האקט של משה
נקודת היציאה לעניין הטקסט הנוכחי נמצאת בספר שמות ב', יא-יב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". המסורת הפרשנית מבכרת את המעשה הזה כמעשה מוסרי של מי שלא יכול היה עוד לסבול את העוול שנעשה לבני עמו.
בסמינר X, על המועקה, אמר לאקאן שאקט (l’acte) מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור, כלומר כאשר הפער של האיווי נכתב לתוכה [1]. האקט אינו כל פעולה רגילה שהיא, אלא משהו שקורה מתוך פער, כלומר מתוך כוח שאמור לעכב אותה. אקט אמיתי, לפיכך, תמיד כרוך בהתנגשות עם משהו שמעכב אותו, הוא מתקיים כשהעכבה נוכחת, ובכל זאת מתרחש – לא למרות העכבה אלא דווקא דרכה.
האקט הוא פריצה בסדר הסמלי שלא רק שוברת אותו, אלא גם מכוננת וממקמת את הסובייקט מחדש. לא מדובר בפריקה של מתח או בתגובה אימפולסיבית, אלא ביצירה של מציאות חדשה, ברגע של קרע שלא ניתן לחזור ממנו. האקט משנה את המעמד של הסובייקט כך שהוא הופך לדמות שמפסיקה להיות חלק מהסדר הישן, הוא מאבד את ההזדהות הקודמת שלו ולא יודע מה יהיה עליו ולמה הוא יהפוך: הוא עתה סובייקט חדש [2]. לכן, במובן הלאקאניאני, כל אקט אמיתי הוא "התאבדות של הסובייקט" במובן שהסובייקט יכול להיוולד מתוכו באופן אחר. זוהי מהותו של האקט במובנו הבוטה: הסובייקט איננו אותו הסובייקט לפני האקט, ולאחריו [3].
אין אקט אמיתי שאינו מהווה חצייה של קוד מסוים, של חוק, של סדר סמלי, אשר ביחס אליו האקט מתמקם כמפר, כעבריין, דבר המאפשר לאקט עצמו לקבל את ההזדמנות של ארגון מחדש של הקוד שהופר [4]. כשיוליוס קיסר חצה את הרוביקון, המכשול לא נבע מגודלו של הנהר, אלא מכך שהנהר הזה היווה גבול שהצבא הרומי לא היה רשאי לחצות. כלומר, זה היה הגבול שחצייתו היוותה עבירה. הווה אומר, יש אקט, רק אם יש חצייה של סף מסמן [6, 5] ולכך התכוון לאקאן כשאמר שאקט מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור [1]. היה צורך בקיומו של חוק רומי, על מנת שהפעולה של יוליוס קיסר תהווה אקט, והיה צורך בקיומו של חוק מצרי על מנת שהפעולה של משה תהווה אקט. אמנם, כל אקט הוא עברייני, אבל תכונה יסודית של אקט היא גם שניתן לראות במבצעו את האחראי לו – לכן מדובר בפעולה אתית. וזאת בניגוד למעבר לאקט או לביטוי בפעולה שבהם הסובייקט לא נוטל אחריות לאיווי שלו [7].
מעבר לאקט (passage àl'acte) הוא פעולה של בריחה. זה הרגע שבו הסובייקט לא יכול לשאת את מקומו במבנה, והוא נזרק החוצה, בלי יצירה של עמדה חדשה. זוהי נפילה מהזירה של הדיבור, של היחסים או של ההעברה, שמהווה נטישה או בריחה מהבמה או מהסצנה, ולא עיצוב שלהן מחדש [9, 8]. בניגוד לאקט ולמעבר לאקט, ניתן לדבר על ביטוי בפעולה (acting out) כאשר ישנה במה והסובייקט משחק על הבמה תחת המבט של האחר. דהיינו, ביטוי בפעולה הוא ניסיון לומר משהו, מסר מוצפן בתוך השיח, שלא ממוטט את המערך הסמלי אלא קורא לפרשנות. בביטוי בפעולה יש צורך באחר, יש צורך בצופה. במעבר לאקט אין צופה כלל, הבמה נעלמת, ואילו האקט הוא הדבר המפריד את הסובייקט מהאחר [11, 10].
שלוש פעולות מכוננות את המעשה של משה כאקט: הוא הביט סביב לראות שאין איש, הוא הטמין את ההרוג בחול כדי להסוות את מעשיו והוא ברח למדיין. המבט וההטמנה מעידים עליו כי ידע שהוא עובר על חוק קיים, כלומר העכבה הייתה נוכחת ודרכה התרחש האקט, והבריחה אל המדבר מעידה על האחריות הסובייקטיבית שלו. הואיל וכך, המעשה של משה, לא היה ביטוי בפעולה ולא היה מעבר לאקט, ויותר מאשר מוסרי, היה אתי: מעשה של התנערות מן הסדר החברתי ומן החוק של הממלכה המצרית. התנערות מן המסורת שלתוכה גדל משה ומן האב הסימלי שבצילו התחנך. רק אחרי מעשה אלים של יציאה רדיקלית אל החופש הפרטי, הסובייקטיבי שלו, יכול היה משה להוליך עם שלם, ערב רב של עבדים בני עבדים, אל החירות. משה הפך למשה, כלומר הפך למי שהוא, עם המתת המצרי ולא כאשר בחר בו אלוהים מאוחר יותר באופן מפורש, במעמד הסנה הבוער. אלוהים בחר ברוצח נמלט להיות למנהיג העם הנבחר, אבל מעשה הרצח היה מעשה של שינוי סובייקטיבי, לא רק כתגובה מוסרית־רגשית אלא כפריצת גבול מכוננת וקריעה מהסדר הקיים, פעולה סובייקטיבית רדיקלית שבה משה לא עוד היה רק צופה אלא פעל, והיא שייסדה אותו כאדם חופשי, כסובייקט חדש, כלומר כמי שהתייצב בעמדה של סובייקט מעבר לחוק (הסמלי) של מצרים, דבר שבעטיו גם נמלט ממנה. מהבחינה הזו, הייתה למשה "יציאת מצריים" פרטית, תרתי משמע, שקדמה והייתה הכרחית לזו הלאומית והיא שאפשרה לו להיות (ה)נבחר, לא רק על ידי אלוהים, אלא גם לבחור את עצמו בעצמו.
כך ניתן להבין, שרק מי שעובר דרך גבולות החוק, מי שמוכן לשבור את הסדר החוקי, מסוגל גם להוליך את האחרים אל מחוצה לו. מנהיג לא יכול להסתפק בדיבורים, ועל אף שאין בכך הצעה לביצוע רצח או דחיפה למעבר מפורש על חוק המדינה, הרי שבה במידה ברור שיש לעבור על חוק סמלי כלשהו ולערב בכך את הגוף ממש, על מנת לחצות את המרחק שבין פסאודו-מנהיג למנהיג. מנהיג מכונן ככזה, לא מתוך מלל ויחסי ציבור, ואף לא מתוך בחירה בו – תהא זו על ידי אלוהים או על ידי העם – אלא מתוך מעשה שכרוך בסיכון, במעורבות הגוף, ובחציית חוק — לאו דווקא חוק פורמלי, אלא חוק סמלי, זה שמגדיר את הסדר, את מה "שלא עושים". המנהיג הוא זה שהולך עם האיווי שלו עד הסוף, לא בוגד בו [12], גם כשזה כרוך בסיכון, בהפרה, בבדידות, ואולי אפילו באלימות במובן של תלישה אלימה וכואבת מסדר קיים.
הרצח כתחילתה של תנועה סובייקטיבית, שאחריה משה לא חוזר להיות מה שהיה, התחיל תהליך של הבנייה מחדש של משה כסובייקט חדש. כלומר, רגע בו הסובייקט-משה וויתר על מקומו בסדר הקיים כדי לאפשר את הופעתו של סדר חדש: ניתוץ האלילים והמעבר לאמונה באל מופשט כאקט של חירות מתוך חירות. האקט של משה היה, הלכה למעשה, החלטה לא לשוב, להיעלם ממקום ההזדהות הישנה, לזנוח את מעמדו כנסיך מצרי, לנטוש את האלילות, להיות חופשי במובן הרדיקלי ביותר, ובכך להתחיל מהלך שעבר דרך המשפט "אהיה אשר אהיה" [13] ומעמד מתן לוחות הברית בהר סיני והגיע לשיאו בכניסת העם לארצו המובטחת.
מקורות:
1. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book X:Anxiety (1962–1963). Polity Press, 2014. p. 317.
2. Stevens, A. Embarrassment, Inhibition, and Repetition. In: The Later Lacan. State University of New York press, 2007. p.150, 156.
3. מילר,ז"א. התייחסויות אל המושג של 'מעבר לאקט' של לאקאן. תרגום מספרדית: סמואל נמירובסקי. ב: https://temurot.com/wp-content/uploads/2024/02/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%A7%D7%98-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%A8.pdf
4. שם.
5. שם.
6. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book XV: The Psychoanalytic Act (1967–1968). unpublished translation, in: http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/Book-15-The-Psychoanalytical-Act.pdf
7. אוונס. ד. מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. הוצאת רסלינג, 2005. עמ'61-62.
8. Lacan, J. Book X. p. 115.
9. Stevens, A., p.150, 154-155
10. .מילר,ז׳-א.
11. אוונס. ד. עמ' 67.
12. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book VII: The Ethics of Psychoanalysis (1959-1960).W.W. Norton & Company, 1992. p. 394.
13. שמות ג', י"ד.
מבט נוסף
על מגש הכסף... -على طبق من فضة...
נתן אלתרמן כתב את השיר על מגש הכסף זמן קצר אחרי ההצבעה באו״ם בכ״ט בנובמבר על חלוקת ארץ ישראל. זהו שיר המזוהה עם מלחמת העצמאות. גיליתי שמקור ההשראה לכתיבת השיר היה בדבריו של חיים וייצמן על כך שאף מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף וכי תוכנית החלוקה ״מקנה סיכוי״.
התקופה האחרונה הרוויה סכסוכים, אם לומר זאת בלשון המעטה, מעלה בי שאלות נוקבות: באלו מאמצים והקרבות מדובר שהממשלה ומגזרים שונים מנסים לבנות עליהם את המדינה? בכספים ל-״צדיק טהור וקדוש״ שרצח משפחה פלסטינאית? בגידופים וקללות בשדה הציבורי? בחלוקת תקציבים שיועדו במקורם למטרות רווחה, חינוך וכדומה, המועברים כעת לרבנות, לחינוך התורני, לאברכים ולמוסדות דת? לנסיעות לאומן! להילולת הבאבא סאלי! ובו בזמן ריקון מערכת הבריאות, העמקת המחסור ברופאים, באחיות, בתקציבים שאינם מועברים לבתי חולים? בריקון מערכת החינוך, באלימות הולכת וגוברת ברחוב, בין בני נוער, בהתפשטות האלימות הכרוכה בדרישת תשלום בעבור חסות ו״הגנה״ מפני אלימות? וכמובן, מדובר בבזות המיוחסת לבית המשפט העליון ולתפקידו של השיפוט.
קיימים מספר עמודי תווך השומרים על צלם אנוש של החברה בארץ. דווקא נשים, אולי לא במקרה, כנשיאת בית המשפט העליון, גב׳ חיות והיועצת המשפטית של הממשלה, גב׳ בהרב מיארה בולטות בכך. למרות ההתנגדות החריפה והנאצות המוטחות בהן, הן ממשיכות לשמור על ערכים מסוימים הנוגעים לכבוד האדם. אנו עדים לתהליך הקצנה המקטב בחדות את חברתנו. לדוגמא, כיוון ההדרה וההדתה בכל תחומי החיים ולעומתו ההחלטה הצה"לית להקים תוכנית ניסוי לשילובן של נשים בסיירת מטכ"ל. חברה מפולגת בקיצוניות.
הסדרה ״האחת״ ששודרה בטלוויזיה לאחרונה, סדרה תיעודית על טייסת 201 במהלך מלחמת יום כיפור, משקפת את השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית. הנפילה הדרסטית ממרום האופוריה והרהב של הניצחון במלחמת ששת הימים, שתוצאתו העיקרית הייתה הכיבוש (גם אם ניתן לומר שכיבוש קיים היה מאז העליות הראשונות), שמצדו הביאנו לשפל המדרגה שאנו מצויים בו היום. הסדרה מסתיימת בדבריו של גיל רגב, אחד מטייסי הקרב דאז, שבמהלך השנים הגיע לדרגת אלוף ולשמש כראש אכ״א, שהשיב: ״לא טוב למות בעד ארצנו״. ברור לו שלקראת הגיוס לצבא יגיד לנכדו לא להיות לוחם. בעיניי, גולת הכותרת בדבריו הייתה: זו מדינה שאיבדה את הבושה.
כפי שלאקאן טוען, אובדן הבושה משמעו איבוד כל ערך מכוון, מה שמהווה זליגה בלתי פוסקת של החיים החברתיים במדרון ההידרדרות, המוליכה בסופו של דבר למוות. יפה דרכו של לאקאן לתמצת זאת במשפט: בושו על שאינכם מתים מבושה! מה קרה לסיכוי שעליו דיבר חיים וייצמן?
מגש הכסף הפך למגש הבושה.
كتب ناثان ألترمان قصيدة على طبق من فضة بعد وقت قصير من التصويت في الأمم المتحدة في 29 نوفمبر حول تقسيم أرض إسرائيل. إنها قصيدة مقترنة بحرب الاستقلال. اكتشفت أن مصدر الإلهام لكتابة القصيدة كان كلمات حاييم وايزمان حول حقيقة أنه لا يتم إعطاء أي دولة على طبق من فضة، وأن خطة التقسيم "تعطي فرصة".
إن الفترة الماضية التي أقل ما يقال عنها أنها كانت مشبّعة بالصراعات، تثير أسئلة عميقة في داخلي: ما هي الجهود والتضحيات التي نتحدث عنها والتي تحاول الحكومة ومختلف القطاعات بناء البلاد عليها؟ النقود المدفوعة ل"الصالح الطاهر والقديس" الذي قتل عائلة فلسطينية؟ القدح والشتائم في المجال العام؟ توزيع الميزانيات المخصصة أصلا للرعاية الاجتماعية والتعليم وما إلى ذلك، والتي يتم تحويلها الآن إلى الحاخامية وتعليم التوراة ولطلاب ال"يشيفا" والمؤسسات الدينية؟ للسفريات إلى أومان! لاحتفالات البابا سالي! وفي الوقت ذاته إفراغ جهاز الصحة، زيادة النقص في عدد الأطباء والممرضات والميزانيات التي لا يتم تحويلها إلى المستشفيات؟ إفراغ نظام التعليم، والعنف المتزايد في الشارع بين الشباب، وانتشار العنف المتعلق بالمطالبة بدفع ثمن الحراسة و"الحماية" من العنف؟ وبالطبع، اذلال وتحقير المحكمة العليا ودور القضاء.
هناك عدد من الركائز التي تحمي الصورة الإنسانية للمجتمع في إسرائيل. وتبرز النساء في هذا المجال، وربما ليس مصادفةً، مثل رئيسة المحكمة العليا، السيدة حيوت، والمستشارة القضائية للحكومة، السيدة بهاراف ميارا. وعلى الرغم من المعارضة القوية والاتهامات الموجهة إليهن، فإنهن يواصلن التمسك بقيم معينة تتعلق بكرامة الإنسان. إننا نشهد عملية تطرف تؤدي إلى التقطّب في مجتمعنا بشكل حاد. على سبيل المثال، التوجه الى الإقصاء وفرض التعاليم الدينية في جميع مجالات الحياة، ومن جهة أخرى، قرار جيش الدفاع الإسرائيلي بإنشاء برنامج تجريبي لدمج النساء في وحدات النخبة. مجتمع يقسمه التطرف.
يعكس المسلسل التلفزيوني "The One” الذي عُرض مؤخرًا، وهو فيلم وثائقي عن السرب رقم 201 خلال حرب يوم الغفران، التغييرات التي حدثت في المجتمع الإسرائيلي. السقوط الحاد من قمة النشوة والتباهي بالنصر في حرب الأيام الستة، التي كانت نتيجتها الرئيسية الاحتلال (حتى لو يمكن القول أن الاحتلال كان قائماً منذ الهجرات اليهودية الأولى إلى البلاد)، والذي بدوره أوصلنا إلى الحضيض الذي نجد أنفسنا فيه اليوم. تنتهي السلسلة بكلمات جيل ريغيف، أحد الطيارين المقاتلين في ذلك الوقت، والذي وصل على مر السنين إلى رتبة جنرال وشغل منصب رئيس جناح الموارد البشرية في الجيش الاسرائيلي: "ليس من الجيد أن نموت من أجل بلدنا". من الواضح له أنه قبل التجنيد للجيش سيخبر حفيده ألا يكون مقاتلا. في نظري، كان جوهر ما قاله هو: هذه دولة فقدت الخجل.
وكما يدعي لاكان، فإن فقدان العار يعني خسارة كل القيم الموجهة، والذي سيؤدي بالتالي إلى انحراف الحياة الاجتماعية بدون توقف في منحدر الانحلال، مما يؤدي في النهاية إلى الموت. جميلة هي طريقة لاكان في تلخيص ذلك في الجملة: عار عليكم أنكم لم تموتوا خجلًا! ماذا حدث للفرصة التي تحدث عنها حاييم وايزمان؟
طبق الفضة تحول إلى طبق العار.
חיות-אדם בקיבוץ בארי
1. צירוף מסמני מחודש בשפה העברית, אשר נושא גוון אל-ביתי משהו, הולך וקונה לו אחיזה בדברי ימי תועבת עולמינו: חיות-אדם. חיות (S1) – אדם (S2). תפלצת כימרית שחציה חיה וחציה אדם. האם הצירוף הזה נושא משמעות חדשה או שמשמעות שאינה למעשה קיימת נכפית עליו? זהו האדם שמפעם לפעם נוהג לדחוס את שמו כנגד מסמנים אחרים; בן-אדם, בת-אדם, תת-אדם, על-אדם, פרא-אדם. צירופי תחילית לשם עצם. זהו האדם, בן האדם, שאוהב להעיד על עצמו שאינו חיה. אומרים "מותר האדם מן הבהמה". שרים "לא, אנחנו לא חיות, רק בני אדם"[1]. אלא שהיומרה הזו תקפה רק מן המקום ממנו מדברים, כלומר מפרספקטיבה אחת בלבד, זו של בני האדם. לא מדובר בטענה הנעוצה ברלטיביזם, אלא בטענה הנעוצה בשפה; רוצה לומר, המשפט "אנחנו לא חיות" הוא משפט אמת כל עוד הוא נאמר בשפה שהיא השפה של בני האדם ולא השפה של החיות (ככל שיש כזו, אם בכלל), משום שעבור החיות האחרות אנחנו איננו אלא חיות. אדם יכול לומר: אני מדבר. החיה לא יכולה לומר כדבר הזה. זה רק עבור בני האדם שחלק מן היצורים זוכה לכינוי "חיות", חלק אחר זוכה לכינוי "חיות-אדם" וחלק אחר זוכה לכינוי "אדם". וקוהלת החכם ידע כבר לומר ש"מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל"[2]. "הכל הבל", זה ביטוי המכוון לממשי, מעבר למובן ולמשמעות.
2. היגיון כזה אפשר למצוא גם בפרספקטיבה שממנה ניתן להשקיף על מאורעות הזוועה של השביעי באוקטובר 2023. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, אמר ש"מתקפת חמאס לא התרחשה בחלל ריק"[3]. "העם הפלסטיני נתון ל-56 שנים של כיבוש חונק" אמר המזכ"ל והוסיף: "הוא רואה את אדמתו נשחקת בעקביות בגלל התנחלויות ואלימות, אנשיו נעקרים מבתיהם - ואז הבתים נהרסים. תקוות הפלסטינים לפתרון פוליטי מתפוגגות". מזכ"ל האו"ם מתמקם כמי שיודע. גם כותבים ישראלים כמו גדעון לוי, שפרסם בעיתון הארץ מאמר שנשא את הכותרת המדברת בעד עצמה: "אי אפשר לכלוא שני מיליון בני אדם בלי שזה יגבה מחיר אכזרי"[4], טוענים למעשה שיש ברשותם ידע אודות הסיבתיות ההיסטורית: S1 מוביל או גורם ל-S2. "מאחורי כל זה", כתב לוי, "עומדת השחצנות הישראלית". טענה כזו מניחה מראש יחס של סיבה ותוצאה, בין S1 ("לכלוא שני מיליון בני אדם","השחצנות הישראלית") לבין S2 ("מחיר אכזרי", "כל זה").
3. בלתי אפשרי להשקיף מחוץ לשפה. הקולות הקוראים לבחון את העוולות שנעשו לפלשתינים תושבי עזה על-ידי ישראל לפי פרספקטיבה של כיבוש או סגר או מצור שהטילה מדינת ישראל על רצועת עזה, אומרים שניתן להבין או לתרץ, להסביר או לנמק את מעשי הזוועה על-ידי אותן עוולות כביכול. לשון אחר: לשיטתם, את מאורעות השביעי לאוקטובר יש לבחון בפרספקטיבה היסטורית של שרשרת סיבות בה האחת הולידה את רעותה וכן הלאה. אלא שנקודת מבט זו, מתיימרת להיות ממוקמת אי שם בחוץ, על כוכב אחר. לעומת זאת, מי שנוכח פה בתוך השפה של המקום הזה לא יכול לשים עצמו כאילו הוא תופס את הטבח שכל מטרתו הייתה להמית יהודים באשר הם, כאילו הטבח הזה קשור בהיסטוריה כלשהי בכלל ובהיסטוריה של העימות הישראלי-פלשתיני בפרט. הפרספקטיבה, כמו גם ההיסטוריה, תקפות מן הבחינה של שרשרת הסובבים והמסובבים רק כל עוד לא נעשה המעבר לאקט קטסטרופלי – ומרגע שנעשה מעבר לאקט וזוועה שוחררה אל העולם, ההיסטוריה קורסת. באותו הרגע היא הופכת ללא רלבנטית וכל סמבלנט של סיבתיות המניח כאילו S1 הוא הסיבה ההיסטורית של S2 נעלם זה מכבר ביחד עם חיים שקופחו באכזריות שלא ניתן היה לדמיין. אותו מקף שמחבר את מה שלא ניתן לחיבור אלא באופן מאולץ ואשר מייצר צירוף מסמני חדש וחסר משמעות (חיות-אדם, S1-S2), מחבר כביכול גם את מה שלא ניתן לחיבור במובן של סובב ומסובב. זהו מקף שהוכה במהלומת מעדר עד קיפוד הראש מן הגוף, עד כדי קטיעה מלאה של שרשרת מסמנים, לכדי צירוף נטול מובן ומוליך שולל כמו "מאחורי כל זה" (S1) – "עומדת השחצנות הישראלית" (S2). וגם במקרה זה, אין מדובר בשאלה שלרלטיביזם או אבסולוטיזם; מדובר בביתור פולח של S1 מ-S2 . יש היסטוריה, אבל אין סיבה היסטורית; אין סיבה היסטורית לאוושוויץ. אין סיבה היסטורית למאורעות קיבוץ בארי וכפר עזה ורעים. מפאת הביתור הזה, בלתי אפשרי לתת הסבר כלשהו למאורעות התפלצתיים הללו. מדובר בקריעה אלימה של שרשרת המסמנים, כריתה של מסמן אחד ממשנהו, ולכן גם כריתה של ידע מונח.
[1]שישי שבת. זקני צפת, מילים: מאור כהן
[2] קוהלתג, יט
[3]https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-10-24/ty-article/.premium/0000018b-62ab-d230-a1bf-6bbb98360000
[4]https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-08/ty-article/.premium/0000018b-0aac-dae9-adcb-abbf619e0000
המדינה היא סובייקט או אובייקט? -هل الدولة ذات أم موضوع (object)؟
כמה הערות תוצר התכתבות עם Eric Marty לאחר ביקורו בארץ, אודות הזמנה של מרקו מאואס לדון ברבים במאמץ לפרש את המשבר הפוקד את החברה ישראלית. Marty Eric הציג טקסט בו הוא קורא את האירועים המטלטלים את החברה הישראלית כיום. ואשר סייע לנו לפרש את האקטואליות של המשבר[1].
לפני מספר חודשים שמעתי בחוגים פוליטיים - לצערי איני זוכרת מי היה הדובר אשר שאל בקול רם את הנוכחים: איך תיראה הארץ ללא הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. השאלה הזו מהדהדת אצלי כפירוש. מי ששואל זאת יודע דבר-מה על ערכו של סימפטום.
סימפטום - לא במובן של הביופוליטיקה, הפרעה שצריך לעקור-אלא במובן האנליטי. היווצרות סימפטום אנליטי יכולה להרגיע מצב של מועקה, ויכולה לקשור בין הסדרים החיוניים של ההוויה המדברת, מבחינה זאת שטמון בחובו של הסימפטום הגיון פרדוקסלי. הסימפטום כצבת, בין ידע להתענגות, יכול בתנאים ייחודים להצליח לקיים יחס זהיר - בין האידאל לאובייקט. כך הוא יכול להביא את ההוויה המדברת להסכים להתענגות שערורייתית ששוכנת בנו, ומתאפיינת בביטויים של סגרגציה כלפי ה-אחר.
בחזרה לקונפליקט. איך להפוך אותו לסימפטום. במובן הזה הוא מהווה הן את הבעיה והן את הפתרון.
שיתפתי את Eric Marty בשאלה מה גורל המדינה בלי הקונפליקט, אשר,לדעתי, עושה את הארץ לייחודית. הפתרון חייב ליצור קישור בין סדרים שונים של החיים. הסדר הדמיוני: זה של הפסיכולוגיה של חיי היום-יום; הסדר הסמלי: של החוק, חוק האיווי, האיווי ללא –מודע, שהוא פוליטי, מובנה כשפה, ומכיר בכך ששום דבר זה לא ה-כל; והסדר הממשי: הלשון היא הארץ, האדמה, של הגלות.
מדובר ביצירת כריכה אפשרית, במיקום של הקונפליקט, ללא הרצון להיפטר ממנו, אלא מתן אפשרות לאופי הייחודי של הקונפליקט להגיח. הרעיון הוא ניצול המשבר בדמוקרטיה הישראלית כך שלא ייכנס לסל של משברי הדמוקרטיה, בעקבות ההליך והתוצאות של הגלובליזציה.
דיברתי אתו על המשל של אוגוסטין הקדוש. במשל מסופר על אם המניקה את תינוקה, בזמן שאחיו עומד לידה, חיוור. החיוורון אינו מקנאה - envidia, אלא מצרות-עין- Invidia.
האח שמביט בסצנה של ההנקה אינו זקוק עוד לחלב, הוא חיוור נוכח ייצוג של שלמות ושל אובייקט שנפרד ממנו, בזמן שהוא נשען עליו, לא כפי שנשענים על רכוש שחומדים אותו, אלא כמי שעסוק ב- סיפוק[2], שהוא מה שעל הפרק, ואתו השאלה לגבי האחיזה ב- דבר. לא אובייקט כמטרה אלא האניגמה של האיווי: איך זה שהתינוק מצליח להיות רתום לסיבה שמניעה את ההתכוונות לפעולה.
מכאן ההעדפה לפרש את הקונפליקט הערבי-יהודי לפי אוגוסטין הקדוש. לא רק הטריטוריה על הפרק, אלא איך לבנות ולהבנות, איך להירתם, לא לסיבה אבודה, אלא לסיבה הקשורה בחיים.
בארץ זבת חלב ודבש, מדובר בסיפוק, לא רק באדמה. סיפוק שקיים בהפיכת הלשון לאדמה של הגלות - היכן ליצור מדינה שהיא אינה אובייקט אלא סובייקט.
אפיגרף
מקום: האי קאפרי. ב-1912 התרחש שם מפגש בין מקסים גורקי לבין לנין.
אמרתי ל Eric Marty שבמקום ניטרלי כזה מצויים התנאים למפגש חסר תקדים לייצוב הקונפליקט הישראלי- פלסטיני דרך כתיבת הסימפטום. מפגש כזה, אם יתקיים בעתיד הקרוב, יוכל לתת פירוש למעשי הרצח שפוקדים את החברה הערבית והישראלית[3]. יש מי שידע לבחור את הנציגים מכל אחד מהצדדים המעורבים. אני מציעה שיהיו ביניהם סופר פלסטיני וגם סופר ישראלי. הם יהיו מוזמנים לבלות עונה בקאפרי, אבל לא עד בואו של המשיח...אלא עד שהשיח יניב תוצר. האם "פוטופיקציה"[4] כזאת מדברת אליך?
[1] הטקסט שלו פורסם בגרסה מורחבת בעיתון International- AOC , ביוני 2023.
[2] Befredigung
[3] ז'אק-אלן מילר, Nada es más humano que el crimen ("אין דבר יותר אנושי מהפשע" – תרגום חופשי).
[4] הריאיון של אריק מרטי עם אורלי פוליה (Aurélie Foglia ) שעסק ב- L’Invasion du désert ("פלישת המדבר –תרגום חופשי), המבוסס על הצילומים של ז'אן-ז'אק גונזאלס (Jean-Jacques Gonzales) נערך בבית ההוצאה גאלימאר ביום ה' 14 בדצמבר 2017. הוא שוכתב בחלקו לקראת פרסומו ב- Diacritik.
هذا النص هوعبارة عن ملاحظات هي نتاج مراسلاتي مع إريك مارتي بعد زيارته لإسرائيل بخصوص دعوة من ماركو ماواس لحوار جماعي لمحاولة تفسير الأزمة التي يعاني منها المجتمع الإسرائيلي.عرض إريك مارتي نصًا يقرأ فيه الأحداث التي تزعزع صميم المجتمع الإسرائيلي اليوم ساعدنا على تفسير آنية الأزمة.[1]
سمعتُ قبل بضعة أشهر في حلقات سياسية،لا أتذكر من كان المتحدث الذي سأل الحاضرين بصوت عالٍ: كيف ستبدوالدولة دون الصراع الإسرائيلي الفلسطيني. يتردد صدى هذا السؤال لدي كتأويل. من يسأل عن الأمر يعرف شيئًا عن قيمة العارض (symptom).
عارض، ليس بمعنى السياسة الحيوية، اضطراب يجب التخلص منه- بل بالمعنى التحليلي. ان تشكيل العارض التحليلي قادر على تهدئة الألم والضيق، ويمكنه أن يربط بين الأنظمة الأساسية للكينونة المتحدثة، من حيث أن في العارض يكمن منطق متناقض.العارض حين يكون كملقط، بين المعرفة والتلذذ، يمكنه في ظل ظروف فريدة الحفاظ على علاقةحذرة - بين المثل الاعلى والموضوع، ويمكنه بهذا أن يجعل الكينونة المتحدثة توافق على التلذذ الفاضح الذي يسكن فينا الذي يتميز بتجليات الانعزالية تجاه الآخر.
في العودة إلى الصراع. كيف نجعل منه عارضاً. بمعنى أنه المشكلة وكذلك الحل.
شاركتُ إريك مارتي السؤال عن مصير البلاد بلا الصراع الذي يجعل منها مميزة برأيي. على الحل أن يبني رابطًا بين أنظمة الحياة المختلفة. المخيالي: سيكولوجية الحياة اليومية؛الرمزي: الخاص بالقانون، قانون الرغبة، الرغبة لللاشعور، وهو سياسي، مبني كلُغة، يعترف بأن لا شيءهو كل شيء؛ والواقعي: اللغة هي وطن، وأرض،للمنفى.
الحديث عن خلق غلاف محتمل، حيث يكون الصراع، دون الرغبة في التخلص منه، بل السماح لطبيعته الفريدة بالظهور. الفكرة هي استغلال أزمة الديموقراطية الإسرائيلية حتى لا تدخل في سلة أزمات الديمقراطية في أعقاب مسيرة ونتائج العولمة.
تحدثت معه عن قصة القديس أغسطينوس. تروي القصة حكاية أم ترضع طفلها بينما يقف شقيقه بجانبها شاحب اللون، ليس لشعوره بالغيرة- envidia، بل الحسد - Invidia.
الأخ الذي ينظر الى أمه المرضعة لم يعد بحاجة إلى الحليب، فهوشاحب في حضر الكمال وموضوع انفصل عنه. ليس كمن يطمع بامتلاك شيء ما، بل كمن ينشغل بال اكتفاء[2] ،وهو موضوع البحث مقرون بالسؤال المتعلق بالتمسك بال شيء. ليس الموضوع كهدف، بل كأُحجية الرغبة.
عن هذا ينبثق تفضيل تحليل الصراع العربي اليهودي بحسب القديس أغسطينوس. ليست الأرض فقط على المحك، بل وكيفية البناء والتشييد، والالتزام، ليس لغاية خاسرة، بل لغاية مربوطة بالحياة.
في بلاد السمن والعسل، للأمر علاقة بالاكتفاء وليس بالأرض فقط. اكتفاء ينطوي على تحويل اللغة إلى أرض المنفى - حيث تقام دولة هي ليست موضوعاً، بل ذاتاً.
أبيغرافيا
موقع: جزيرة كابري.التقى فيها ماكسيم جوركي بلينين في العام 1912.
أخبرتُ إريك مارتي أن في مكان محايد كهذا ظروف مناسبة للقاءغير مسبوق لتحقيق الاستقرار في الصراع الإسرائيلي الفلسطيني من خلال كتابة العارض. لقاء كهذا، إن حصل في المستقبل القريب، سيكون قادرًا على اعطاء تفسير لجرائم القتل التي ابتلي بها المجتمع العربي والإسرائيلي[3]. هناك من يعرف كيف يختار الممثلين من كل طرف من الأطراف المعنية. أقترح أن يكون بينهم كاتب فلسطيني وآخر إسرائي لييُدعون لقضاء فترة في كابري، لكن ليس حتى قدوم المسيح...بل حتى يثمر الحوار. هل يخاطبك مثل هذا"الخيال المصور"[4]؟
[1] نشر نصّه بتوسع في International - AOC، في حزيران 2023.
[2] Befredigung
[3] جاك-إلان ميلر، Nada es más humano que el crimen("لا شيء أكثر إنسانية من الاجرام" – ترجمة حرة).
[4] مقابلة أريك مارتي مع أورلي فوليا (Aurélie Foglia) التي تناولت L’Invasion du désert("اجتياح الصحراء – ترجمة حرة)،المقتبس عن صور بجان-جاك جونزالس (Jean-Jacques Gonzales) أقيمت في مكتب دار النشر جاليكار يوم الخميس 14 كانون الأول 2017،وأعيدت كتابتها لنشرهافي Diacritik.
