، خليط يصيبني بالدوار. لسبب ما، هناك من يصرخ "المزيد". البعض في الحكومة يدعو إلى النصر بأي الثمن.. أي مهما كان العدد. الهدف [حماس]، الثمن [X]...فليتراكم المبلغ، المزيد من [N]. معادلة بسيطة:

                                                                                       X + 1N = 1

سيضاف إلى الثمن واحد آخر، نَقَصَ آخر [N]، ونَقَصَ آخر[N] بقدر ما يتطلبه الأمر... مكان الصفر تحتله إشارة جمع الشهداء، المختطفين، الأرقام، الإحصائيات... يوم إضافي، إعلان إضافي، رعب إضافي، لكن هدف واحد! ودعونا لاننسى... الوحدة... بغية و(ا)حدة... مهما كان الثمن.

صدقًا؟ هدف واحد؟ ألم نقم بهذه المطاردة من قبل؟ ... القبض على كل أفراد حماس... كل الإرهابيين... كل النازيين... شيء ما لدينا يتكرر بطريقة مبهمة، عنيدة،غير مفهومة.

... او

من هذا الذي نحاول أن نهزمه، الآن بعدما هُزِمنا؟ ما من نصرٍ في هذا الواقع الفظيع.

تستوعب الإحصائيات كل شيء: عدد الوفيات، وتراكم الإعلانات، يومًا بعد يوم.بين واحد وواحد إشارة جمع بتأويل نضالي. ليس هناك حل بديل - معًا سننتصر، و(ا)حدة، نحن إخوة، لا يوجد يسار ولا يمين، إسرائيل الكاملة... مرة أخرى نتجاهل الصدوع، والشقوق، والصفر بين واحد وواحد. وعوارضنا...كم هي مزعجة...وكأننا قعقعة.

... او أسوأ

إنها ليست حتى مسألة ما إذا كانت هذه الحرب ضرورية. ولنقل إنها كذلك.. ألا نتبيّن في ذلك شيئا من الحروب الماضية؟ لقد فعلوا بنا، هبّوا لتدميرنا، إيران، حماس، حزبالله، منظمة التحرير الفلسطينية، النازيين، المحرقة... ربما يعطي هذا مرجعًا للأشياء، وسياقًا للفظاعة. فقط كي ندخل بهذه الطريقة منظمة مثالية أخرى... منظمة إرهابية أخرى... كارثة أخرى.. دال آخر؟ ... قائمة طويلة... واحد وواحد آخر وآخر...إنه استعراض عسكري، هناك غاية من وراء البغية الو(ا)حدة!

حتى لو كان في السياق شيء ما يمنح القليل من الراحة، فإنه لا يخفي ما يعود على نفسه مرارًا وتكرارًا، بنفس الطريقة الغامضة والمبهمة والمشبعة بالألم: هناك صدمة في الحضارة. هناك جرح مفتوح. الهدف لن يشفي هذا الألم. ماذا نفعل، نحن كمجتمع، بهذا الجرح؟؟ لا نريد أن نعرف أي شيء عنه... مهما كلف الأمر.

... بل أسوأ من ذلك

قبل الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الانقسام السياسي."نحن إخوة".

أثناء الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الحرب.."معًا سننتصر!"

بعد الحرب: ...؟ مع اخوية الإخوة، ينهي لاكان السمينار رقم 19، ويضيف- العنصرية.

باسم الحرب، يناسبنا الاعتراف فقط بالعنصرية الموجهة نحونا: إسرائيل، حامية العالم من الإسلام...؟ هل غزة كلها حماس؟ هل كل سكان غزة يحاولون إبادتنا؟ المنشورات تغمر الإنترنت، ونحن ننادي: طهروا العالم من حماس! حاولنا تطهير العالم منالنازيين.. فهل نجحنا؟ هل انتصرنا؟ هل سننتصر؟

التكرارية... مراراً وتكراراً... لكن الأصداء تزداد قوة: أليس الأمر في كل مرة أسوأ قليلاً من المرة السابقة؟ ... من الممكن أن تخلق التكرارية حالة من الاستشراء (التصعيد). استجابة رجعية، فيدباك: مردود معين، عينة واحدة تتكرر (مرتبطة بأحداث سابقة) وتؤثر على ظهور متجدد (أو استمرارية) لحدث مماثل، أو للحدث ذاته. إنه صوت بلا معنى، يوجع الأذنين، والرأس، لشدة ما يعلو ويعلو... ويعلو... أمريتكرر ويتكرر ويتكرر بنفس الطريقة، يشتد ويشتد أيضًا. وإن تسد أذنيك... لن يجديك نفعًا...


לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form