פז חיט צוריאל - باز حياط تسوريئيل
June 13, 2025

המסמן - זה שמעבר להזדהות - الدال – ذلك الذي يتجاوز التماهي

הגיליון האחרון של פולמוס הזמין את הכותבים לומר משהו על דו לשוניות ברקע שתי השפות של כתב העט- עברית וערבית, בארץ המורכבת שלנו. אכן הכותבים התיחסו לעברית ולערבית. דו לשוניות. נושא חשוב ואקטואלי.

האם נוכל לשאול מחדש- מהי דו לשוניות? ההתיחסות לדו לשוניות לפי החלוקה לעברית וערבית נותנת תוקף לקיום 2 הקבוצות כנבדלות ונפרדות, כאשר כל אחת מקבלת מראית עין של הומוגניות תחת המאפיין המשותף- השפה. בצד ההכרה החשובה בקיומן של שתי הקבוצות, שתי שפות, בארץ הזו, להזכיר שבשדה של הפסיכואנליזה לכל אחד ואחת השפה הפרטית שלו הנשזרת בשפה הכללית של הקבוצה. אפשר להגיד-סוג של שיסוע סובייקטיבי. או סוג של דו לשוניות. אנחנו חושבים, משלים את עצמנו שכולנו דוברים את אותה שפה (העבריים את העברית, הערבים את הערבית), אך כפי שמילר אמר "כולנו משוגעים"[1].למסמן יש את הנתיב הסובייקטיבי שלו, הוא משתרשר עם מסמנים אחרים, סינגולאריים, אחריהם אנו מנסים להתחקות באנליזה. מה ששוכן מתחת לקו השבר, ודאי יהיה נבדל בין איש לרעהו. כן, ישנן משמעויות משותפות שאנו חולקים בדלוזיה הקולקטיבית. אך אם נבחר באלו כמצפן בלבדי, נמצא שנותרנו ביד עם האשליה של ההבנה, זו שכה מאפיינת את הפסיכולוגיה.

היתה לי היתקלות סביב המסמן "ציונות". המסמן הזה מחזיק משהו מהסיפור הלאומי- נגיעתו לכינון האמיץ של החיים אחרי השואה, לעבודה של החלוצים עם השארית הפורייה לשם הקמת הארץ, למפעל הציוני. לאחרונה, כגאות מתגברת, עולה שהמסמן הזה, "ציונות", משמש אחרים כמילת גנאי, שנאה, קללה, ואף עלבון. עבורי המסמן "ציונות" מחזיק לא רק הזדהות לאומית אם כי גם נגיעה להיסטוריה המשפחתית והאישית שלי, והוא מחזיק גם איזה ממשי שלא ידעתי שאני יודעת עליו. הממשי הזה לא יכול להיות קולקטיבי וגם לא הזדהותי. הממשי כממשי אין לו מילים. המוסיקה קשרה בו בכל זאת דבר מה בעודה רומזת בתוים:

"...אני גרה מול המים והאופק רחוק,

וגבוהים השמים והים הוא עמוק

יש ליופי פה טעם של עקבות מלחמה

פה גדלים עשבי זעם בין פרחי נחמה

(...)

אני גרה מול המים ונופים משכבר

מספרים לי בינתיים איך הפכו לעפר

כאן תמצא בכל אבן גם שרידי חלומות

כאן נושאים את הסבל בתוך סל השמחות..."[2]

 

ברגע מסוים של אסוציאציה, נקשר בי האקט הציוני של הקמת המדינה אל האפשרות לתרום משהו בשדה של הפסיכואנליזה בארץ, עם השפה שלי והממשי הזה. המסמן "ציונות" ברגע הזה לא היה מסמן לאומי אלא מסמן סובייקטיבי שיש להתחקות אחריו, להתעניין בו מעבר להזדהויות. המסמן שלכאורה מייצג זהות, שייכות לקבוצה, דווקא הוא נשא עקבת ממשי יקרה. הדבר יכול להיות רלוונטי עבור כל מסמן אחר, לאומי או לאו, כמו למשל לגבי המסמן "פלסטיני". שהרי אם לא נחקור ונתעניין מה זה אומר או לא אומר עבור סובייקט מסוים- ערבי או יהודי, נישאר רק עם השנאה, הקיטוב, ועם היומרה לדעת ולהבין מראש.

אז, באיזו דו לשוניות מדובר בשדה "שלנו"?

دعا العدد الأخير من جدل الكتّاب ليدلوا بدلوهم عن الثنائية اللغوية على خلفية لغتي المجلة - العبرية والعربية، في بلدنا المعقد. وحقيقة، تطرق الكتّاب إلى العبرية والعربية. الثنائية اللغوية. موضوع مهم وذو صلة وثيقة بما يدور حولنا في وقتنا الحاضر.

هل يمكننا أن نسأل من جديد - ما هي الثنائية اللغوية؟ إن الإشارة إلى الثنائية اللغوية وفقا للتقسيم إلى العبرية والعربية تؤكد وجود المجموعتين على أنهما متمايزتان ومنفصلتان، في حين تحصل كل منهما على مظهر من مظاهر التجانس في ظل السمة المشتركة – اللغة. إلى جانب الاعتراف الهام بوجود المجموعتين، بوجود لغتين، في هذا البلد، تجدر الإشارة إلى أنه في مجال التحليل النفسي، توجد لكل واحد لغته الخاصة، التي تتداخل مع اللغة العامة للمجموعة. يمكن أن نقول عن ذلك– نوع من الشرخ الذاتي. أو نوع من الثنائية اللغوية. نعتقد، نحن، نوهم أنفسنا بأننا جميعا نتحدث نفس اللغة (العبرانيون العبرية، والعرب العربية)، ولكن كما قال ميلر،"نحن جميعا مجانين".[3] للدال مساره الذاتي الخاص، وهو متداخل كالسلسلة في دوال أخرى مفردة، التي نحاول تتبعها في التحليل النفسي. ما يقع تحت خط الكسر (المقام) سيكون بالتأكيد مختلفا من شخص لأخر. نعم، هناك معاني مشتركة نتشاركها في الوهم الجماعي. ولكن إذا اخترناها كبوصلة وحيدة، سيتضح لنا أن ما بين أيدينا هو وهم الفهم، وهذا ما يميز علم النفس بشكل كبير.

كان لي لقاء حول الدال "الصهيونية". يحمل هذا الدال شيئا من القصة القومية - ارتباطه بالتأسيس الشجاع للحياة بعد المحرقة، بعمل الطلائعيين مع البقية الخصبة من أجل إقامة الدولة، بالمشروع الصهيوني. في الآونة الأخيرة، كما المد المتعاظم، يبدو أن الآخرين يستخدمون هذا الدال، "الصهيونية"، ككلمة بذيئة، كلمة كراهية، مسبّة وحتى إهانة. بالنسبة لي،لا يحمل دال "الصهيونية" هوية وطنية فحسب، بل يحمل أيضا لمسة من تاريخي العائلي والشخصي، كما أنه يحمل واقعيا لم أكن أعرف أنني أعرفه. هذا الواقعي لا يمكن أن يكون جماعيا ولا تماهيا. الواقعي كواقعي ليس له كلمات. رغم ذلك، ربطت الموسيقى به شيئا وهي ما زالت تلمح بالنوتات الموسيقية:

 

"... أعيش مقابل الماء والأفق بعيد،

والسماء عالية والبحر عميق

للجمال هنا طعم آثار الحرب

هنا تنمو أعشاب الغضب بين أزهار العزاء

(...)

 

أعيش قبالة البحر والأطلال

تخبرني كيف تحولوا إلى تراب

هنا ستجد في كل حجر بقايا أحلام

هنا يحملون المعاناة في سلال الفرح ..."[4]

 

في لحظة معينة من التداعي، كان الفعل الصهيوني لإقامة دولة إسرائيل مرتبطا بإمكانية المساهمة بشيء ما في مجال التحليل النفسي في إسرائيل، بلغتي وهذا الواقعي. لم يكن دال "الصهيونية" في تلك اللحظة دلالة وطنية، بل دلالة ذاتية يجب تتبعها، والاهتمام بما تعنيه فيما يتعدى التماهي. حصرا الدلالة التي تمثل، ظاهريا، الهوية والانتماء إلى مجموعة، تحمل في الواقع أثرا ثمين لواقعي. يمكن لهذا الأمر أن يكون ذو صلة بأي دلالة أخرى.  وطني أم لا، كما في حالة الدلالة "الفلسطينية". فإذا لم نبحث ونهتم بما يعنيه أو لا يعنيه بالنسبة لذات معينة – عربي أو يهودي، فلن يتبقى لنا سوى الكراهية والاستقطاب وغرور المعرفة والفهم المسبقين.

وعلى ذلك، عن أي ثنائية لغوية نتحدث في "مجالنا"؟

 

 

[1] Miller, J. A. (2001). Ironic clinic. Psychoanalytical Notebooks26,9-24.‏

[2] השיר "אני גרה מול המים" נכתב על ידי יוסי בנאי, הולחן על ידי ענבל סמדר, מבוצע על ידי ריטה. לשיר קיים ביצוע נוסף.

[3] .  ميلر، ج. أ.(٢٠٠١). العيادة الساخرة. دفاتر التحليل النفسي، ٢٦، ٩-٢٤.

[4] أغنية "أعيش أمام الماء" من تأليف يوسي بناي، ألحان عنبال سمدار، وأدتها ريتا. للأغنية أداء آخر.

מבט נוסף

שרי ויינריך אדלשטיין - ساري وينريخ إدلشطاين

דחיפה אל הצי(ו)ניות - دفع باتجاه التّهكُّم*

להסיר את הרעלה – לחשוף את מבט האל האפל.

 

במאמר "קליניקה אירונית" [1], מילר  מתייחס לכך שכל השיחים (הדיסקורסים) הינם הגנה

כנגד הממשי, אך בו בזמן מבחין בין שיח הנשען על הסמלי, כהגנה מפני הממשי לבין זה שאינו כזה

הסמלי קשור אל האדיפוס, הסובייקט נתן הסכמה שלא לדעת על אמת שאין להעלותה על

הדעת בשם אהבה מספקת לאב. ובהקשר לזאת, בשם ההסכמה לוויתור על האובייקט

החלקי, מעניק הנוירוטי למבנים סמליים – מוסדות. ולאלו המיצגים אותם – סובייקטים

המגלמים תפקידים סמליים של שמות אב כגון – "מורים","שוטרים", "אנשי צבא",

"פסיכואנליטיקאים". אנרגיה ליבידינלית הנוצרת סביב החסר, כזו ההופכת אותם לאחרים

גדולים מונחים לידע, שידריכו אותו במשעולי ההתענגות של חייו: יפרשו ,יאסרו , יתירו.

אמונה זו בכוחם, קשורה קשר שלא ניתן לניתוק בחסר זה שהסובייקט ממקם בהווייתו.

הוא הסכים לאבד ומאז חי בחוסר הנחת של תצורת תחליפי הסיפוק, אך גם, בו בזמן, אובדן

זה של האובייקט החלקי אותו הוא ממקם באחרים. זה המאפשר לו לישון ואף לחלום.

ההומור למשל, שפרויד מזכיר אותו כנתיב קומי של האני העליון, ניצחון קטן, חיסכון

בהדחקה הינו עדיין עדות לעליבותו של הסובייקט ואל החסר המובנה בהווייתו.

האירוניה לעומתו, כמו גם הציניות.., אינה של האחר הגדול, אלא מכוונת נגדו.

"היא אומרת שהאחר הגדול אינו קיים ושבחשבון אחרון הקשר החברתי הוא רמאות".

פרשנות זו של הקשר החברתי, שאחת מתוצאותיה האפשריות הינה סובייקט נבל

(villainous), מאפשרת לתקוף מאז נובמבר את המוסדות הסמליים של המדינה

ולנסות לפרקם מכוחם. בשם חשדנות בשיח החברתי והצגתו כרמאות.

באופן זה נקרעות רעלות הסמלי, שנתנו מובן מספק לחיינו.

קריעת הרעלה היא גילוי האל האפל של מבט הציניות על חיינו.

אנו משיבים בהתנגדות .

 

[1]ז'אק-אלן מילר, "קליניקה אירונית". 1993. חוברת מספר 23 Clinique Ironique.

במקורפורסם : בכתב העת .La Cause Freudienne  

  

نزع الحجاب - الكشف عن نظرة إله الظلام.

في مقال "العيادة الساخرة" "IronicClinic" [1]، يشير ميلر إلى حقيقة أن جميع الخطابات هي آلية دفاع بمواجهة الواقعي، ولكنه يميز في الوقت نفسه بين الخطاب القائم على الرمزي، باعتباره دفاعًا بمواجهة الواقع، والخطاب الذي ليس كذلك.

يرتبط الرمزي بالأوديب، أعطت الذات الموافقة على عدم معرفة الحقيقة التي لا يمكن تصورها باسم المحبة الكافية للأب. وفي هذا الصدد، باسم الموافقة على التنازل عن الموضوع (object) الجزئي، يمنح الشخص العصابي لمبانٍ رمزية - مؤسسات. ولأولئك الذين يمثلونهم – الذوات اللواتي يجسدن أدوارًارمزيةً لألقابٍ مثل - "المعلمين"، "رجال الشرطة"، "رجالات الجيش"، "المحللين النفسيين". طاقة ليبيدونية تتبلور حول النقص، طاقة تحولهم إلى آخرين كبار** من المفترض انهم ذوي معرفة، سيرشدونها في طرقات التلذذ في حياتها: يفسرون، يمنعون، يسمحون.

يرتبط هذا الإيمان بقوتهم برباط لا يمكن حلّه بتلك الفجوة التي تحدد الذات موضعها في كينونتها.

لقد وافقت الذات على الفقدان ومنذ ذلك الحين تحيا في حالة من عدم السكينة سببها خلق بدائل للاكتفاء، ولكن، في الوقت ذاته، هذه الخسارة للموضوع الجزئي الذي تموقعه في الآخرين. هي ما تسمح لها بالنوم وحتى الحلم.

الفكاهة على سبيل المثال، التي ذكرها فرويد كمسار هزلي للأنا الأعلى، انتصار صغير، توفير في الكبت، تظل دليلًا على بؤس الفرد والنقص الكامن في كينونته.

السخرية في المقابل، وكذلك التهكم ... ، لا تأتي من الآخر الكبير، وإنما هي موجّهةٌ ضده.

"تقول إن الآخر الكبير غير موجود وأن، في الاعتبار الأخير، العلاقة الاجتماعية هي احتيال."

هذا التفسير للعلاقة الاجتماعية، والذي من نتائجه المحتملة خلق ذات خسيسة، يسمح بمهاجمة المؤسسات الرمزية للدولة منذ نوفمبر ومحاولة تجريدها من قوتها. باسم التشكيك في الخطاب الاجتماعي واعتباره احتيال. وبهذه الطريقة، تتمزق حجب الرمزية، التي أعطت لحياتنا معنى مرضٍ.

تمزق الحجاب هو كشف إله الظلام للنظرة التهكمية إلى حياتنا.

نحن نرد بالمقاومة.

 

* في المقال الأصلي تستعمل الكاتبة الكلمة"التهكم" باللغة العبرية بتضمين حرف واحد بين قوسين يحولها الى كلمة"الصهيونية". (المترجمة)

** جمع "الآخر الكبير"

 

[1] جاك آلان ميلر، "العيادة الساخرة".1993. الكتيب رقم 23 Clinique Ironique.

نُشر في الأصل: في مجلة LaCause Freudienne

לקריאה
מרקו מאואס - ماركو ماواس

תפקיד הקיום במבנה קאנט עם סאד, האג עם ברית מילה - وظيفة الوجود في المبنى كانط مع ساد، "هاج" مع الختان

הפונקציה המבנית של הקיום עולה מחדש במה שאנו יודעים מדברי השופט אהרון ברק[1] במשפט ישראל בהאשמת "רצח עם", בהאג, (מקום הולדתו של שפינוזה).

הוא התייחס למקום הולדתו.

"הייתי ילד בן 5 כשבמסגרת מבצע ברברוסה כבש הצבא הגרמני את עיר הולדתי קובנה בליטא", כתב, "בתוך ימים ספורים נלקחו מבתיהם כמעט 30,000 יהודים מקובנה, והוכנסו לגטו. זה היה כאילו נידונו למוות, וחיכינו להרג",המשיך ואמר. "ב-26 באוקטובר 1941 נצטוו כל יהודי הגטו להתאסף בכיכר המרכזית, המכונה 'כיכר הדמוקרטיה'. כ-9,000 יהודים נלקחו מהכיכר באותו יום, והוצאו להורג באש מקלעים".

ברק הסביר בפירוט רב מדוע הוא מתנגד לדרישה להפסקה מיידית של פעולות האיבה ולהגדרת פעולות ישראל בעזה כ"רצח עם", תפיסה המייצגת, לדעתו,"הרס מחושב, והתנהגות אנושית בצורה הכי גרועה שלה".  לדבריו, "זו האשמה הכי חמורה שאפשר, והיא שזורה בחוויה של חַיי האישיים".

"חשבתי הרבה איך השפיעה החוויה הזו עליי כשופט. לדעתי ההשפעה הייתה כפולה: ראשית, אני מודע עמוקות לחשיבות קיומה של מדינת ישראל. אם ישראל הייתה קיימת ב-1939, יתכן שגורל העם היהודי היה שונה. שנית, אני מאמין גדול בכבוד האדם. הנאצים ועוזריהם רצו להפוך אותנו לאפר ואבק. הם רצו לקחת מאיתנו את כבודנו כבני אדם, אבל בזה הם נכשלו".

"ברגעים הקשים ביותר בגטו, שמרנו על האנושיות שלנו. הנאצים הצליחו לרצוח רבים מבני עמנו, אבל הם לא הצליחו לקחת מאיתנו את האנושיות".

המילה של השופט אהרון ברק קיימת, באופן מפתיע, כאמירה ממשית, ״מעבר לחוק״. מעבר למעריציו מקפלן, כמו גם למתנגדיו מהקואליציה הממשלתית. מעבר לימין ושמאל. הוא שופט שהופיע כדי לשפוט... כעד.

תפקיד זה, זה של ״העד כקיום״, אינו ניתן לצמצום לחוק. זה בלתי ניתן לצמצום לכל נורמליות. לכל שיח פוליטי מנרמל.

לאקאן הצליח לאתר את חשיבותה של ברית המילה עבור האנליטיקאים [2], "שיש ביניהם כל כך הרבה יהודים", החתך הזה מפריד בין חתיכת בשר קטנה שהיא הבשר ככזה.

לאקאן הצביע שם, ביחס לברית המילה,  על שמו של בנו השני של ישעיהו - שאר היישוב - כ"השארית שתשוב".

"ישועה באמצעות השאריות", [3] כך כינה ז'אק -אלן מילר טקסט כדי לציין את ״הדרך החוצה״, שגילה זיגמונד פרויד על ידי פתיחת שיח שונה מהבלתי אפשריים האחרים.

השופט אהרון ברק העיד כשופט ושפט כעד. הוא גילם שריד ש"חוזר ממקום אחר".

אין פוליטיקה או אוניברסלי אפשרי לקיום.

 

זה נכתב כתוצאה של שיח עם פרלה מיגלין, ביום שבת 27 ינואר 2024. היא הקיום שלידי


[1] https://www.jpost.com/israel-news/article-783929b

[2]  לאקאן, ז., סמינר 10 , ״ המועקה.״ בשיעור של ה-8 מאי 1963. ההתייחסות לברית מילה מופיע בכמה שיעורי נוספים.

[3] «Le salut par les déchets». In: Mental: Clinique et pragmatique de la désinsertion en psychanalyse, n.24. Clamecy, avril 2010.

تتجلى الوظيفة البنيوية للوجود من جديد فيما نعلمه من أقوال القاضي أهارون باراك في محاكمة إسرائيل بتهمة «الإبادة الجماعية» في هاج –لاهاي (مسقط رأس سبينوزا).

وقد أشار إلى مسقط رأسه.

كتب: "كنت صبيًا في الخامسة من عمري عندما احتل الجيش الألماني، كجزء من عملية بارباروسا، مسقط رأسي كاوناس في ليتوانيا. وفي غضون أيام قليلة، تم أخذ ما يقرب من 30 ألف يهودي من منازلهم في هذه المدينة وإدخالهم إلى "الجيتو". كان الأمر كما لو أنه حكم عليهم بالإعدام، وكنا ننتظر أن نُقتل". "في 26 أكتوبر 1941، أُمر جميع يهود في "الجيتو" بالتجمع في الساحة المركزية التي كان يطلق عليها اسم "ساحة الديمقراطية". وتم أخذ حوالي 9000 يهودي من الساحة في ذلك اليوم وإعدامهم بنيران المدافع الرشاشة".

وقدم باراك شرحًا مفصلاً لأسباب معارضته لمطلب الوقف الفوري للعمليات القتالية ولتعريف أعمال إسرائيل في غزة بأنها "إبادة جماعية"، وهوالمفهوم الذي يمثل، في رأيه، "دماراً مدروساً، وسلوكاً بشرياً في أسوأ صوره".. وبحسب قوله فإن "هذا أخطر اتهام، وهو مرتبط ارتباطاً وثيقاً بتجربة حياتي الشخصية".

"لقد فكرت كثيرًا في كيفية تأثير هذه التجربة علي كقاضٍ. أعتقد أن التأثير كان ذا شقين: أولاً، أنا أدرك تمامًا أهمية وجود دولة إسرائيل. لو كانت إسرائيل موجودة في عام 1939، من المحتمل أن مصير الشعب اليهودي كان مختلفاً". ثانيا، أنا من أشد أنصار كرامة الإنسان. أراد النازيون وأعوانهم تحويلنا إلى رماد وغبار. لقد أرادوا أن يسلبونا كرامتنا كبشر، لكنهم فشلوا ".

"خلال أحلك الأوقات في ال"جيتو"،حافظنا على إنسانيتنا. لقد نجح النازيون في قتل العديد من أبناء شعبنا، لكنهم فشلوا في انتزاع إنسانيتنا".

كلمة القاضي اهرون باراك قائمة، وبشكلٍ يدعو إلى الدهشة، كتصريح واقعي، "ما عبرالقانون". ما عبر معجبيه من كابلان، كما خصومه من الائتلاف الحكومي. ما عبر اليمينواليسار. إنه قاضٍ حضر ليحكم... كشاهد.

ولا يمكن اختزال هذا الدور، أي دور "الشاهد كوجود"، لقانون. إنه غير قابل للاختزال لأي حالة طبيعية. لأي خطاب سياسي تطبيعي.

تمكن لاكان من تحديد أهمية الختان بالنسبة للمحللين[1] "الذين من بينهم الكثير من اليهود"، فهذاالقطع يفصل قطعة صغيرة من اللحم وهي اللحم في حد ذاته.

وأشار لاكان هناك، فيما يتعلق بالختان، إلى اسم ابن إشعياء الثاني – بقية المستوطنة (شآر ييشوف) – على أنه "البقية التي ستعود" (شإريت هييشوف).

"الخلاص من خلال البقايا"[2]،هذا الاسم الذي أطلقه جاك-آلان ميلر على نصٍ من أجل الإشارة إلى "الطريق للخروج"،الذي اكتشفه سيغموند فرويد عن طريق فتح خطاب مختلف عن الخطابات المستحيلة الأخرى.

لقد شهد القاضي أهرون باراك كقاض وحكم كشاهد. لقد أدى دور الباقي ال"عائد من مكان آخر".

لا توجد سياسة أو عالمية ممكنة للوجود.

 

تمت كتابة هذا النص على أثر محادثة مع بيرلا ميجلين، يوم السبت 27 يناير 2024. إنها الوجود الذي بقربي.


[1] لاكان، ز.، السمنار العاشر، "الكرب" في درس 8مايو 1963. وتظهر الإشارة إلى الختان في عدة دروس أخرى.

[2] "تحية للنفايات". في: منتال: عيادة وبراغماتية للدكتوراه في التحليل النفسي، العدد 24. كلاميسي، أبريل 2010.

 

לקריאה
ירון גילת - يارون غيلات

שפה אחרת

דברי ימי ההיסטוריה של הפסיכיאטריה כוללים גם את הניסיונות המשונים לפענח את מה שנקרא אז "שפה סכיזופרנית" [2, 1]. חוקרים, פסיכיאטרים ואחרים, כילו קריירות על ההשערה לפיה חולי סכיזופרניה מדברים בשפה אחרת. כשהם אולי מדמיינים עצמם לז'אן-פרנסואה שמפוליון, סברו הללו שאם רק יפענחו את כללי הדקדוק והתחביר של שפה מסתורית וסמויה זו, יוכלו לתת מובן לבליל ההברות, הצלילים והמילים, ולהבין את פשר הנאולוגיזם ומעוף האסוציאציות שמציגים סובייקטים אלו. למרות שהביטוי "שפה סכיזופרנית" היה מצוי לעתים קרובות בספרות הפסיכיאטרית של המאה העשרים, לא תמיד היה ברור אם מדובר בשפה אחת שלכל חולי הסכיזופרניה או של רבים מהם, או שמא מדובר באוסף של שפות פרטיות של כל אחד מן החולים, כמו היה מדובר בגרסה מחודשת ופתולוגית של מגדל בבל. למרבה התדהמה, היו אף פסיכיאטרים שביקשו לתת את הרושם שהם יודעים ואף יכולים לשוחח בשפה סכיזופרנית, ומכאן גם נבעה טענתם שאחרים, שאינם חולים, יכולים גם הם ללמוד שפה זו וכך לתקשר עם חולים סכיזופרניים ואז גם לפרש דלוזיות סכיזופרניות מוזרות ומורכבות.

הגלגול המעודן של הקוריוז הזה מן ההיסטוריה של הפסיכיאטריה, בא היום לביטוי במה שנקרא "פסיכותרפיה רגישת תרבות". במקרה זה, הנחת המוצא היא שבני אדם שונים מגיעים ממוצאים אתניים וגאוגרפיים שונים ומתרבויות שונות, שפת האם שלהם שונה, ההשתייכות הלאומית שלהם שונה, כמו גם הרקע הדתי שלהם וזהותם הדתית. רוצה לומר, הם מדברים ב"שפות תרבותיות" שונות זו מזו. הואיל וכך, מכיוון שלא ניתן להבין אותם מפרספקטיבה מערבית, הווה אומר עם "השפה המערבית", אזי גם לא ניתן לקיים עמם מפגש פסיכותרפי אלא אם לומדים כביכול לדבר בשפתם – "השפה האחרת".

לאחרונה, בימים הקשים הפוקדים את ישראל, ומול הזוועה של מאורעות השביעי לאוקטובר והניסיונות לתת להם הסבר, ולו חלקי, נשמעת גם טענה כאילו עלינו להביא בחשבון שמעשי הזוועה שהתחוללו בקיבוץ בארי, בכפר עזה ובמסיבת נובה ברעים, עליהם שמענו גם מפי המחבלים עצמם בהקלטות חקירות השב"כ שפורסמו, ניתנים לפענוח אם רק נשקול או נשכיל לקבל את האפשרות, שישנה "שפה אחרת" או "שפה חדשה" בה עלינו להשתמש כדי להבין, כדי לתת מובן ומשמעות, למה שהוא לחלוטין ובאופן מוחלט חסר כל מובן. מול הזוועה, שמכוּננת ככזו בדיוק משום שהיא חסרת כל משמעות, ובדיוק משום שאם הייתה לה משמעות אזי היא לא הייתה זוועה, אנו מזמנים את הפנטזמה על מנת שתמלא את החורים. הפנטזמה, כאילו אנו נדרשים ל"שפה חדשה" או ל"שפה אחרת", שבאמצעותן נוכל להבין את האחר הרדיקלי, זו הפנטזמה של ההזדהות עם המסמן, של הניכור של הסובייקט במסמן [3]; מסך שאיתו הסובייקט הוא אפקט של מסמן אחד על מסמן אחר. כל פירוש מוסיף עוד מסמן לשרשרת, עד אינסוף. זו מטונימיה של "שפות אחרות" אשר מחייבת לקבל את המציאות כביכול שלפיה לכל אחד ואחת שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום [4]. מה שהשערה זו, כמו גם ההשערות של "שפה סכיזופרנית" ושל "שפה תרבותית", מחמיצות, הוא את העובדה הפשוטה, החותכת, שאין "שפה אחרת", שישנה רק שפה אחת והיא לא תופסת את הכל. שישנו יסוד מסדר אחר, מן הצד של ההפרדה, שאיננו מסמן, שעובד אחרת מאשר הניכור, ושאותו פוגשים בעת המפגש עם הממשי כאשר משהו מן הטראומה מתפרץ ויש אפקט של התעוררות.

 

מקורות:

1.    R.Sommer et al. Is There a Schizophrenic Language? Arch Gen Psychiatry. 1960; 3(6):665-673.

2.   S.Schwartz. Is there a schizophrenic language? Published online by Cambridge University Press:  04 February 2010.

3.   J.Lacan. TheSeminar of Jacques Lacan: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (BookXI). W. W. Norton & Company; Revised edition (April 17, 1998).

4.   אורחים לקיץ / נעמי שמר.

 

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form