אבינועם חקלאי -  ابينوعام حكلاي
August 25, 2023

אפיסטמופוליטיקה - Epistemopolitics

קרוב משפחה מבוגר אושפז בבית חולים לכמה ימים. לפני שחרורו שאל אותו אח סיעודי חובש כיפה לשם משפחתו. כאשר נענה בשם מעוברת, שאל לשם המשפחה המקורי ואז הוסיף ש״בן גוריון כפה עליכם להחליף את שמות משפחתכם״. כאשר נודע לו מקום מגוריו של קרוב המשפחה, ציין כי בסמוך למקום זה קבורים ילדים מ״פרשת ילדי תימן החטופים״.

בהרצאה ״הילד וידע״ (2011), פורש מילר את המאבק הפוליטי המתרחש בשדה החינוך המחפש לכפות על הילד זהות, למשל זאת הנקראת: לאום. השאלה היא אילו מסמני אדון יסמנו אותו. עבור הסובייקט, להשיג סימן הזדהותי, כרוך בהתענגות שחייבת להיות לא שלמה, לעבור אובדן, להשיג כריתה.    

מילר קושר בין מסמן האדון-S1 שיכפה זהות על הילד לבין האובדן ההתענגותי אותו הוא מכנה כריתה.

אריק לוראן (1991) בהרצאה על סמינר 17, קושר את האובדן דווקא אל  S2.

הוא אומר שעקבת ההתענגות הראשונה דוחפת לחיפוש אחריה, וההתקלות במסמן שני (S2) המצוי ב-אחר, היא שמביאה לאובדן מנה של התענגות. הרישום השני כרוך במה שהתחולל בעת הרישום של העקבה הראשונה, כשהסובייקט מחפש אובייקט אבוד.

מכל מקום, אנחנו יכולים לראות כי מדובר ברישום/עקבה/ כריתה והותרת חותם התענגותי בל יימחה באמצעות הזדהות ראשונית ועמוקה.

עובדה זו יכולה לשפוך אלומה של אור על שיח החרשים המתחולל בזירת המאבק הפוליטי.  

באותה הרצאה, מסב לוראן את תשומת ליבנו לשיח הממשל הפרוידיאני.

מי שנמצא בעמדת המשילות יכול לתפקד רק אם התמקם במקום של האידיאל המצליח לקבץ לקבוצה אוסף של סובייקטים. הם מתקשרים אל אובייקט ההתענגות, אובייקט הדחף עליו הם מוותרים בהציבם אותו במקום של האידיאל (כאובייקט אגלמתי).

זהו שיח האדון שהוא למעשה הופעתו של הלא מודע (אובייקט התענגותי ייחודי המכוסה על ידי אובייקט אגלמתי).

אם נכנה את ההסכמה לויתור על אובייקט הדחף ומיקומו בעמדת האידיאל כאובייקט זוהר בשם: אהבה, נוכל להסיק שכאשר זוהרו של האובייקט במקום האידיאל הועם, הנכונות להקרבה מתפוגגת, או אולי נכון יותר לומר מותקת אל מקום אחר בו מוצב האידיאל.

כך נקבל את הפסקת ההתנדבות של הטייסים, החיילים והלוחמים ואת הרעיון של אי תשלום מיסים.

בסמינר 17 (1969) אומר לאקאן שהכניסה של S1 אל סוללת המסמנים, אותה הוא מכנה S2, מארגנת את ה-אחר בדיעבד כשדה של ידע. זה יוצר סובייקט. מילר (2011) מכנה ידע זה ״ידע-סמבלנט״ ובהשראת ההמצאה של פוקו ״ביופוליטיקה״, הוא קורא לקרב על מסמני האדון שתחת עוּלם יפול הסובייקט-ילד; אפיסטמופוליטיקה.

מכאן שהאח הסיעודי ״יודע״ שבן גוריון כפה שמות משפחה עבריים על נתיניו ובכך עקר אותם ממסורת אבותיהם, וכן, שהאחר המתענג של שלטון מפא״י חטף תינוקות ממוצא תימני.

אלו השמות הניתנים ל״כריתה״ האפיסטמופוליטית שאיתם עלינו איכשהו לחיות.

 

Lacan.J. (1969). The Other Side of Psychoanalysis.Norton.

Miller, J.A (2011). Psychoanalytical Notebooks, 24.

3. לוראן. א (1991). לאקאן והשיחים. תרגום מספרדית: מבל גרייבר וסרחיו מישקין.

 

 

Epistemopolitics السياسة المعرفية-——————— تم إدخال أحد أقاربي المسنين إلى المستشفى لبضعة أيام. قبل خروجه منها سأله ممرض يرتدي الكيباه[1] عن اسم عائلته. عندما أجاب بإسم معبرن (مقلوب للغة العبرية)، سأله عن اسم عائلته الأصلي ثم أضاف أن "بن غوريون أجبركم على تغيير كنياتكم". وحين علم بمحل إقامة قريبي،ذكر أن بالقرب من هذا المكان دُفن أطفال من "قضية الأطفال اليمنيين المخطوفين". في محاضرة "الطفل والمعرفة" (2011) يعرض ميلر النضال السياسي الذي يدور في حقل التربية والذي يسعى إلى فرض هوية على الطفل، مثلاً ما يسمى: القوميّة، والسؤال هو أي دوال سيّدة سوف يحمل. فيما يتعلق بالذات، فإن الحصول على علامة لتحديد الهوية مرتبط بتلذذٍ شرط أن يكون غير مكتمل، أن تمر بتجربة الفقدان، البتر. يربط ميلر بين دال السيد 1-S الذي يفرض هوية على الطفل والفقدان التلذذي الذي يسميه البتر. في المقابل يربط إيريك لوران (1991) في محاضرة عن السمينار ال17 الفقدان بِ S2. يقول إن أثر التلذذ الأوليدفع للبحث عنه، وأن التصادم مع الدال الثاني (S2)الموجود في- الآخر، هو الذي يؤدي إلى فقدان جرعة من التلذذ. يتضمن التسجيل الثاني ما حدث عندما تم تسجيل الحصر (inhibition) الأولي، عندما تبحث الذات عن موضوع (object)مفقود. على أي حال، يمكننا أن نرى أن الأمر يتعلق بالتسجيل / الحصر/ البتر وترك بصمة تلذذية لا تُمحى من خلال التماهي الاولي والعميق. يمكن لهذه الحقيقة أن تلقي الضوء على الحوار العقيم الذي يدور في ساحة النضال السياسي. في نفس المحاضرة، يلفت لوران انتباهنا إلى خطاب فرويد عن الحكم. لا يمكن لأي شخص في منصب الحاكم أن يقوم بعمله إلا إذا تموضع في مقام المثل الأعلى الذي ينجح في توحيد جمع من الذوات في مجموعة. يربطهم بموضوع التلذذ، موضوع الدافع الذي يتخلون عنه عندما يضعونه في مكان المثل الأعلى (كموضوع ثمين). هذا هو خطاب السيد الذي هو في الواقع ظهور اللا-شعور(موضوع تلذذيّ فريد مغطى بمضوع ثمين). إذا أطلقنا على الموافقة على التخلي عن موضوع الدافع وموضعه في موقع المثل الاعلى كشيء ساطع اسم: الحب، يمكننا أن نستنتج أنه عندما ينطفئ بريق الشيء في موقع المثل الاعلى، فإن الاستعداد للتضحية يتلاشى، أو ربما يكون الأصح أن نقول إنه يوجَّه إلى مكان آخر حيث المثل الأعلى. هكذا نحصل على توقف الطيارين والجنود والمحاربين عن التطوع وفكرة عدم دفع الضرائب. في السمينار17 (1967) يقول لاكان أن دخول S1 في مجموعة الدوال، التي يسميها S2، ينظم ال- آخر لاحقاً كمجال من المعرفة. وهذا يخلق ذاتاً. يسمي ميلر (2011) هذه المعرفة "المعرفة المجزوئة" وبالاستيحاء من اختراع فوكو "السياسة الحيوية"، هو يدعو إلى معركة على الدوال السيّدة التي ستسقط الذات-الطفل تحت عبئها؛ السياسة المعرفية. ومن هنا فإن الممرض "يعرف" أن بن غوريون فرض ألقابًا (أسماء عائلة) عبرانية على رعاياه وبالتالي اقتلعهم من تقاليد أسلافهم، وأيضاً أن الآخر المتلذذ من حكم مباي خطف أطفالاً من أصل يمني، وهذه هي الأسماء التي تُطلق على "البتر" السياسي المعرفي التي يجب أن نتعايش معها بطريقة أو بأخرى.


[1] قبعة يضعها الرجال اليهود المتدينون (المترجمة)

מבט נוסף

ירון גילת - يارون غيلات

שפה אחרת

דברי ימי ההיסטוריה של הפסיכיאטריה כוללים גם את הניסיונות המשונים לפענח את מה שנקרא אז "שפה סכיזופרנית" [2, 1]. חוקרים, פסיכיאטרים ואחרים, כילו קריירות על ההשערה לפיה חולי סכיזופרניה מדברים בשפה אחרת. כשהם אולי מדמיינים עצמם לז'אן-פרנסואה שמפוליון, סברו הללו שאם רק יפענחו את כללי הדקדוק והתחביר של שפה מסתורית וסמויה זו, יוכלו לתת מובן לבליל ההברות, הצלילים והמילים, ולהבין את פשר הנאולוגיזם ומעוף האסוציאציות שמציגים סובייקטים אלו. למרות שהביטוי "שפה סכיזופרנית" היה מצוי לעתים קרובות בספרות הפסיכיאטרית של המאה העשרים, לא תמיד היה ברור אם מדובר בשפה אחת שלכל חולי הסכיזופרניה או של רבים מהם, או שמא מדובר באוסף של שפות פרטיות של כל אחד מן החולים, כמו היה מדובר בגרסה מחודשת ופתולוגית של מגדל בבל. למרבה התדהמה, היו אף פסיכיאטרים שביקשו לתת את הרושם שהם יודעים ואף יכולים לשוחח בשפה סכיזופרנית, ומכאן גם נבעה טענתם שאחרים, שאינם חולים, יכולים גם הם ללמוד שפה זו וכך לתקשר עם חולים סכיזופרניים ואז גם לפרש דלוזיות סכיזופרניות מוזרות ומורכבות.

הגלגול המעודן של הקוריוז הזה מן ההיסטוריה של הפסיכיאטריה, בא היום לביטוי במה שנקרא "פסיכותרפיה רגישת תרבות". במקרה זה, הנחת המוצא היא שבני אדם שונים מגיעים ממוצאים אתניים וגאוגרפיים שונים ומתרבויות שונות, שפת האם שלהם שונה, ההשתייכות הלאומית שלהם שונה, כמו גם הרקע הדתי שלהם וזהותם הדתית. רוצה לומר, הם מדברים ב"שפות תרבותיות" שונות זו מזו. הואיל וכך, מכיוון שלא ניתן להבין אותם מפרספקטיבה מערבית, הווה אומר עם "השפה המערבית", אזי גם לא ניתן לקיים עמם מפגש פסיכותרפי אלא אם לומדים כביכול לדבר בשפתם – "השפה האחרת".

לאחרונה, בימים הקשים הפוקדים את ישראל, ומול הזוועה של מאורעות השביעי לאוקטובר והניסיונות לתת להם הסבר, ולו חלקי, נשמעת גם טענה כאילו עלינו להביא בחשבון שמעשי הזוועה שהתחוללו בקיבוץ בארי, בכפר עזה ובמסיבת נובה ברעים, עליהם שמענו גם מפי המחבלים עצמם בהקלטות חקירות השב"כ שפורסמו, ניתנים לפענוח אם רק נשקול או נשכיל לקבל את האפשרות, שישנה "שפה אחרת" או "שפה חדשה" בה עלינו להשתמש כדי להבין, כדי לתת מובן ומשמעות, למה שהוא לחלוטין ובאופן מוחלט חסר כל מובן. מול הזוועה, שמכוּננת ככזו בדיוק משום שהיא חסרת כל משמעות, ובדיוק משום שאם הייתה לה משמעות אזי היא לא הייתה זוועה, אנו מזמנים את הפנטזמה על מנת שתמלא את החורים. הפנטזמה, כאילו אנו נדרשים ל"שפה חדשה" או ל"שפה אחרת", שבאמצעותן נוכל להבין את האחר הרדיקלי, זו הפנטזמה של ההזדהות עם המסמן, של הניכור של הסובייקט במסמן [3]; מסך שאיתו הסובייקט הוא אפקט של מסמן אחד על מסמן אחר. כל פירוש מוסיף עוד מסמן לשרשרת, עד אינסוף. זו מטונימיה של "שפות אחרות" אשר מחייבת לקבל את המציאות כביכול שלפיה לכל אחד ואחת שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום [4]. מה שהשערה זו, כמו גם ההשערות של "שפה סכיזופרנית" ושל "שפה תרבותית", מחמיצות, הוא את העובדה הפשוטה, החותכת, שאין "שפה אחרת", שישנה רק שפה אחת והיא לא תופסת את הכל. שישנו יסוד מסדר אחר, מן הצד של ההפרדה, שאיננו מסמן, שעובד אחרת מאשר הניכור, ושאותו פוגשים בעת המפגש עם הממשי כאשר משהו מן הטראומה מתפרץ ויש אפקט של התעוררות.

 

מקורות:

1.    R.Sommer et al. Is There a Schizophrenic Language? Arch Gen Psychiatry. 1960; 3(6):665-673.

2.   S.Schwartz. Is there a schizophrenic language? Published online by Cambridge University Press:  04 February 2010.

3.   J.Lacan. TheSeminar of Jacques Lacan: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (BookXI). W. W. Norton & Company; Revised edition (April 17, 1998).

4.   אורחים לקיץ / נעמי שמר.

 

לקריאה
עמרי ביכובסקי - عمري بيخوفسكي

להתייצב בפונקציה -أن تتبوأ وظيفتك

העתירות שהוגשו לבג"ץ מעמידות בפניו, ראשית לכל, אך גם בפני כל אזרח, שאלות יסוד שאינן בהכרח משפטיות אלא בראש וראשונה אזרחיות, בדבר אופיו של החוק ואופן יישומו. מדובר בבג"ץ אודות נבצרותו של בנימין נתניהו והבג"ץ בדבר החוק לביטול עילת הסבירות. הראשון טוען שמאחר ונתניהו הפר את הסכם ניגוד העניינים שלו, ומאחר ואין כל אפשרות מעשית שראש ממשלה לא יהיה מעורב בהפיכה המשטרית, הרי שהוא מנוע מלכהן. בשני –עתירה כנגד החוק לביטול עילת הסבירות – הוגשו כמה עתירות במסגרתן נטענו טענות שונות החל מאי-חוקתיותו של החוק וכלה בפגמים שנפלו בתהליך החקיקה.

מה שעל הפרק, בשתי העתירות, הוא ההתנגשות בין החוק-ככתבו-וכלשונו (the letter of the law) ובין רוח החוק. במקרה של העתירה להוציא את נתניהו לנבצרות, על בסיס ניגוד העניינים שהוא מצוי בו, הטקסט של החוק, ה"ככתבו וכלשונו" שלו, מורה שעל נתניהו לצאת לנבצרות: הוצב תנאי (מהותי) לכהונתו (ניגוד עניינים); אין חולק על כך שהוא לא עמד בו, ואינו יכול לעמוד בו, ולכן עליו לצאת לנבצרות. אך רוח החוק מעמידה בפני השופטים דילמה אחרת: לפטר ראש ממשלה נבחר, שזוכה לאהדה רבה שלבוחריו, ובתוך מצב נפיץ כגון זה המתרחש עכשיו – תהיה התערבות בלתי נסבלת (גם אם חוקית) מבחינת השופטים, בלב פעולתה של הרשות המבצעת. אפשר להמר בבטחה שהעתירה הזו תידחה בגלל רוח החוק. גם היועמ"שית המליצה בכיוון זה.

בעתירה כנגד החוק לביטול עילת הסבירות המצב המשפטי (ככל שיש אודותיו הסכמה פרשנית די רחבה) הוא יותר סבוך. לטעון שהחוק עצמו מחריב את הדמוקרטיה, או: הלבנה הראשונה הנעקרת מחומת הדמוקרטיה, היא טענה לא משפטית צרה אלא כזו הלוקחת בחשבון את הכוונות העתידיות של המחוקקים. נוסיף לכך את העובדה שבג"ץ ניצב בפני מצב חסר תקדים (פסילת תיקון לחוק יסוד) ונקבל את זאת שכדי להכריע בסוגיה זו על בג"ץ להכריע בנוגע למגרש שעליו הוא משחק –מגרש המשתרע החל מהחוק-ככתבו-וכלשונו, וכלה ברוח החוק במובן מרחיק לכת.

מהי רוח החוק? רוח החוק הוא אותו אופן בו מיושם החוק על מקרים פרטיקולריים. זה התפקיד שנותן לאקאן לאב: לתת את שמו להיות הווקטור של התגלמות החוק באיווי (הערה על הילד, 1969). כלומר, האב עושה הומניזציה של החוק, כך שבנו יכול לפגוש אותו באופן חי. כשזה לא המקרה אנו פוגשים את "האב של שרבר" – שכיהן כנשיא בית הדין לערעורים, הו האירוניה! לא לחינם ראש הרכב שופטים נקרא אב בית הדין. אב – כרמז לכך שתפקידו הוא לעשות את אותה הומניזציה של החוק – להביא את קריאתו שלו למה שהינו רוח החוק.

זא'ק אלן מילר אומר במפורש (תאוריית טורינו, 2000): "החוק הלא הומני הוא כל החוק, החוק באופן מבני הינו לא הומני, משום שהוא מתעלם מן הפרטיקולרי, ובאם ישנם שופטים, זה על מנת לערוך הומניזציה של החוק."

הפעם שופטינו פוגשים שאלה לא משפטית במפגיע; שאלה המתגלגלת לפתחם כסובייקטים הנושאים בפונקציה: איך אתה, אדוני השופט, מתייצב בפונקציה שלך, לנוכח מה שקורה?!

تطرح الالتماسات المقدمة إلى المحكمة العليا، أسئلة أساسية تتجاوز الاعتبارات القانونية وتتناول أساسًا الجوانب المدنية المتعلقة بطبيعة القانون وكيفية تطبيقه. يتعلق ذلك بالتماس المحكمة العليا الذي يتناول أمر عزل بنيامين نتنياهو، بالإضافة الى التماس المحكمة العليا الذي يتناول قانون إلغاء المعقولية القانونية. يدعي الأول أنه نظرًا لانتهاك نتنياهو لاتفاقية تضارب المصالح الخاصة به، وبما انه ليس من الممكن تواجداحتمال في الواقع لعدم تورط رئيس الوزراء في قلب نظام الحكم، لذا لا يمكنه البقاءفي منصبه. في الثانية - التماس ضد القانون لإلغاء المعقولية القانونية - تم تقديم عدة التماسات مبنية على ادعاءات مختلفة، بدءًا من عدم دستورية القانون وانتهاءً بالعيوب التي حدثت في العملية التشريعية.

على المحك في كلا الالتماسين يكمن التعارض بين نص القانون (the letterof the law)وروح القانون (the spirit of the law). في قضية الالتماس لاقتياد نتنياهو إلى العزل القانوني، لسبب تضارب المصالح، ينص نص القانون، "كماكُـتِبَ وكما قيل"،أن على نتنياهو الانصياع للعزل القانوني: تم وضع شرط (جوهري) على فترة ولايته (اتفاق عدم تضارب المصالح)؛ لا جدال في أنه لم يمتثل لها، ولا يستطيع الامتثال لها، فبالتالي عليه الانصياع إلى العزل القانوني. لكن روح القانون تطرح معضلة مختلفة للقضاة: فإن إقالة رئيس وزراء منتخب، الذي يحظى بشعبية كبيرة من ناخبيه، وفي وضع مشحون مثل الذي يحدث الآن - سيكون ذلك تدخلاً لا يطاق (حتى لو كان قانونيًا) من جانب القضاة، في صميم عمل السلطة التنفيذية. يمكننا الرهان بثقة أنه سيتم رفض هذا الالتماس بسبب روح القانون. كما أوصت المستشارة القضائية للحكومة في هذا الاتجاه ايضا.

في الالتماس ضد القانون لإلغاء المعقولية القانونية، يكون الوضع القانوني (نظرًا لوجود اجماع تفسيري واسع إلى حدٍ ما حول هذا الموضوع) أكثر تعقيدًا. إن الادعاء بأن القانون نفسه يمس بالديمقراطية، أو: حجرالاساس الأول الذي أُزيل من جدار الديمقراطية، هو حجة غير قانونية محدودة،ولكنه يأخذ في الاعتبار نوايا المشرعين المستقبلية. لا بد من الذكر، أن المحكمةالعليا تواجه موقفًا غير مسبوق (الغاء تعديل قانون الأساس) وعلينا الذكر أنه من أجل الحسم في هذه المسألة، يجب على المحكمة العليا اتخاذ قرار بالنسبة للساحة التي تلعب فوقها – ساحة تبدأ من القانون بحذافيره، وتمتد إلى روح القانون بالمعنى بعيد المدى.

ما هي روح القانون؟ روح القانون هي نفس الطريقة التي يتم بها تطبيق القانون على حالات خاصة. هذا هو الدور الذي يعطيه لاكان للأب: إعطاء اسمه ليكون موجها لتجسيد القانون في الرغبة(ملاحظة عن الطفل، 1969). أي أن الأب يجعل القانون إنسانيًا، حتى يتمكن ابنه من مواجهته بشكلٍ حي. عندما لا يكون الأمر كذلك، نلتقي بـ "والد شريبر" -الذي شغل منصب رئيس محكمة الاستئناف، يا للسخرية! ليس من قبيل الصدفة أن يطلق على رئيس هيئة القضاة اسم "أب المحكمة"[1]. الأب -كتلميح إلى أن وظيفته هي إضفاء ذلك الطابع الإنساني على القانون – أن يأتينا بقراءته الخاصة لما هي روح القانون.

يقول جاك ألان ميللر بوضوح (نظرية تورينو، 2000): "القانون اللاإنساني هو كل القانون، القانون من الناحية الهيكلية هو غير إنساني، لأنه يتجاهل الخاص، وإذا كان هناك قضاة، فهم من أجل إضفاء الطابع الإنساني على القانون".

هذه المرة يواجه قضاتنا مسألة غير قانونية بشكل قاطع. سؤال يطرح نفسه أمامهم كذوات يشغلن وظيفة: كيف تتبوأ يا سيدي القاضي وظيفتك في ظل ما يحدث؟!


[1] بالعبرية אב בית הדין (المترجمة)

לקריאה
ירון גילת - يارون غيلات

חיות-אדם בקיבוץ בארי

1.    צירוף מסמני מחודש בשפה העברית, אשר נושא גוון אל-ביתי משהו, הולך וקונה לו אחיזה בדברי ימי תועבת עולמינו: חיות-אדם. חיות (S1) – אדם (S2). תפלצת כימרית שחציה חיה וחציה אדם. האם הצירוף הזה נושא משמעות חדשה או שמשמעות שאינה למעשה קיימת נכפית עליו? זהו האדם שמפעם לפעם נוהג לדחוס את שמו כנגד מסמנים אחרים; בן-אדם, בת-אדם, תת-אדם, על-אדם, פרא-אדם. צירופי תחילית לשם עצם. זהו האדם, בן האדם, שאוהב להעיד על עצמו שאינו חיה. אומרים "מותר האדם מן הבהמה". שרים "לא, אנחנו לא חיות, רק בני אדם"[1]. אלא שהיומרה הזו תקפה רק מן המקום ממנו מדברים, כלומר מפרספקטיבה אחת בלבד, זו של בני האדם. לא מדובר בטענה הנעוצה ברלטיביזם, אלא בטענה הנעוצה בשפה; רוצה לומר, המשפט "אנחנו לא חיות" הוא משפט אמת כל עוד הוא נאמר בשפה שהיא השפה של בני האדם ולא השפה של החיות (ככל שיש כזו, אם בכלל), משום שעבור החיות האחרות אנחנו איננו אלא חיות. אדם יכול לומר: אני מדבר. החיה לא יכולה לומר כדבר הזה. זה רק עבור בני האדם שחלק מן היצורים זוכה לכינוי "חיות", חלק אחר זוכה לכינוי "חיות-אדם" וחלק אחר זוכה לכינוי "אדם". וקוהלת החכם ידע כבר לומר ש"מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל"[2]. "הכל הבל", זה ביטוי המכוון לממשי, מעבר למובן ולמשמעות.

2.     היגיון כזה אפשר למצוא גם בפרספקטיבה שממנה ניתן להשקיף על מאורעות הזוועה של השביעי באוקטובר 2023. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, אמר ש"מתקפת חמאס לא התרחשה בחלל ריק"[3]. "העם הפלסטיני נתון ל-56 שנים של כיבוש חונק" אמר המזכ"ל והוסיף: "הוא רואה את אדמתו נשחקת בעקביות בגלל התנחלויות ואלימות, אנשיו נעקרים מבתיהם - ואז הבתים נהרסים. תקוות הפלסטינים לפתרון פוליטי מתפוגגות". מזכ"ל האו"ם מתמקם כמי שיודע. גם כותבים ישראלים כמו גדעון לוי, שפרסם בעיתון הארץ מאמר שנשא את הכותרת המדברת בעד עצמה: "אי אפשר לכלוא שני מיליון בני אדם בלי שזה יגבה מחיר אכזרי"[4], טוענים למעשה שיש ברשותם ידע אודות הסיבתיות ההיסטורית: S1 מוביל או גורם ל-S2. "מאחורי כל זה", כתב לוי, "עומדת השחצנות הישראלית". טענה כזו מניחה מראש יחס של סיבה ותוצאה, בין S1 ("לכלוא שני מיליון בני אדם","השחצנות הישראלית") לבין S2 ("מחיר אכזרי", "כל זה").

3.     בלתי אפשרי להשקיף מחוץ לשפה. הקולות הקוראים לבחון את העוולות שנעשו לפלשתינים תושבי עזה על-ידי ישראל לפי פרספקטיבה של כיבוש או סגר או מצור שהטילה מדינת ישראל על רצועת עזה, אומרים שניתן להבין או לתרץ, להסביר או לנמק את מעשי הזוועה על-ידי אותן עוולות כביכול. לשון אחר: לשיטתם, את מאורעות השביעי לאוקטובר יש לבחון בפרספקטיבה היסטורית של שרשרת סיבות בה האחת הולידה את רעותה וכן הלאה. אלא שנקודת מבט זו, מתיימרת להיות ממוקמת אי שם בחוץ, על כוכב אחר. לעומת זאת, מי שנוכח פה בתוך השפה של המקום הזה לא יכול לשים עצמו כאילו הוא תופס את הטבח שכל מטרתו הייתה להמית יהודים באשר הם, כאילו הטבח הזה קשור בהיסטוריה כלשהי בכלל ובהיסטוריה של העימות הישראלי-פלשתיני בפרט. הפרספקטיבה, כמו גם ההיסטוריה, תקפות מן הבחינה של שרשרת הסובבים והמסובבים רק כל עוד לא נעשה המעבר לאקט קטסטרופלי – ומרגע שנעשה מעבר לאקט וזוועה שוחררה אל העולם, ההיסטוריה קורסת. באותו הרגע היא הופכת ללא רלבנטית וכל סמבלנט של סיבתיות המניח כאילו S1 הוא הסיבה ההיסטורית של S2 נעלם זה מכבר ביחד עם חיים שקופחו באכזריות שלא ניתן היה לדמיין. אותו מקף שמחבר את מה שלא ניתן לחיבור אלא באופן מאולץ ואשר מייצר צירוף מסמני חדש וחסר משמעות (חיות-אדם, S1-S2), מחבר כביכול גם את מה שלא ניתן לחיבור במובן של סובב ומסובב. זהו מקף שהוכה במהלומת מעדר עד קיפוד הראש מן הגוף, עד כדי קטיעה מלאה של שרשרת מסמנים, לכדי צירוף נטול מובן ומוליך שולל כמו "מאחורי כל זה" (S1) – "עומדת השחצנות הישראלית" (S2). וגם במקרה זה, אין מדובר בשאלה שלרלטיביזם או אבסולוטיזם; מדובר בביתור פולח של S1 מ-S2 . יש היסטוריה, אבל אין סיבה היסטורית; אין סיבה היסטורית לאוושוויץ. אין סיבה היסטורית למאורעות קיבוץ בארי וכפר עזה ורעים. מפאת הביתור הזה, בלתי אפשרי לתת הסבר כלשהו למאורעות התפלצתיים הללו. מדובר בקריעה אלימה של שרשרת המסמנים, כריתה של מסמן אחד ממשנהו, ולכן גם כריתה של ידע מונח.


[1]שישי שבת. זקני צפת, מילים: מאור כהן

[2] קוהלתג, יט

[3]https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-10-24/ty-article/.premium/0000018b-62ab-d230-a1bf-6bbb98360000

[4]https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-08/ty-article/.premium/0000018b-0aac-dae9-adcb-abbf619e0000

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form