על מגש הכסף... -على طبق من فضة...
נתן אלתרמן כתב את השיר על מגש הכסף זמן קצר אחרי ההצבעה באו״ם בכ״ט בנובמבר על חלוקת ארץ ישראל. זהו שיר המזוהה עם מלחמת העצמאות. גיליתי שמקור ההשראה לכתיבת השיר היה בדבריו של חיים וייצמן על כך שאף מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף וכי תוכנית החלוקה ״מקנה סיכוי״.
התקופה האחרונה הרוויה סכסוכים, אם לומר זאת בלשון המעטה, מעלה בי שאלות נוקבות: באלו מאמצים והקרבות מדובר שהממשלה ומגזרים שונים מנסים לבנות עליהם את המדינה? בכספים ל-״צדיק טהור וקדוש״ שרצח משפחה פלסטינאית? בגידופים וקללות בשדה הציבורי? בחלוקת תקציבים שיועדו במקורם למטרות רווחה, חינוך וכדומה, המועברים כעת לרבנות, לחינוך התורני, לאברכים ולמוסדות דת? לנסיעות לאומן! להילולת הבאבא סאלי! ובו בזמן ריקון מערכת הבריאות, העמקת המחסור ברופאים, באחיות, בתקציבים שאינם מועברים לבתי חולים? בריקון מערכת החינוך, באלימות הולכת וגוברת ברחוב, בין בני נוער, בהתפשטות האלימות הכרוכה בדרישת תשלום בעבור חסות ו״הגנה״ מפני אלימות? וכמובן, מדובר בבזות המיוחסת לבית המשפט העליון ולתפקידו של השיפוט.
קיימים מספר עמודי תווך השומרים על צלם אנוש של החברה בארץ. דווקא נשים, אולי לא במקרה, כנשיאת בית המשפט העליון, גב׳ חיות והיועצת המשפטית של הממשלה, גב׳ בהרב מיארה בולטות בכך. למרות ההתנגדות החריפה והנאצות המוטחות בהן, הן ממשיכות לשמור על ערכים מסוימים הנוגעים לכבוד האדם. אנו עדים לתהליך הקצנה המקטב בחדות את חברתנו. לדוגמא, כיוון ההדרה וההדתה בכל תחומי החיים ולעומתו ההחלטה הצה"לית להקים תוכנית ניסוי לשילובן של נשים בסיירת מטכ"ל. חברה מפולגת בקיצוניות.
הסדרה ״האחת״ ששודרה בטלוויזיה לאחרונה, סדרה תיעודית על טייסת 201 במהלך מלחמת יום כיפור, משקפת את השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית. הנפילה הדרסטית ממרום האופוריה והרהב של הניצחון במלחמת ששת הימים, שתוצאתו העיקרית הייתה הכיבוש (גם אם ניתן לומר שכיבוש קיים היה מאז העליות הראשונות), שמצדו הביאנו לשפל המדרגה שאנו מצויים בו היום. הסדרה מסתיימת בדבריו של גיל רגב, אחד מטייסי הקרב דאז, שבמהלך השנים הגיע לדרגת אלוף ולשמש כראש אכ״א, שהשיב: ״לא טוב למות בעד ארצנו״. ברור לו שלקראת הגיוס לצבא יגיד לנכדו לא להיות לוחם. בעיניי, גולת הכותרת בדבריו הייתה: זו מדינה שאיבדה את הבושה.
כפי שלאקאן טוען, אובדן הבושה משמעו איבוד כל ערך מכוון, מה שמהווה זליגה בלתי פוסקת של החיים החברתיים במדרון ההידרדרות, המוליכה בסופו של דבר למוות. יפה דרכו של לאקאן לתמצת זאת במשפט: בושו על שאינכם מתים מבושה! מה קרה לסיכוי שעליו דיבר חיים וייצמן?
מגש הכסף הפך למגש הבושה.
كتب ناثان ألترمان قصيدة على طبق من فضة بعد وقت قصير من التصويت في الأمم المتحدة في 29 نوفمبر حول تقسيم أرض إسرائيل. إنها قصيدة مقترنة بحرب الاستقلال. اكتشفت أن مصدر الإلهام لكتابة القصيدة كان كلمات حاييم وايزمان حول حقيقة أنه لا يتم إعطاء أي دولة على طبق من فضة، وأن خطة التقسيم "تعطي فرصة".
إن الفترة الماضية التي أقل ما يقال عنها أنها كانت مشبّعة بالصراعات، تثير أسئلة عميقة في داخلي: ما هي الجهود والتضحيات التي نتحدث عنها والتي تحاول الحكومة ومختلف القطاعات بناء البلاد عليها؟ النقود المدفوعة ل"الصالح الطاهر والقديس" الذي قتل عائلة فلسطينية؟ القدح والشتائم في المجال العام؟ توزيع الميزانيات المخصصة أصلا للرعاية الاجتماعية والتعليم وما إلى ذلك، والتي يتم تحويلها الآن إلى الحاخامية وتعليم التوراة ولطلاب ال"يشيفا" والمؤسسات الدينية؟ للسفريات إلى أومان! لاحتفالات البابا سالي! وفي الوقت ذاته إفراغ جهاز الصحة، زيادة النقص في عدد الأطباء والممرضات والميزانيات التي لا يتم تحويلها إلى المستشفيات؟ إفراغ نظام التعليم، والعنف المتزايد في الشارع بين الشباب، وانتشار العنف المتعلق بالمطالبة بدفع ثمن الحراسة و"الحماية" من العنف؟ وبالطبع، اذلال وتحقير المحكمة العليا ودور القضاء.
هناك عدد من الركائز التي تحمي الصورة الإنسانية للمجتمع في إسرائيل. وتبرز النساء في هذا المجال، وربما ليس مصادفةً، مثل رئيسة المحكمة العليا، السيدة حيوت، والمستشارة القضائية للحكومة، السيدة بهاراف ميارا. وعلى الرغم من المعارضة القوية والاتهامات الموجهة إليهن، فإنهن يواصلن التمسك بقيم معينة تتعلق بكرامة الإنسان. إننا نشهد عملية تطرف تؤدي إلى التقطّب في مجتمعنا بشكل حاد. على سبيل المثال، التوجه الى الإقصاء وفرض التعاليم الدينية في جميع مجالات الحياة، ومن جهة أخرى، قرار جيش الدفاع الإسرائيلي بإنشاء برنامج تجريبي لدمج النساء في وحدات النخبة. مجتمع يقسمه التطرف.
يعكس المسلسل التلفزيوني "The One” الذي عُرض مؤخرًا، وهو فيلم وثائقي عن السرب رقم 201 خلال حرب يوم الغفران، التغييرات التي حدثت في المجتمع الإسرائيلي. السقوط الحاد من قمة النشوة والتباهي بالنصر في حرب الأيام الستة، التي كانت نتيجتها الرئيسية الاحتلال (حتى لو يمكن القول أن الاحتلال كان قائماً منذ الهجرات اليهودية الأولى إلى البلاد)، والذي بدوره أوصلنا إلى الحضيض الذي نجد أنفسنا فيه اليوم. تنتهي السلسلة بكلمات جيل ريغيف، أحد الطيارين المقاتلين في ذلك الوقت، والذي وصل على مر السنين إلى رتبة جنرال وشغل منصب رئيس جناح الموارد البشرية في الجيش الاسرائيلي: "ليس من الجيد أن نموت من أجل بلدنا". من الواضح له أنه قبل التجنيد للجيش سيخبر حفيده ألا يكون مقاتلا. في نظري، كان جوهر ما قاله هو: هذه دولة فقدت الخجل.
وكما يدعي لاكان، فإن فقدان العار يعني خسارة كل القيم الموجهة، والذي سيؤدي بالتالي إلى انحراف الحياة الاجتماعية بدون توقف في منحدر الانحلال، مما يؤدي في النهاية إلى الموت. جميلة هي طريقة لاكان في تلخيص ذلك في الجملة: عار عليكم أنكم لم تموتوا خجلًا! ماذا حدث للفرصة التي تحدث عنها حاييم وايزمان؟
طبق الفضة تحول إلى طبق العار.
מבט נוסף
צבא המלך נגד צבא הממלכה - جيش الملك ضد جيش المملكة
בהתרחשויות של החדשים האחרונים בולט מיקומו הרב ערכי של המסמן ״צבא". אחד הארגונים המובילים במחאה הוא ״אחים לנשק", אנשי מילואים מודיעים כי לא יתייצבו לשירות, ראש המטה הכללי מתריע על ירידה ברמת הכשירות; אולי המפתיע מהופעות אלה של המסמן ״צבא״ היא מה שנראה כאדישותו של ראש הממשלה כלפי אזהרות ראשי מערכות הבטחון בעבר ובהווה. כיצד קורה שמי שלאורך שנים הצטייר כמוביל קו בטחוני ניצי מתעלם מהתרעות של אנשי צבא ובטחון ?
פרויד מיקם את הצבא, לצד הכנסיה, כסוג של קבוצה, של מה שעונה על המבנה הליבידינלי של פסיכולוגיית ההמון. גם צבא, במילים אחרות, נשען על מבנה בו מנהיג (מצביא, אך גם כל מפקד כיתה) תופש את מקום אידיאל האני של הסובייקט עד כדי איכול האגו שלו ובכך גם מאפשר הזדהות המלכדת את מי שהציבו את המנהיג כאידיאל כזה לכדי קבוצה.[i] הצבא בישראל אינו עונה על לוגיקה זו. הוא מובנה כ״צבא הגנה״ ו״צבא העם״, או במילותיו של ראש השב׳כ לשעבר נדב ארגמן, כמי שמשרת ״את הממלכה ולא את המלך". צבא העם אינו המון.
פרויד כותב כי צבא עלול להתפורר אם חבריו חדלים להקשיב למנהיגו. במקרה כזה, מה שמתחולל הוא פאניקה, ״פחד גדול וחסר מובן״ שמקורו לא בסכנה חיצונית אלא בהתפרקות המבנה הליבידינלי. אך מה שאנו עדים לו בימים אלו הוא הפוך: מנהיג שהפסיק להקשיב לאנשי הצבא.
אפשר שעובדה זו קשורה לכך שסביב נתניהו צומח מזה שנים רבות מבנה חברתי שבשונה מצה׳ל וכוחות הבטחון כפי שהכרנו אותם עד היום, עונה על המבנה הליבידינלי של הקבוצה. מדובר על קבוצה בה אידיאל האני של כל אחד מהחברים מזוהה עם המנהיג, ושחבריה הם דווקא מי שמתלוננים על אפליה מצד האליטות שהוא תוצר שלהן. מי שלפני עשורים חוו אפליה והשפלה מתענגים עליה תוך שהם מוצאים נחמה בסגידה לנתניהו כמשלים ליבידינלי לאגו המדולדל שלהם. פרויד מסביר את הסכנות הטמונות בסגידה שכזו: היא אינה מותירה כל מקום למוסר, עושה את כל שמבקש המנהיג לצודק ונטול פניות, ומייתרת את נקיפות המצפון עד כדי איפשור פשע.[ii] זהו,אם כן, ה"צבא" שקווי המתאר שלו הולכים ומתחדדים בימים אלו. נתניהו יכול שלא להקשיב לראשי צה'ל ומערכות הבטחון משום שיש לו "צבא" אחר. פשעיו נרשמים באלימות השוטרים בצמתים ובככרות אם לא גם בהעלמת העין מהשתוללות רצחנית של מתנחלים בשטחים הכבושים, והוא אינו נתון למורא כזה עליו מצביע פרויד. "צבא" ללא גבולות שהוא חזרה בממשי של חטאי האפליה של הדורות המייסדים.
[i] Freud, S. (1921).“Group Psychology and the Analysis of the Ego.” The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, trans. J. Strachey et al. London: Vintage, 2001, p. 112.
[ii] Ibid.
تبرز المكانة متعددة القيم للدال"الجيش"، في أحداث الأشهر الأخيرة: إحدى أبرز المنظمات الناشطة في الاحتجاجات هي "إخوة السلاح"; أعلن جنود الاحتياط أنهم سيرفضون الحضور للخدمة، ورئيس الأركان العامة يحذر من تراجع في المستوى العسكري. لعل أكثر ظهور مثير للدهشة للدال "الجيش" هو ما يبدو على أنه لامبالاة رئيس الوزراء تجاه تحذيرات رؤساء الأجهزة الأمنية، الحاليين والسابقين. كيف يعقل أن يتجاهل، من تم تصويره لسنوات على أنه يقود خطًا أمنيًا متشددًا، تحذيرات رجال الأمن والجيش؟
مَوْضَعَ فرويد الجيش إلى جانب الكنيسة باعتباره مجموعة تتماشى مع البنية الليبيدنالية لسيكولوجية الجماهير. بعبارة أخرى، فإن الجيش أيضًا يعتمد على هيكل يأخذ فيه القائد (الجنرال، لكن الضابط أيضًا) مكان مثال الأنا لدى الذات إلى درجة تكاؤل الأنا الخاصة به، ما يسمح بالتالي بتماهٍ يجمع ويوحد من عيّنوا القائد إياه كمثل أعلى ليشكلوا مجموعة. لا يستجيب الجيش في إسرائيل لهذا المنطق، فهو يعتمد على أساس كونه "جيش دفاع" و- "جيش الشعب"، أو على حد تعبير رئيس الشاباك السابق نداف أرجمان، يخدم "المملكة وليس الملك". جيش الشعب ليس من الرعاع.
يكتب فرويد أن الجيش قد يتفكك إن توقف أعضاؤه عن الإصغاء لقادتهم. النتيجة في مثل هذه الحالة هي الذعر، "خوف كبير وغير مفهوم" لا ينشأ عن خطر خارجي بل من تفكك البنية الليبيدنالية. لكن ما نشهده في هذه الأيام هو العكس: قائد توقف عن الإصغاء لأفراد الجيش.
قد يكون هذا مرتبطًا بحقيقة أن ثمة بنية اجتماعية آخذة بالنمو حول نتنياهو منذ سنوات، وهي، على عكس الجيش الإسرائيلي وقوات الأمن كما عرفناها حتى اليوم، تستجيب للبنية الليبيدنالية للمجموعة. هي مجموعة تتماهى الانا العليا لكل من أعضائها مع قائدها، وهي تلك التي يشتكي أعضاؤها بالتحديد من التمييز ضدهم من قبل النخب التي ينتمي هو لها. من عانوا منذ عقود من التمييز والإذلال يحنّون له الآن مستمتعين بينما يجدون العزاء في عبادة نتنياهو كمكمل ليبيدياني لأناهم المزعزع. يشرح فرويد مخاطر مثل هذه العبادة، فهي لا تترك مجالًا للأخلاق بخضوعها لكل ما يطلبه القائد مهمّشة الضمير وتأنيبه إلى حد شرعنة الجريمة. هذا، إذًا، هو "الجيش" الذي أصبحت ملامحه تتضح هذه الأيام. بإمكان نتنياهو ألا يصغي لقادة الجيش والأجهزة الأمنية لأن تحت تصرفه "جيش" آخر نرى جرائمه على شكل عنف الشرطة في الشوارع والساحات وفي غض البصر عن عنف المستوطنين المستشري في الأراضي المحتلة، وهو لا يخضع لذلك النوع من الذعر الذي يشير إليه فرويد. "جيش" بلا حدود هو عودة في الواقعي لخطايا التمييز التي ارتكبتها الأجيال المؤسِّسَّة.
[1] Freud,S. (1921). “Group Psychology and the Analysis of the Ego.” The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, trans. J. Strachey et al. London: Vintage, 2001, p. 112.
[1] Ibid.
חיות-אדם בקיבוץ בארי
1. צירוף מסמני מחודש בשפה העברית, אשר נושא גוון אל-ביתי משהו, הולך וקונה לו אחיזה בדברי ימי תועבת עולמינו: חיות-אדם. חיות (S1) – אדם (S2). תפלצת כימרית שחציה חיה וחציה אדם. האם הצירוף הזה נושא משמעות חדשה או שמשמעות שאינה למעשה קיימת נכפית עליו? זהו האדם שמפעם לפעם נוהג לדחוס את שמו כנגד מסמנים אחרים; בן-אדם, בת-אדם, תת-אדם, על-אדם, פרא-אדם. צירופי תחילית לשם עצם. זהו האדם, בן האדם, שאוהב להעיד על עצמו שאינו חיה. אומרים "מותר האדם מן הבהמה". שרים "לא, אנחנו לא חיות, רק בני אדם"[1]. אלא שהיומרה הזו תקפה רק מן המקום ממנו מדברים, כלומר מפרספקטיבה אחת בלבד, זו של בני האדם. לא מדובר בטענה הנעוצה ברלטיביזם, אלא בטענה הנעוצה בשפה; רוצה לומר, המשפט "אנחנו לא חיות" הוא משפט אמת כל עוד הוא נאמר בשפה שהיא השפה של בני האדם ולא השפה של החיות (ככל שיש כזו, אם בכלל), משום שעבור החיות האחרות אנחנו איננו אלא חיות. אדם יכול לומר: אני מדבר. החיה לא יכולה לומר כדבר הזה. זה רק עבור בני האדם שחלק מן היצורים זוכה לכינוי "חיות", חלק אחר זוכה לכינוי "חיות-אדם" וחלק אחר זוכה לכינוי "אדם". וקוהלת החכם ידע כבר לומר ש"מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל"[2]. "הכל הבל", זה ביטוי המכוון לממשי, מעבר למובן ולמשמעות.
2. היגיון כזה אפשר למצוא גם בפרספקטיבה שממנה ניתן להשקיף על מאורעות הזוועה של השביעי באוקטובר 2023. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, אמר ש"מתקפת חמאס לא התרחשה בחלל ריק"[3]. "העם הפלסטיני נתון ל-56 שנים של כיבוש חונק" אמר המזכ"ל והוסיף: "הוא רואה את אדמתו נשחקת בעקביות בגלל התנחלויות ואלימות, אנשיו נעקרים מבתיהם - ואז הבתים נהרסים. תקוות הפלסטינים לפתרון פוליטי מתפוגגות". מזכ"ל האו"ם מתמקם כמי שיודע. גם כותבים ישראלים כמו גדעון לוי, שפרסם בעיתון הארץ מאמר שנשא את הכותרת המדברת בעד עצמה: "אי אפשר לכלוא שני מיליון בני אדם בלי שזה יגבה מחיר אכזרי"[4], טוענים למעשה שיש ברשותם ידע אודות הסיבתיות ההיסטורית: S1 מוביל או גורם ל-S2. "מאחורי כל זה", כתב לוי, "עומדת השחצנות הישראלית". טענה כזו מניחה מראש יחס של סיבה ותוצאה, בין S1 ("לכלוא שני מיליון בני אדם","השחצנות הישראלית") לבין S2 ("מחיר אכזרי", "כל זה").
3. בלתי אפשרי להשקיף מחוץ לשפה. הקולות הקוראים לבחון את העוולות שנעשו לפלשתינים תושבי עזה על-ידי ישראל לפי פרספקטיבה של כיבוש או סגר או מצור שהטילה מדינת ישראל על רצועת עזה, אומרים שניתן להבין או לתרץ, להסביר או לנמק את מעשי הזוועה על-ידי אותן עוולות כביכול. לשון אחר: לשיטתם, את מאורעות השביעי לאוקטובר יש לבחון בפרספקטיבה היסטורית של שרשרת סיבות בה האחת הולידה את רעותה וכן הלאה. אלא שנקודת מבט זו, מתיימרת להיות ממוקמת אי שם בחוץ, על כוכב אחר. לעומת זאת, מי שנוכח פה בתוך השפה של המקום הזה לא יכול לשים עצמו כאילו הוא תופס את הטבח שכל מטרתו הייתה להמית יהודים באשר הם, כאילו הטבח הזה קשור בהיסטוריה כלשהי בכלל ובהיסטוריה של העימות הישראלי-פלשתיני בפרט. הפרספקטיבה, כמו גם ההיסטוריה, תקפות מן הבחינה של שרשרת הסובבים והמסובבים רק כל עוד לא נעשה המעבר לאקט קטסטרופלי – ומרגע שנעשה מעבר לאקט וזוועה שוחררה אל העולם, ההיסטוריה קורסת. באותו הרגע היא הופכת ללא רלבנטית וכל סמבלנט של סיבתיות המניח כאילו S1 הוא הסיבה ההיסטורית של S2 נעלם זה מכבר ביחד עם חיים שקופחו באכזריות שלא ניתן היה לדמיין. אותו מקף שמחבר את מה שלא ניתן לחיבור אלא באופן מאולץ ואשר מייצר צירוף מסמני חדש וחסר משמעות (חיות-אדם, S1-S2), מחבר כביכול גם את מה שלא ניתן לחיבור במובן של סובב ומסובב. זהו מקף שהוכה במהלומת מעדר עד קיפוד הראש מן הגוף, עד כדי קטיעה מלאה של שרשרת מסמנים, לכדי צירוף נטול מובן ומוליך שולל כמו "מאחורי כל זה" (S1) – "עומדת השחצנות הישראלית" (S2). וגם במקרה זה, אין מדובר בשאלה שלרלטיביזם או אבסולוטיזם; מדובר בביתור פולח של S1 מ-S2 . יש היסטוריה, אבל אין סיבה היסטורית; אין סיבה היסטורית לאוושוויץ. אין סיבה היסטורית למאורעות קיבוץ בארי וכפר עזה ורעים. מפאת הביתור הזה, בלתי אפשרי לתת הסבר כלשהו למאורעות התפלצתיים הללו. מדובר בקריעה אלימה של שרשרת המסמנים, כריתה של מסמן אחד ממשנהו, ולכן גם כריתה של ידע מונח.
[1]שישי שבת. זקני צפת, מילים: מאור כהן
[2] קוהלתג, יט
[3]https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-10-24/ty-article/.premium/0000018b-62ab-d230-a1bf-6bbb98360000
[4]https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-08/ty-article/.premium/0000018b-0aac-dae9-adcb-abbf619e0000
תפקיד הקיום במבנה קאנט עם סאד, האג עם ברית מילה - وظيفة الوجود في المبنى كانط مع ساد، "هاج" مع الختان
הפונקציה המבנית של הקיום עולה מחדש במה שאנו יודעים מדברי השופט אהרון ברק[1] במשפט ישראל בהאשמת "רצח עם", בהאג, (מקום הולדתו של שפינוזה).
הוא התייחס למקום הולדתו.
"הייתי ילד בן 5 כשבמסגרת מבצע ברברוסה כבש הצבא הגרמני את עיר הולדתי קובנה בליטא", כתב, "בתוך ימים ספורים נלקחו מבתיהם כמעט 30,000 יהודים מקובנה, והוכנסו לגטו. זה היה כאילו נידונו למוות, וחיכינו להרג",המשיך ואמר. "ב-26 באוקטובר 1941 נצטוו כל יהודי הגטו להתאסף בכיכר המרכזית, המכונה 'כיכר הדמוקרטיה'. כ-9,000 יהודים נלקחו מהכיכר באותו יום, והוצאו להורג באש מקלעים".
ברק הסביר בפירוט רב מדוע הוא מתנגד לדרישה להפסקה מיידית של פעולות האיבה ולהגדרת פעולות ישראל בעזה כ"רצח עם", תפיסה המייצגת, לדעתו,"הרס מחושב, והתנהגות אנושית בצורה הכי גרועה שלה". לדבריו, "זו האשמה הכי חמורה שאפשר, והיא שזורה בחוויה של חַיי האישיים".
"חשבתי הרבה איך השפיעה החוויה הזו עליי כשופט. לדעתי ההשפעה הייתה כפולה: ראשית, אני מודע עמוקות לחשיבות קיומה של מדינת ישראל. אם ישראל הייתה קיימת ב-1939, יתכן שגורל העם היהודי היה שונה. שנית, אני מאמין גדול בכבוד האדם. הנאצים ועוזריהם רצו להפוך אותנו לאפר ואבק. הם רצו לקחת מאיתנו את כבודנו כבני אדם, אבל בזה הם נכשלו".
"ברגעים הקשים ביותר בגטו, שמרנו על האנושיות שלנו. הנאצים הצליחו לרצוח רבים מבני עמנו, אבל הם לא הצליחו לקחת מאיתנו את האנושיות".
המילה של השופט אהרון ברק קיימת, באופן מפתיע, כאמירה ממשית, ״מעבר לחוק״. מעבר למעריציו מקפלן, כמו גם למתנגדיו מהקואליציה הממשלתית. מעבר לימין ושמאל. הוא שופט שהופיע כדי לשפוט... כעד.
תפקיד זה, זה של ״העד כקיום״, אינו ניתן לצמצום לחוק. זה בלתי ניתן לצמצום לכל נורמליות. לכל שיח פוליטי מנרמל.
לאקאן הצליח לאתר את חשיבותה של ברית המילה עבור האנליטיקאים [2], "שיש ביניהם כל כך הרבה יהודים", החתך הזה מפריד בין חתיכת בשר קטנה שהיא הבשר ככזה.
לאקאן הצביע שם, ביחס לברית המילה, על שמו של בנו השני של ישעיהו - שאר היישוב - כ"השארית שתשוב".
"ישועה באמצעות השאריות", [3] כך כינה ז'אק -אלן מילר טקסט כדי לציין את ״הדרך החוצה״, שגילה זיגמונד פרויד על ידי פתיחת שיח שונה מהבלתי אפשריים האחרים.
השופט אהרון ברק העיד כשופט ושפט כעד. הוא גילם שריד ש"חוזר ממקום אחר".
אין פוליטיקה או אוניברסלי אפשרי לקיום.
זה נכתב כתוצאה של שיח עם פרלה מיגלין, ביום שבת 27 ינואר 2024. היא הקיום שלידי
[1] https://www.jpost.com/israel-news/article-783929b
[2] לאקאן, ז., סמינר 10 , ״ המועקה.״ בשיעור של ה-8 מאי 1963. ההתייחסות לברית מילה מופיע בכמה שיעורי נוספים.
[3] «Le salut par les déchets». In: Mental: Clinique et pragmatique de la désinsertion en psychanalyse, n.24. Clamecy, avril 2010.
تتجلى الوظيفة البنيوية للوجود من جديد فيما نعلمه من أقوال القاضي أهارون باراك في محاكمة إسرائيل بتهمة «الإبادة الجماعية» في هاج –لاهاي (مسقط رأس سبينوزا).
وقد أشار إلى مسقط رأسه.
كتب: "كنت صبيًا في الخامسة من عمري عندما احتل الجيش الألماني، كجزء من عملية بارباروسا، مسقط رأسي كاوناس في ليتوانيا. وفي غضون أيام قليلة، تم أخذ ما يقرب من 30 ألف يهودي من منازلهم في هذه المدينة وإدخالهم إلى "الجيتو". كان الأمر كما لو أنه حكم عليهم بالإعدام، وكنا ننتظر أن نُقتل". "في 26 أكتوبر 1941، أُمر جميع يهود في "الجيتو" بالتجمع في الساحة المركزية التي كان يطلق عليها اسم "ساحة الديمقراطية". وتم أخذ حوالي 9000 يهودي من الساحة في ذلك اليوم وإعدامهم بنيران المدافع الرشاشة".
وقدم باراك شرحًا مفصلاً لأسباب معارضته لمطلب الوقف الفوري للعمليات القتالية ولتعريف أعمال إسرائيل في غزة بأنها "إبادة جماعية"، وهوالمفهوم الذي يمثل، في رأيه، "دماراً مدروساً، وسلوكاً بشرياً في أسوأ صوره".. وبحسب قوله فإن "هذا أخطر اتهام، وهو مرتبط ارتباطاً وثيقاً بتجربة حياتي الشخصية".
"لقد فكرت كثيرًا في كيفية تأثير هذه التجربة علي كقاضٍ. أعتقد أن التأثير كان ذا شقين: أولاً، أنا أدرك تمامًا أهمية وجود دولة إسرائيل. لو كانت إسرائيل موجودة في عام 1939، من المحتمل أن مصير الشعب اليهودي كان مختلفاً". ثانيا، أنا من أشد أنصار كرامة الإنسان. أراد النازيون وأعوانهم تحويلنا إلى رماد وغبار. لقد أرادوا أن يسلبونا كرامتنا كبشر، لكنهم فشلوا ".
"خلال أحلك الأوقات في ال"جيتو"،حافظنا على إنسانيتنا. لقد نجح النازيون في قتل العديد من أبناء شعبنا، لكنهم فشلوا في انتزاع إنسانيتنا".
كلمة القاضي اهرون باراك قائمة، وبشكلٍ يدعو إلى الدهشة، كتصريح واقعي، "ما عبرالقانون". ما عبر معجبيه من كابلان، كما خصومه من الائتلاف الحكومي. ما عبر اليمينواليسار. إنه قاضٍ حضر ليحكم... كشاهد.
ولا يمكن اختزال هذا الدور، أي دور "الشاهد كوجود"، لقانون. إنه غير قابل للاختزال لأي حالة طبيعية. لأي خطاب سياسي تطبيعي.
تمكن لاكان من تحديد أهمية الختان بالنسبة للمحللين[1] "الذين من بينهم الكثير من اليهود"، فهذاالقطع يفصل قطعة صغيرة من اللحم وهي اللحم في حد ذاته.
وأشار لاكان هناك، فيما يتعلق بالختان، إلى اسم ابن إشعياء الثاني – بقية المستوطنة (شآر ييشوف) – على أنه "البقية التي ستعود" (شإريت هييشوف).
"الخلاص من خلال البقايا"[2]،هذا الاسم الذي أطلقه جاك-آلان ميلر على نصٍ من أجل الإشارة إلى "الطريق للخروج"،الذي اكتشفه سيغموند فرويد عن طريق فتح خطاب مختلف عن الخطابات المستحيلة الأخرى.
لقد شهد القاضي أهرون باراك كقاض وحكم كشاهد. لقد أدى دور الباقي ال"عائد من مكان آخر".
لا توجد سياسة أو عالمية ممكنة للوجود.
تمت كتابة هذا النص على أثر محادثة مع بيرلا ميجلين، يوم السبت 27 يناير 2024. إنها الوجود الذي بقربي.
[1] لاكان، ز.، السمنار العاشر، "الكرب" في درس 8مايو 1963. وتظهر الإشارة إلى الختان في عدة دروس أخرى.
[2] "تحية للنفايات". في: منتال: عيادة وبراغماتية للدكتوراه في التحليل النفسي، العدد 24. كلاميسي، أبريل 2010.