האקט של משה
נקודת היציאה לעניין הטקסט הנוכחי נמצאת בספר שמות ב', יא-יב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". המסורת הפרשנית מבכרת את המעשה הזה כמעשה מוסרי של מי שלא יכול היה עוד לסבול את העוול שנעשה לבני עמו.
בסמינר X, על המועקה, אמר לאקאן שאקט (l’acte) מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור, כלומר כאשר הפער של האיווי נכתב לתוכה [1]. האקט אינו כל פעולה רגילה שהיא, אלא משהו שקורה מתוך פער, כלומר מתוך כוח שאמור לעכב אותה. אקט אמיתי, לפיכך, תמיד כרוך בהתנגשות עם משהו שמעכב אותו, הוא מתקיים כשהעכבה נוכחת, ובכל זאת מתרחש – לא למרות העכבה אלא דווקא דרכה.
האקט הוא פריצה בסדר הסמלי שלא רק שוברת אותו, אלא גם מכוננת וממקמת את הסובייקט מחדש. לא מדובר בפריקה של מתח או בתגובה אימפולסיבית, אלא ביצירה של מציאות חדשה, ברגע של קרע שלא ניתן לחזור ממנו. האקט משנה את המעמד של הסובייקט כך שהוא הופך לדמות שמפסיקה להיות חלק מהסדר הישן, הוא מאבד את ההזדהות הקודמת שלו ולא יודע מה יהיה עליו ולמה הוא יהפוך: הוא עתה סובייקט חדש [2]. לכן, במובן הלאקאניאני, כל אקט אמיתי הוא "התאבדות של הסובייקט" במובן שהסובייקט יכול להיוולד מתוכו באופן אחר. זוהי מהותו של האקט במובנו הבוטה: הסובייקט איננו אותו הסובייקט לפני האקט, ולאחריו [3].
אין אקט אמיתי שאינו מהווה חצייה של קוד מסוים, של חוק, של סדר סמלי, אשר ביחס אליו האקט מתמקם כמפר, כעבריין, דבר המאפשר לאקט עצמו לקבל את ההזדמנות של ארגון מחדש של הקוד שהופר [4]. כשיוליוס קיסר חצה את הרוביקון, המכשול לא נבע מגודלו של הנהר, אלא מכך שהנהר הזה היווה גבול שהצבא הרומי לא היה רשאי לחצות. כלומר, זה היה הגבול שחצייתו היוותה עבירה. הווה אומר, יש אקט, רק אם יש חצייה של סף מסמן [6, 5] ולכך התכוון לאקאן כשאמר שאקט מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור [1]. היה צורך בקיומו של חוק רומי, על מנת שהפעולה של יוליוס קיסר תהווה אקט, והיה צורך בקיומו של חוק מצרי על מנת שהפעולה של משה תהווה אקט. אמנם, כל אקט הוא עברייני, אבל תכונה יסודית של אקט היא גם שניתן לראות במבצעו את האחראי לו – לכן מדובר בפעולה אתית. וזאת בניגוד למעבר לאקט או לביטוי בפעולה שבהם הסובייקט לא נוטל אחריות לאיווי שלו [7].
מעבר לאקט (passage àl'acte) הוא פעולה של בריחה. זה הרגע שבו הסובייקט לא יכול לשאת את מקומו במבנה, והוא נזרק החוצה, בלי יצירה של עמדה חדשה. זוהי נפילה מהזירה של הדיבור, של היחסים או של ההעברה, שמהווה נטישה או בריחה מהבמה או מהסצנה, ולא עיצוב שלהן מחדש [9, 8]. בניגוד לאקט ולמעבר לאקט, ניתן לדבר על ביטוי בפעולה (acting out) כאשר ישנה במה והסובייקט משחק על הבמה תחת המבט של האחר. דהיינו, ביטוי בפעולה הוא ניסיון לומר משהו, מסר מוצפן בתוך השיח, שלא ממוטט את המערך הסמלי אלא קורא לפרשנות. בביטוי בפעולה יש צורך באחר, יש צורך בצופה. במעבר לאקט אין צופה כלל, הבמה נעלמת, ואילו האקט הוא הדבר המפריד את הסובייקט מהאחר [11, 10].
שלוש פעולות מכוננות את המעשה של משה כאקט: הוא הביט סביב לראות שאין איש, הוא הטמין את ההרוג בחול כדי להסוות את מעשיו והוא ברח למדיין. המבט וההטמנה מעידים עליו כי ידע שהוא עובר על חוק קיים, כלומר העכבה הייתה נוכחת ודרכה התרחש האקט, והבריחה אל המדבר מעידה על האחריות הסובייקטיבית שלו. הואיל וכך, המעשה של משה, לא היה ביטוי בפעולה ולא היה מעבר לאקט, ויותר מאשר מוסרי, היה אתי: מעשה של התנערות מן הסדר החברתי ומן החוק של הממלכה המצרית. התנערות מן המסורת שלתוכה גדל משה ומן האב הסימלי שבצילו התחנך. רק אחרי מעשה אלים של יציאה רדיקלית אל החופש הפרטי, הסובייקטיבי שלו, יכול היה משה להוליך עם שלם, ערב רב של עבדים בני עבדים, אל החירות. משה הפך למשה, כלומר הפך למי שהוא, עם המתת המצרי ולא כאשר בחר בו אלוהים מאוחר יותר באופן מפורש, במעמד הסנה הבוער. אלוהים בחר ברוצח נמלט להיות למנהיג העם הנבחר, אבל מעשה הרצח היה מעשה של שינוי סובייקטיבי, לא רק כתגובה מוסרית־רגשית אלא כפריצת גבול מכוננת וקריעה מהסדר הקיים, פעולה סובייקטיבית רדיקלית שבה משה לא עוד היה רק צופה אלא פעל, והיא שייסדה אותו כאדם חופשי, כסובייקט חדש, כלומר כמי שהתייצב בעמדה של סובייקט מעבר לחוק (הסמלי) של מצרים, דבר שבעטיו גם נמלט ממנה. מהבחינה הזו, הייתה למשה "יציאת מצריים" פרטית, תרתי משמע, שקדמה והייתה הכרחית לזו הלאומית והיא שאפשרה לו להיות (ה)נבחר, לא רק על ידי אלוהים, אלא גם לבחור את עצמו בעצמו.
כך ניתן להבין, שרק מי שעובר דרך גבולות החוק, מי שמוכן לשבור את הסדר החוקי, מסוגל גם להוליך את האחרים אל מחוצה לו. מנהיג לא יכול להסתפק בדיבורים, ועל אף שאין בכך הצעה לביצוע רצח או דחיפה למעבר מפורש על חוק המדינה, הרי שבה במידה ברור שיש לעבור על חוק סמלי כלשהו ולערב בכך את הגוף ממש, על מנת לחצות את המרחק שבין פסאודו-מנהיג למנהיג. מנהיג מכונן ככזה, לא מתוך מלל ויחסי ציבור, ואף לא מתוך בחירה בו – תהא זו על ידי אלוהים או על ידי העם – אלא מתוך מעשה שכרוך בסיכון, במעורבות הגוף, ובחציית חוק — לאו דווקא חוק פורמלי, אלא חוק סמלי, זה שמגדיר את הסדר, את מה "שלא עושים". המנהיג הוא זה שהולך עם האיווי שלו עד הסוף, לא בוגד בו [12], גם כשזה כרוך בסיכון, בהפרה, בבדידות, ואולי אפילו באלימות במובן של תלישה אלימה וכואבת מסדר קיים.
הרצח כתחילתה של תנועה סובייקטיבית, שאחריה משה לא חוזר להיות מה שהיה, התחיל תהליך של הבנייה מחדש של משה כסובייקט חדש. כלומר, רגע בו הסובייקט-משה וויתר על מקומו בסדר הקיים כדי לאפשר את הופעתו של סדר חדש: ניתוץ האלילים והמעבר לאמונה באל מופשט כאקט של חירות מתוך חירות. האקט של משה היה, הלכה למעשה, החלטה לא לשוב, להיעלם ממקום ההזדהות הישנה, לזנוח את מעמדו כנסיך מצרי, לנטוש את האלילות, להיות חופשי במובן הרדיקלי ביותר, ובכך להתחיל מהלך שעבר דרך המשפט "אהיה אשר אהיה" [13] ומעמד מתן לוחות הברית בהר סיני והגיע לשיאו בכניסת העם לארצו המובטחת.
מקורות:
1. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book X:Anxiety (1962–1963). Polity Press, 2014. p. 317.
2. Stevens, A. Embarrassment, Inhibition, and Repetition. In: The Later Lacan. State University of New York press, 2007. p.150, 156.
3. מילר,ז"א. התייחסויות אל המושג של 'מעבר לאקט' של לאקאן. תרגום מספרדית: סמואל נמירובסקי. ב: https://temurot.com/wp-content/uploads/2024/02/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%A7%D7%98-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%A8.pdf
4. שם.
5. שם.
6. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book XV: The Psychoanalytic Act (1967–1968). unpublished translation, in: http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/Book-15-The-Psychoanalytical-Act.pdf
7. אוונס. ד. מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. הוצאת רסלינג, 2005. עמ'61-62.
8. Lacan, J. Book X. p. 115.
9. Stevens, A., p.150, 154-155
10. .מילר,ז׳-א.
11. אוונס. ד. עמ' 67.
12. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book VII: The Ethics of Psychoanalysis (1959-1960).W.W. Norton & Company, 1992. p. 394.
13. שמות ג', י"ד.
מבט נוסף
את כולם עכ-שווא - جميعهم الآن*
לפני השבעה באוקטובר קמה צעקה, שהלכה והתגברה כלפי נתניהו שמפקיר את הדמוקרטיה. שבת אחרי שבת במשך שבועות רבים יצאו מתנגדי הרפורמה המשפטית, שכבר הפכה בינתיים להפיכה המשטרית, להפגנות עוצמתיות. כיום נשמע זעזוע על כך שלא דחוף לנתניהו לשחרר את החטופים ונשמעות קריאות להפיל את הממשלה, אבל אזרחים לא מצליחים להתעורר ולצאת בהמוניהם להפגנות עם אותה נחישות. נתניהו איבד את קסמיו הפוליטיים ואת אמינותו, כך שהתשובה לשאלה מדוע הוא עדיין ראש הממשלה שלנו, אינה נעוצה באיש ובאופיו, באיש ובמעשיו. בואו נפנה עם השאלה, כל אחד אל עצמו.
המתנגדים לממשלה והתומכים בעסקה להשבת החטופים-רבים מהם הצביעו במשך השנים עבור מפלגות שתמכו בהסדר שלום עם הפלשתינאים, אבל בה בעת חיו את חייהם בנוחות לצד הכיבוש הישראלי וללא מעורבות אקטיבית נגדו. האם באמת התנגדו לכיבוש? לא ממש. אחרת קשה להסביר את עמדתם הפסיבית לצד סבלם של פלשתינאים תחת כיבוש.
מאז רצח רבין לא קם משום צד של המפה הפוליטית בישראל מנהיג שיהיה יריב חזק לנתניהו. רצח רבין הטראומטי לא הצמיח מנהיגות דמוקרטית אמיצה, שתביא להסכמי שלום. נהפוך הוא: הפנטזיה הרצחנית של הימין הקיצוני הפכה למעשה רצח. הדיבר "לא תרצח" קרס, האב של העם קרס, ואמרנו בצער וביגון: "לא יכול להיות שזה קרה", אבל מול החוק האוסר על רצח , יש אחר שנתן רשות לרצח לקרות. זה החליש את העם שאיבד את מנהיגו, שחתר לשלום ומת, וחיזק את המנהיג, נתניהו, ואת העמדה המפרשת תהליך שלום כמסוכן לעם ולמנהיגה.
בשנים האחרונות, אחרי כמה מערכות בחירות, שבהן התוצאות הראו שהעם מתקשה להכריע מי יהיה מנהיגו, קרה בבחירות האחרונות דבר מענין: מפלגת מרץ נעלמה מהמפה הפוליטית ומפלגת העבודה הצטמקה. כאשר מצביעי מרץ והעבודה החלו להתפצל בשל אמונתם שפחתה במפלגות אלה ולהצביע למפלגות אחרות או לא להצביע, הכוח של השמאל והמרכז במפה הפוליטית נחלש. בדיעבד אפשר לומר, שנוטשי מרץ ונוטשי העבודה בחרו בנתניהו, ולא רק בו, אלא גם בהרכב הנוכחי של ממשלה פשיסטית, בביטול עילת הסבירות ובהיחלשות המערכות, שהיו אמורות למנוע את הטבח ואת המלחמה. אפשר לומר, שתוצאות הבחירות האחרונות מלמדות על מעבר לאקט של הסובייקט ישראל.
בספרה, "האקטואליה של השנאה"(1) אנאל ליבוביץ'-קנהן מתארת את התחזקות הימין הקיצוני בצרפת לא רק על ידי בוחרי הימין הקיצוני, אלא גם על ידי אלה הנמנעים מהצבעה ואלה המצביעים נגד המפלגות הפוליטיות היריבות לו בשל היותם מאוכזבים ממפלגות אלה. על הנמנעים ועל המצביעים נגד המפלגות המתנגדות לימין הקיצוני אומרת, שהם מגלמים שנאה רכה לדמוקרטיה. אך אפשר גם לומר על שנאה זו, ש-בהיותה לטנטית, היא רכה למראית עין, אך קשה ביסודה. על אזרחים בצרפת המעידים על עצמם שהם תומכים במהגרים, ובשל ייאושם ממפלגות השלטון לא נאבקים בימין הקיצוני הדוחה מהגרים, היא אומרת שעמדתם הפסיבית עלולה להביא למדיניות של חקיקה אכזרית כלפי מהגרים. אך ניתן גם לומר, שאותם מצביעים, מבטאים בהצבעתם עמדה גזענית כלפי מהגרים -עמדה שהם אינם בקשר איתה.
קנהן למעשה קושרת בין הפשיזם לימין הקיצוני, ומכאן היא גוזרת את פירושיה, אבל הפשיזם נמצא גם בדמוקרטיה, משום שהדמוקרטיה השתנתה. אותה דמוקרטיה המאפשרת את שמירת עקרון ריבוי הדעות והעימות ביניהן, היא גם הדמוקרטיה שלא עוצרת את דחף ההתפצלות לעוד ועוד קבוצות, שכל אחת מהן מאופיינת בהתענגות ייחודית לה, וביניהן יש גילויי גזענות ושנאה. המפגינים שיצאו לרחובות לפני שבעה באוקטובר פחדו שממשלת הימין תכונן דיקטטורה במקום דמוקרטיה. זאת בזמן, שלא היו ערים לזה שבתוך עצמם הדמוקרטיה התערערה, שכן רבים מהם באופן הצבעתם או אי הצבעתם בבחירות הזמינו את התחזקות הפשיזם.
אם נחזור לשאלה שאיתה פתחתי, קשיי ההתעוררות של ההמון בימים אלה מעידים על כך, שגם אלה הדורשים להשיב את השבויים עכשיו או להפיל את הממשלה עכשיו הם אמביוולנטיים, ואינם בקשר עם שנאתם לדמוקרטיה ועם אהבת המלחמה, הרוויה בשנאה ובדחף מוות. האמונה בממשלה ובניצחון במלחמה גוברת כרגע בישראל על האמונה שיש להפסיק את המלחמה, להשיב את החטופים ולהפיל את הממשלה.
ביבליוגרפיה
1. "האקטואליה של השינאה" אנאל ליבוביץ'- קנהן, תרגום: שולה הרן, הוצאת רסלינג, 2023
*ملاحظة: (تسمح اللغة العبرية بالقيام بالتلاعب في صورة كتابة كلمه "الآن" "עכשווא" بدلاً من "עכשיו" بحيث يكون المقطع الثاني منها "שווא" بمعنى "عبثًا")
قبل السابع من تشرين الأول، انطلقت صيحة، وأخذت بالتزايد ضد نتنياهو الذي كان يفرّط في الديمقراطية. سبت تلو الأخرى، ولعدة أسابيع، قام معارضو الإصلاح القانوني، الذي تحول في هذه الأثناء إلى انقلاب نظامي، بمظاهرات قوية. واليوم، يبدو أن الكل مصدوم بما يبدو وكأنه ليس عاجلا لنتنياهو أن يطلق سراح المختطفين وتتعالى الأصوات التي تنادي بإسقاط الحكومة، لكن المواطنين غير قادرين على النهوض والخروج بجموعهم الغفيرة للمشاركة في المظاهرات بالحماس ذاته. لقد فقد نتنياهو سحره السياسي وكذلك مصداقيته، وبالتالي فإن الجواب على سؤال لماذا لا يزال رئيس وزرائنا لا يكمن في الشخص وطبيعته، في الشخص وأفعاله. دعونا نحول السؤال، كلٌّ منا، لنفسه.
أولئك الذين يعارضون الحكومة ويؤيدون صفقة استعادة المختطفين – صوت العديد منهم، ولسنين، للأحزاب التي تدعم التسوية السلمية مع الفلسطينيين، ولكنهم في الوقت نفسه عاشوا حياتهم مرتاحين بجوارالاحتلال الإسرائيلي وبدون تدخل فعّال ضده. فهل كانوا يقاومون الاحتلال فعلاً؟ ليس تمامًا. وإلّا فمن الصعب تفسير موقفهم الخامل تجاه معاناة الفلسطينيين القابعين تحت الاحتلال.
منذ مقتل رابين لم يبرز، من أي جانب من جوانب الخريطة السياسية في إسرائيل، زعيم يمكنه أن يكون ندًّا قويا لنتنياهو. إن اغتيال رابين الصادم لم يسفر عن قيادة ديمقراطية شجاعة قادرة على أبرام اتفاقيات سلام. بل على العكس من ذلك: تحول الهوام القاتل من قِبَل اليمين المتطرف إلى جريمة قتل. انهارت الوصية التوراتية "لا تقتل"، وانهار ألاب، وقلنا بحزن وأسى: "لا يمكن أن يكون هذا قد حدث"، ولكن بإزاء القانون الذي يحرّم القتل، هناك آخر قد سمح بحدوثه. أضعف هذا الوضع الشعب الذي فقد زعيمه الذي ناضل ومات من أجل السلام، وعزز الزعيم نتنياهو والموقف الذي يفسر عملية السلام على أنها خطر على الأمة وعلى زعيمها.
في السنوات الأخيرة، وبعد عدة حملات انتخابية أظهرت نتائجها أن الناس يجدون صعوبة في الحسم حول من سيكون قائدهم، حدث، في الانتخابات الأخيرة، أمر مثيرللاهتمام: اختفى حزب ميرتس من الخريطة السياسية وتقلص حزب العمل. وعندما بدأ ناخبو ميرتس وحزب العمل بالانقسام بسبب تراجع ثقتهم في هذه الأحزاب والتصويت لأحزاب أخرى أو عدم التصويت بالمرة، ضعفت قوة اليسار والوسط على الخريطة السياسية. وإذا أعدنا النظر يمكننا القول إن الذين نبذوا ميرتس وحزب العمل قد اختاروا نتنياهو، وليس هو فقط، بل أيضا التركيبة الحالية لحكومة فاشية، وإلغاء حجة المعقولية وإضعاف الأنظمة التي كان من المفترض أن تمنع المذبحة والحرب. ويمكن القول إن نتائج الانتخابات الأخيرة تظهر انتقالاً إلى الفعل من قِبَل الذات إسرائيل.
تصف آنال ليبوفيتش- كاناهان (1) في كتابها "آنيّة الكراهية " تصاعد قوة اليمين المتطرف في فرنسا ليس فقط من قبل ناخبي اليمين المتطرف، ولكن أيضًا من قبل أولئك الذين يمتنعون عن التصويت وأولئك الذين يصوتون ضد الأحزاب السياسية المنافسة له بسبب خيبة أملهم من هذه الأحزاب. وعن الممتنعين عن التصويت وعن الذين يصوتون ضد الأحزاب المعارضة لليمين المتطرف تقول إنهم يجسدون كراهية ناعمة للديمقراطية. ولكن يمكن القول عن هذه الكراهية أيضًا، كونها كامنة، أنها ناعمة ظاهريًا، ولكنها قاسية في الأساس. وعن المواطنين في فرنسا الذين يعلنون أنهم مؤيدون للمهاجرين، وبسبب يأسهم من الأحزاب الحاكمة، لا يحاربون اليمين المتطرف الرافض للمهاجرين، تقول إن موقفهم الخامل قد يؤدي إلى سياسة التشريعات القاسية تجاه المهاجرين. ولكن يمكن القول أيضًا أن أولئك المصوتين ذاتهم يعبرون بتصويتهم عن موقف عنصري تجاه المهاجرين، وهو موقف هم ليسوا على تواصل به.
عمليًا فإن كانهان تربط الفاشية باليمين المتطرف، ومن هنا تستمد تفسيراتها، لكن الفاشية موجودة في الديمقراطية أيضًا، وذلك لأن الديمقراطية قد تغيرت. إن الديمقراطية التي تسمح بالحفاظ على مبدأ التعددية والمواجهة فيما بينها، هي ذاتها الديمقراطية التي لا تمنع الدافع في الانقسام إلى مجموعات أكثر فأكثر، وكل واحدة منها تتميز بتلذذها الفريد الخاص بها، ومن بينها مظاهر العنصرية والكراهية.كان المتظاهرون الذين خرجوا إلى الشوارع قبل 7 أكتوبر يخشون أن تقوم الحكومة اليمينية بتأسيس دكتاتورية بدلاً من الديمقراطية. في الوقت الذي لم يكونوا فيه مدركين أن الديمقراطية في داخلهم كانت تتعرض للتقويض، لأن الكثير منهم، من خلال طريقة تصويتهم أو عدم تصويتهم في الانتخابات، قد تسببوا في تعزيز الفاشية.
وإذا عدنا إلى السؤال الذي افتتحت به المقالة، فإن صعوبات إيقاظ الجماهير هذه الأيام تشير إلى أنه حتى أولئك الذين يطالبون باستعادة الأسرى الآن أو إسقاط الحكومة الآن لديهم مشاعر متناقضة، وليسوا على تواصل مع كراهيتهم للديمقراطية وحبهم للحرب المشبعة بالكراهية والرغبة في الموت. إن الإيمان بالحكومة وبالانتصار في الحرب يغلب حالياً، في إسرائيل، على الإيمان بوجوب وقف الحرب واستعادة المختطفين وإسقاط الحكومة.
قائمة المراجع
1. " آنية الكراهية"،أنال ليبوفيتش-كاناهان، ترجمة: شولا هاران، دار نشر ريسلينغ، 2023.
הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום
הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״
1. האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.
עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו, עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.
אז זהו מסמן שני, S2, שניתן כביכול להבר אותו עם S1, אבל ה-S1 הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״, S2, קלט רקטה, S1, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .
2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה, המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.
שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.
זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.
איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?
באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?
[1] Freud,S. Breuer, W. ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.
[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.
[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.
[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.
[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.
מי יגן על מדינת ישראל? - من سيحمي دولة إسرائيل؟
אנו עדים לניגוד הקיצוני והעמוק בין העובדה שפרופ׳ אהרון ברק ייצג את מדינת ישראל והגן עליה בבית הדין הבינלאומי הגבוה לצדק בהאג בנוגע לעתירתה של דרום אפריקה המאשימה את ישראל ברצח עם, לבין ״כנס הניצחון״ שגופי ימין קיימו בירושלים בעד יישוב מחדש של רצועת עזה. בפעילות זו השתתפו שרי ממשלה וחברי כנסת, אשר, כפי שאחת הנשים ממשפחות החטופים אמרה, רקדו ושרו על דם החיילים והחטופים ו״תקעו אצבע בעין״ למשפחות.
הטיעונים המרכזיים שהושמעו בכנס בנוגע ל״שיבה מחדש״ לעזה נשענו על ״צדק היסטורי״, ״זה תורה״,״זה מוסרי״, ובתגובה לצעקות מהקהל על טרנספר, תמך הדובר ברעיון ״לעודד הגירה מרצון״ של אוכלוסיית עזה. כל אלה הוצגו כתיקון להתנתקות. היכן מעמיד הדבר את המדינה ואת העם היהודי? אם אפשרות כזו תתממש, כיצד ניתן יהיה להצדיק שאין מדובר ברצח עם? ההסבר יהיה כי מדובר בהגירה ״מרצון״?! האם טיעון כזה יכול לשכנע? ברצונו של מי מדובר בעצם? ביטוי זה משקף רצון התענגותי רדיקלי, חסר גבולות, החותר אל עבר המוות בלבד, לא רק של תושבי עזה אלא גם של מדינת ישראל.
לא המומחיות והמוניטין המשפטיים של ברק וגם לא קולו כניצול שואה יוכלו לשמש כלי הגנה. כנס זה, בנוכחותם של שרים וחברי כנסת התקיים יום לאחר יום השואה הבינלאומי ויומיים לאחר החלטת בית הדין לצדק בהאג.
הפילוג הקיים בחברה הישראלית הולך ומקצין ובאופן זה אחוות מנוגדות מתחזקות ומתבצרות בעמדות קיצוניות לעתים. הדבר יוצר יותר ויותר תופעות גזעניות.
לצד כל אלה דויד גרוסמן מתגייס לשחרורם של שני הילדים שנותרו בשבי ושר שיר ערש לכפיר הקטן, הילד הצעיר ביותר שנחטף לעזה ולאחיו אריאל.
בתנועה חדה אל הקצה האחר אנו שומעים פתאום ברדיו שבזמנים אלה משפחת נתניהו הגישה בקשה לשיפוץ הבריכה שבביתם בקיסריה ושמשום מה בקשה זו קבלה אישור. שיפוץ בריכה?! בביתם הפרטי?! עד מתי העם הזה ימשיך לשלם על חטאיהם של ראש הממשלה ומשפחתו?
האם השר לביטחון פנים יגן על החברה הישראלית? חלוקת הרישיונות להחזקת נשק כמעט לכל מבקש מאיימת להפוך את רחובות המדינה למערב פרוע, שבו כל הנושא נשק יוכל לקחת את החוק בידיו באופן חופשי ולטעון : ״זו הייתה הגנה עצמית, זה היה מחבל״. כבר היו דוגמאות לכך.
וברקע, המשא ומתן המתמשך, אם ניתן לומר כך, על שחרור החטופים. העולם אינו מבין, אך נראה לי שגם החברה הישראלית אינה מבינה, למעשה אינה משתמשת בזמן כדי להבין ולהסיק את המסקנות הראויות ממה שראתה ועודנה רואה. איש לא יצליח להגן על המדינה כשהיא עצמה אינה מגינה על עצמה מעצמה.
نشهد اليوم على تناقض شديدوعميق، بين تمثيل البروفيسور أهارون باراك لدولة إسرائيل ودفاعه عنها أمام محكمة العدل الدولية العليا في لاهاي (هاج) بشأن دعوى جنوب إفريقيا على إسرائيل التي تتهمها فيها بارتكاب جرائم إبادة جماعية، وبين "مؤتمر النصر" الذي عقدته منظمات يمينية في القدس تأييدا لإعادة الاستيطان في قطاع غزة، شارك فيه وزراء في الحكومة وأعضاء كنيست "رقصواعلى دماء الجنود والمختطفين وعائلاتهم"، كما قالت امرأة من عائلات المختطفين.
ارتكزت الادعاءات التي أسمِعَت في المؤتمر بشأن "العودة" إلى غزة على "العدالة التاريخية"، و"التوراة"، وكونها "عمل أخلاقي". ردًا على صيحات الجمهور المطالبة بالترحيل، أيّد المتحدث فكرة "تشجيع الهجرة الطوعية" لسكان غزة. عُرِضَ كل ماسبق كتصليح لخطة الانسحاب من غزة. في أي موقف يضع كل هذا الدولة والشعب اليهودي؟ وكيف سيكون بالإمكان، إن طبّقَ كل هذا بالفعل، تبرير أنه ليس هناك إبادة جماعية؟ هل سيكون التفسير لذلك الهجرة "طوعًا"؟! هل يمكن لمثل هذه الحجة أن تكون مقنعة؟ طوعًا لمن بالضبط؟ يعكس هذاالتعبير رغبة تلذذية راديكالية، لا حدود لها، تسعى للتوصل إلى الموت أيضًا; ليس لسكان غزة فقط، بل ولدولة إسرائيل أيضًا.
لا خبرة باراك القانونية وسمعته ولا صوته باعتباره أحد الناجين من الهولوكوست قادرَين على الدفاع عن إسرائيل. عُقِد هذا المؤتمر، بحضور وزراء وأعضاء كنيست، بعد يوم واحد من اليوم العالمي للهولوكوست وبعد يومين من قرار محكمة العدل في لاهاي.
الانقسام القائم في المجتمع الإسرائيلي آخذ بالتوسع والتطرف ما يزيد من قوة المجموعات المتناقضة آراؤها ويجعلها تترسخ في مواقف متطرفة أحيانًا، ما يخلق المزيد والمزيد من الظواهرالعنصرية.
إلى جانب كل هذا، يتجند دافيد جروسمان من أجل اطلاق سراح الطفلين اللذين ما زالا مختطفين في غزة، ويسجل تهليلة للصغير كفير، الطفل الأصغر سناً الذي اختطف الى غزة، ولأخيه أريئيل.
وفي منعطف حاد إلى الطرف الآخر، نسمع فجأة عن أن عائلة نتنياهو تقدمت الآن، في هذه الأوقات، بطلب لتجديد مسبح بيتهم في قيسارية، وأن هذا الطلب قد حظِي بالموافقة، لسبب ما. تجديدالمسبح؟! في بيتهم؟! إلى متى ستستمرهذه الأمة بدفع ثمن خطايا رئيس الوزراء وعائلته؟
هل سيحمي وزير الأمن الداخلي المجتمع الإسرائيلي؟ يهدد بتوزيع تراخيص حيازة الأسلحة على كل من يرغب، تقريبًا، بتحويل شوارع البلاد إلى "فلّت حكم"، ويتيح لأي شخص يحمل سلاحًا أن يأخذ القانون بيده وأن يدّعي: "كان ذلك مجرد دفاع عن النفس. أطلقت النارعلى إرهابي". سبق وحصلت أمور كهذه في السابق.
وفي هذه الأثناء، ما زالت المفاوضات، على إطلاق سراح المختطفين، إن جازالتعبير، جارية. العالم لا يفهم، لكن يبدو لي أن المجتمع الإسرائيلي لا يفهم أيضًا، ولا يستغل الوقت لفهم واستخلاص الاستنتاجات الصحيحة مما رآه وما زال يراه.لن يستطيع أحد حماية الدولة التي لا تحمي نفسها من نفسها.
