מלאכת התרגום וזרות - عن الترجمة والغربة

September 17, 2022
גיליון 14

הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד גרס כי "שנאה, כיחס לאובייקטים, קודמת [מופיעה לפני] לאהבה".[1] כך, שנאה היא תחושה יסודית אשר פועלת לכאורה בשירות השימור-עצמי של האני [האגו] מפני איומו של אובייקט כגורם זר. מחד, הזר כאובייקט ממוקם מחוץ לאני כגורם אשר הנפש מושקעת בו, וככזה הוא מעסיק את ה'אני', או בהרחבה את הקבוצה בה הוא אינו נכלל, וכגורם זר מעלה שאלות של יחס: אלו פעולות לנקוט כלפי הזרות, עד כמה הוא מסוכן או מאיים, וכו'. מאידך, ניתן לזהות בשנאת הזר מהלך הפוך, רגרסיבי, של השקעה נרקיסיסטית באני לשימור והגנה מפני אותו אובייקט זר.

כאשר הזר נתפס כמסוכן או מאיים, כאובייקט שנאה, האני נוקט בעמדה של התגוננות והתבצרות כנגד אותה סכנה נשקפת, וזוהי השקעה מתמשכת ומתוחזקת. פעולה נפשית זו משקפת גם עמדה פוליטית – התבצרות האני (או הקבוצה) מפני זרות. בהתבוננות זו, מודגש היבט חשוב בעמדה הפוליטית כלפי הזרות, שכן אותה התבצרות והשלכותיה אינה רק כלפי זר או זרות מבחוץ אלא גם כלפי פנים: ההשלכות אינן רק על הזר, אלא גם על האדם או החברה המחזיקים בעמדה זו, ובאופן ממוקד יותר גם בנפש עצמה ופעולתה. למעשה, אותה זרות, אשר איננו יכולים להסבירה באופן מלא, מאחר שהיא יוצרת חורים של אי-ידיעה מעצם היותה זרה, מתקיימת באופן פעולת הנפש באמצעות פונקציה של בידול גורם המקבל סטטוס של זרות ביחס לאני, או בפוליטיקה גם לקבוצה, וגורם כזה הוא האובייקט הפסיכואנליטי.

ייתכן ומשהו מאותה עמדה פוליטית מתבצרת מתקיים בכל אדם - החשש מפני הזר, החשש מפני התפוגגותו של האני אל מול אותה זרות מאיימת. אך גם אם כך, אין זה מחייב כי עמדתו הפוליטית של כל אדם היא שנאת הזר – ניתן להתמקם בעמדה אחרת. כאן נכנסת מלאכת התרגום, אשר מאמצה קשור בזרות מסוימת וכיצד לגשת אליה, למשל- כיצד היא נתפסת. ואם יש בכך מן התפיסה, אזי מעורבת בכך מידה מסוימת של פרשנות, או במילים אחרות עולה השאלה כיצד מתרגמים את או עם הדבר הזה, אשר תמיד בסטטוס של זרות. זאת בהינתן כך שהדבר הזר תמיד נותר זר, מחוץ לתרגום, בלתי ניתן לתפיסה או להסבר באופן מלא.

מלאכת התרגום ושורשיה ברטוריקה

כדי להעמיק בנושא, פניתי אל חיבורו של רטוריקן אנגלי מהמאה ה-16 בשם ריצ'רד שרי.[2] בדומה לרטוריקנים אחרים בני-זמנו, מתייחס שרי אל התרגום כפעולה רטורית המזוהה עם הקטגוריה של הֶיסֵּט [טרופוס, trope], לעיתים בעברית מכונה גם מליצה. ההיסט נבדל מן הקטגוריה של פיגורה [figure] , אשר בה אין שינוי במסמניות ההולמת [proper signification] אלא הפיכה של משפט או מלל מסוים ליותר מספק, נעים, משויף, וכו'. כך הפיגורה קשורה באֵפֵקְטים והאָפֶקְטיביות של הדיבורו הסיפוק בו באופן מיטבי. לעומתה, ההיסט עוסק בתנועה ובשינוי המילה והמשפט ממסמניות "הולמת" אל אחרת, שאינה הולמת, ומשום כך בעברית היסט מלשון הסטה.

על מנת להסיט דבר-מה מיעד מסוים אשר ישבו מן הסיפוק אל אחר נדרשת השקעה [ליבידנלית], אך גם נדרש מהלך של ויתור – במקום דבר מסוים להציב משהו אחר. כפעולה רטורית, שרי מוסיף, התרגום [באנגלית תיכונה Translatio ובלטינית Traducio] הוא "מילה המתורגמת מהדבר אשר אותו היא מסמנת באופן הולם אל דבר אחר אשר ייתכן והוא בהסכמה עמו מעצם קרבתם [הדמיונית, הצורנית, הפונקציונלית, ועוד]." התרגום הוא צורה של מטאפורה, לפחות מבחינה לוגית, אשר אינה מחייבת קרבה בין מילת המקור והמילה המתורגמת. פעולה זו, כותב שרי,"מבין כל מעלותיו של הדיבור, היא העיקרית." למעשה, הדיבור עצמו כולל במידה מסוימת פעולת תרגום, דברים נאמרים במקומן של פעולות מוטוריות אחרות, זהו תרגום של "דבר" לכדי מילים.

שרי מוסיף ומפרט, "דבר אינו משכנע [persuade] באופן יעיל יותר, דבר אינו מציג את הדבר לעינינו באופן יותר ראייתי [evidently], דבר אינו מניע באופן אמיץ יותר את המיחושים, דבר אינו גורם לאורטוריה טובה, נעימה או שופעת יותר [מאשר תרגום]". פעולת התרגום לא רק מעשירה את השפה, היא גם קשורה במה שהדיבור יכול לגשת אליו – גם אם לא באופן ישיר. דרך הדיבור כתרגום, ישנו ניסיון לייצג דברים אשר נעדרים מן הדיבור. כך הדיבור עצמו הוא פעולת היסט, יש בו מן הראייה לקיומו של דבר אחר, לקיומה של זרות מחוץ לדיבור. ובתרגום, אומר שרי, יש סיפוק, הנאה, וכן אומנות - אנו מוצאים סיפוק בהיסט.

הרטוריקן האנגלי פיצ'אם, בחיבורו 'Garden of Eloquence' (1593), ציין שלוש סיבות לקיומן של פעולות היסט: הכרח, רצון ואומנות. רצון ואומנות על פיו קשורים בהיסט, ולא ארחיב בכך כאן, אך תחילה ישנו הכרח [necessity] להיסט, "היכן שיש צורך במילים לבטא את טבעם ומידתם של דברים שונים, בני האדם נדחקו ונאלצו לחפש תרופה להיצע של צורך כהגדול, וכך קראו אנשים חכמים לזכור [דגש שלי] כי דברים רבים דומים זה לזה במובנים מסוימים של הטבע כאילו רעיון טוב הוא לשאול שם של דבר אחד כדי לסמן [signifie] דבר אחר, אשר בחלקו או במידת טבעו דומה לו, וכך החלו הם להשתמש בדיבור מתורגם". פיצ'אם קושר את הדיבור והתרגום באופן מובהק, וגם קושר את פעולת ההיסט לפעולת הזיכרון אשר פרויד מזהה עם רישומים, שיירים, עקבות זיכרון אשר נרשמים בלא מודע, ויש לציין כי רישום גם הוא פעולת שפה. ניתן להסיק מכך כי פעולת התרגום אינה מתרחשת בהכרח בין שפות, היא קשורה באופן פעולת הנפש – התרגום מתרחש גם באותה השפה עצמה כפעולת דיבור או כתיבה. בקפיצה לוגית מהירה, ההיסט הוא הבסיס לדיבור כתיבה ותוצריהם (אומנות למשל), והוא ביסוד מה שניתן לכנותו אנושיות. לולא פעולות שפה, איננו יצורים מדברים הטבולים בשפה, כי אם משהו מעולם החי גרידא. גם בכך ישנו ויתור הקשור בהסכמה להיות יצורים בשפה, יצורים מדברים.

הנפש ופעולת ההיסט

המנגנון הנפשי של הלא מודע, כפי שפיתח אותו פרויד, קשור באופן הדוק בפעולות שפה ובהיסט. בשנת 1896, פרויד תיאר את המערכת הנפשית "[כ]סדרה של רישומים זה אחר זה, כאשר כל אחד מתרגם את קודמו לניב שונה". פרויד אף מכנה את מנגנון ההדחקה, מנגנון המונע מחומרים לא-מודעים לעבור אל המודע, בכינוי "סירוב לתרגום" [Versagung der bersetzung] (פרויד, מכתב לפליס מתאריך 6 בדצמבר 1896).[3]מעניין לשים לב, לא מדובר בתרגום בין שפות – מדובר בתרגום בין ניבים אשר קשורים לאותה השפה. הגדרת ההדחקה כסירוב לתרגום משמעה, בין השאר, כי יש משהו שאינו ניתן לתרגום: הלא מודע אינו מתורגם אל המודע באופן מלא, זה מבני ולא ניתן לשינוי, וכך ההדחקה משרתת את הזרות. אפשר לומר שהמערכת הנפשית, כפי שפרויד הבנה אותה, מושתתת ביסודה על עקרון של כתיבה ותרגום באופנים שונים: הסטה מפעולות מוטוריות למילים, או תרגום בין ערכאות (לא מודע, סמוך למודע, מודע), תרגום של חוויות-גוף לכדי רשמים (בלא-מודע),ועוד. אך כאמור, בהינתן הדחקה, לא מתקיים תרגום מלא, ישנו מן הסירוב לתרגום.

מאחר ולא הכול ניתן לתרגום, אפשר לומר כי התרגום כפעולה תר, כמו מחפש אחר דבר-מה. האדם מדבר, בין השאר, מאחר וישנו משהו אשר אינו ניתן לדיבור ואשר דוחף אותו לדבר, כך מיקמנו את האובייקט בתחילת המאמר – גורם זר. תחת ההדחקה, ישנו גם סירוב לתרגום, משמע ישנו שדה אשר אינו נגיש באופן ישיר לאדם. הדבר אשר דוחף לדיבור, הקשור באותה זרות, או השדה של הלא מודע כמה שאינו נותן עצמו לתרגום אל המודע, אלו אינם בהכרח נתפסים כמשהו רצוי עבור האדם, יכולה להיות דחייה כלפי האובייקט, וכן גם כלפי הלא מודע. אך יכולים גם להיות סקרנות, משיכה, עניין. בהינתן כך כי ישנה זרות בנפש האדם, בצורות שונות, מציבה מלאכת התר-גום שאלות אשר אין עליהן תשובות חד-משמעיות: כיצד לגשת אל הזרות או מה לעשות בהינתן קיומה? איך לגשת אל מלאכה עם תוצר הקשורה באותו דבר אשר אינו ניתן לתרגום מלא, אשר תמיד יהיה בו מן הלא-מובן? שאלות אלו הינן פרטניות, כל אדם ועמדתו, גישתו ואופן עשייתו. אך כאשר מתייחסים אל מלאכת התר-גום, קרי מעשה אשר האדם לוקח על עצמו, מבצע,ניתן לנסות ולזהות מה נכלל במעשה מסוג זה.

במלאכת התר-גום נדרש ויתור, וזהו עניין מובנה: ויתור על ניסיון מלא לתרגום, דבר אשר אינו אפשרי (למשל, בשל ההדחקה). גם בקריאה, על הקורא לוותר על ההצלחה לקרוא הכול, על מנת להצליח ולקרוא משהו הקשור באותה זרות יסודית בבסיס פעולת ההיסט. בניסיון לתפוס הכול על ידי פעולת התרגום ישנו כשל יסודי, אשר אינו מותיר מקום לזרות המבנית המתקיימת בבסיס מלאכת התר-גום. במובן מסוים, יש במלאכת התר-גום משהו מן הבלתי אפשרי, אך היא גם ביסוד היצור האנושי, היצור המדבר, מעצם היותו מדבר. מלאכה זו יש בה מן האי-נוחות מאחר והיא קשורה בזרות ובמעשה – למשל, מעשה הקשור במלאכת התרגום, מעשה הקשור בעבודה עם הזרות – מעשה אשר לכשעצמו אינו כולו מובן. אך בלעדיה, כמו היה האדם מבטל את הזרות (באחר ובו), מבטל את הדיבור ופעולתו (הקשורים בזרות), וכיוצא מכך גם מבטל את נפשו ואנושיותו. כך מתברר כי היצור האנושי, ככל שהוא יצור מדבר, נדרש לאפשר את קיומה של הזרות לא רק במילותיו, אלא גם במעשיו.


[1] תרגום שלי מתוך הגרסה האנגלית למאמר "Instincts and Their Vicissitudes", מאת זיגמונד פרויד,במהדורה הסטנדרטית של כתבי פרויד, כרך 14, עמ' 139.

 [2]  שם חיבורו הוא ‘A Treatise of Schemes and Tropes’, הוא ראה אור בשנת 1550.

[3] בטענה זו נעזרתי במאמרו המרתק של ז'אן לפלנש, "ספציפיות של בעיות טרמינולוגיה בתרגום של פרויד" (1991), ומשם הציטוט.

يقول المحلل النفسي زيغموند فرويد أن "الكراهية تجاه أي موضوع تسبق (أيتظهر قبل) الحب"[1]. أي أن الكراهية شعور أساسي وظيفته كما يبدو حماية النفس [الأنا] من تهديد أي موضوع كعامل خارجي غريب. من ناحية، يتموقع الغريب كموضوع خارج الأنا تهتم به النفس، وهو يشغل لذلك الـ "أنا"،أو المجموعة التي لا تشمله، ويثير كعامل غريب أسئلة علائقية: ما هي الإجراءات التي يجب اتخاذها تجاه الغربة؟، ما مدى خطورته؟ وما إلى ذلك. من ناحيةأخرى، يمكننا أن نرى بكراهية الغريب مسار نكوص معاكس، لاستثمار نرجسي بالأنا من أجل الحفاظ عليه وحمايته من الموضوع الغريب إياه.

يتخذ الأنا، عندما يُنظر إلى الشخص الغريب على أنه خطر أو تهديد أو موضوع كراهية، موقفًا دفاعيًا ضد الخطر القادم، وهو جهد وعمل مستمرين. يعكس هذاالمجهود النفسي موقفًا سياسيًا أيضًا: انغلاق الذات (أو المجموعة) بوجه الغريب. يبرز هذا جانبًا مهمًا في الموقف السياسي تجاه الغربة، حيث أن التقوقع وإسقاطاته ليس موجهًا تجاه الغريب أو الغربة من الخارج فقط، بل ومن الداخل أيضًا: لا يؤثر الأمرعلى الغريب فقط، بل وعلى الشخص (أو المجموعة) الذي يتمسك بهذا الموقف، وبالنفسوعملها تحديدًا. في الواقع، فإن هذه الغربة نفسها التي لا يمكننا تفسيرها بشكل شامل لأن غرابتها تخلق ثغرات وفجوات من الجهل، حاضرة بطريقة عمل النفس من خلال عملية تمييز عنصر يكتسب مكانة الغربة نسبةً للذات، أو في السياسة تجاه مجموعة. هذا العامل هو موضوع التحليل النفسي.

قد يكون الموقف السياسي المتقوقع حاضرًا لدى كل شخص: الخوف من الغريب، الخوف من تلاشي الذات في مواجهة الغربة المخيفة. لكن حتى لوكان ذلك صحيحًا، لا يعني هذا أن الموقف السياسي لدى كل شخص هو كراهية الغريب - بل من الممكن التموضع بموقف آخر. وهنايأتي دور الترجمة، التي يتعلق المجهود بها بغربة ما وكيفية التعامل معها، إدراكهاعلى سبيل المثال. وإن كان هناك شيء ما من الإدراك، فهو ينطوي على مستوى تفسيري ما، أو بكلمات أخرى، يطرح السؤال عن كيفية ترجمة الشيء، أو بصحبته، أو الترجمة مع الحفاظ على الشيء، الذي طالما سيكون غريبًا. هذا على فرض أن الشيء الغريب سيبقى غريبًا دائمًا،أو خارج الترجمة، غير قابل للإدراك أو التفسير التام.

 

الترجمة وجذورها البلاغية

قرأت، لدراسة الموضوع، مقالة ريتشاردشيري، وهو بليغ من القرن السادس عشر.[2]على غرار آخرين من فترته، يرى شيري بالترجمة عملًا بلاغيًا انزياحيًا (trope). يختلف الانزياح عن الشكل (figure)الذي لا يغير التعبيرات المناسبة (proper signification) بل يمنح الجملة أو النص صبغة مُرْضية، جميلة، مصقولة، إلخ. بهذا، يكون الشكل مرتبطًا بتأثيرات ونجاعة الكلام, والاكتفاء به على احسن وجه. بالمقابل، يتناول الانزياح الحركة وتغيير الكلمة والجملة من دلاليات "مناسبة" إلى أخرى، غير متلائمة, ومن هنا التسمية: انزياح.

تنطوي إزاحة أمر ما من معنى معيّن يتضمن اكتفاء ما, إلى آخر على استثمار (ليبيدوني) وعلى تنازل ما أيضًا: وضع أمر ما بدل أمرٍ آخر. يضيف شري أن الترجمة (Translatio بالإنجليزيةالوسطى، Traducio باللاتينية) هي "كلمة مترجمة من المعنى الذي تدل عليه بشكل لائق إلى أمر آخر قد يتوافق معها بحكم القرابة (الخيالية،الشكلية، الوظيفية، إلخ) بينهما. الترجمة هي شكل مجازي، منطقيًا على الأقل، لا يشترط القربة بين الكلمة الأصلية والكلمة المترجمة. "هذه هيا لعملية الأساسية من بين مجمل حسنات الكلام"، يقول عنها شيري. عمليًا،ي تضمن الكلام نفسه فعل الترجمة بشكل ما، تقال الأشياء بدل القيام بأعمال حركية أخرى، أي ترجمة "شيء" ما لكلمات.

يضيف شري مفسرًا: "لا شيء مقنع (persuade) بفعالية أكبر، ولا شيء يقدم لناالأمر بشكل قاطع أكثر (evidently)،ولا شيء يحفز الأحاسيس بأكثر جرأة، لا شيء يجعل البلاغة أفضل أو أكثر متعة أوثراءًا (أكثرمن الترجمة)".لا تثري الترجمة اللغة فحسب، بل ترتبط أيضًا بالمتاح للكلام - حتى لو لم يكن ذلك بشكل مباشر. في الكلام كترجمة محاولة لتمثيل ما يغيب من الكلام. أي أن الكلام نفسه هو عملية انزياح، فيه دليل على وجود شيء آخر، وجود الغرابة خارج الكلام. وفي الترجمة،يقول شِري، اكتفاء ومتعة وفن أيضًا - نجد الاكتفاء في الانزياح.

يقول البليغ الانجليزي بيتشام في مقاله"Garden ofEloquence"من العام 1593أن للانزياح ثلاثة أسباب: الحاجة، والرغبة، والفن. يرى بيتشام أن الفنون والرغبة متصلين بالانزياح، ولن أتحدث بتوسع عن الأمر، لكنه يبدأ بالحاجة (necessity) للانزياح: "عندما ظهرت الحاجة للكلمات للتعبير عن طبيعة وحجم الأشياء المختلفة، اضطر البشر للبحث عن علاج لتوفير مثل هذه الحاجة الكبيرة. دعا الحكماء لذلك إلى تذكر (تعليمي) أن هناك أشياءكثيرة متشابهة في بعض جوانب، كأنها فكرة جيدة أن تستعير شيئًا ما للدلالة (signifie) على شيء آخر يشبهه جزئيًا أوبالتقريب في طبيعته، وهكذا بدأ استخدام الكلام المترجم". يربط بيتشام بين الكلام والترجمة بشكل واضح، ويربط عمل الإزاحة بعمل الذاكرة الذي يربطه فرويد بتسجيلات وبقايا وآثار الذاكرة في اللاوعي. يجدر الذكر أن التسجيل هو إجراء لغوي أيضًا. يمكننا أن نستنتج أيضًا أن عمل الترجمة هو ليس عملًا يتم بين اللغات بالضرورة، بل أنه مرتبط بطريقة عمل النفس: تحدث الترجمة في اللغة نفسها أيضًا عند التحدث أوالكتابة. نستنتج من ذلك أن الانزياح هو أساس الكتابة والكلام وما ينتج عنها (الفن على سبيل المثال)،وهو أساسًا ما يمكننا تسميته بـ "الإنساني". لم نكن سنصبح كائنات مغمورة باللغة بدون إجراءاتها، بل كائنات حية ليس إلا. ينطوي هذا أيضًا على تنازل يتعلق بالموافقة على أن نكون كائنات في اللغة، كائنات ناطقة.

النفسوالانزياح

الآلية النفسية للاوعي، كما طورها فرويد، مرتبطة ارتباطًا وثيقًا باللغة وأعمال الانزياح.وصف فرويد النظام النفسي في العام 1896  "[علىأنه] سلسلة تسجيلات تلي أحدها الأخرى، يترجم كل منها ما يسبقه إلى لهجة مختلفة." حتىأن فرويد ينعت آلية الكبت، وهي آلية تمنع مرور الرسائل من اللاوعي إلى الوعي، بـ "رفض الترجمة" (Versagung derbersetzung)(فرويد، رسالة إلى فيليس بتاريخ 6 ديسمبر 1896)[3]. من المثير للاهتمام أن ليست هذه ترجمة بين اللغات بل بين لهجات مرتبطة باللغة نفسها. إن تعريف الكبت على أنه رفض للترجمة يعني، من بين أمور أخرى، أن هناك شيئ لا يمكن ترجمته: لا يترجَما للاوعي للوعي بالكامل، انه أمر بنيوي ومن غير الممكن تغييره، وبالتالي يخدم الكبت الغرابة. يمكنناالقول أن الجهاز النفسي، كما صاغه فرويد، يعتمد في الأساس على مبدأ الكتابةوالترجمة بطرق مختلفة: الانزياح من الحركة إلى الكلمات، أو الترجمة بيناللاوعي، شبه الواعي، الواعي، ترجمة التجارب الجسدية لتسجيلات (في اللاوعي)، والمزيد. لكن كماذكرنا، نظرًا للكبت، ليست هناك ترجمة كاملة، بل رفض للترجمة.

نظرًا لأن من غير الممكن ترجمة كل شيء، يمكننا القول أن الترجمة شبيهة بالبحث عن شيء ما.يتكلم الإنسان أيضًا لأن ثمة أشياء لا يمكنه قولها وتدفع به إلى الكلام، وهكذاحددنا الموضوع في بداية هذا المقال: عنصر غريب. يؤدي الكبت أيضًا لرفض الترجمة، أي أن هناك حيز ليس للإنسان متناولية مباشرة له. ما يدفع بنا للكلام، والمرتبط بالغربة نفسها، أو كما لا يسمَح للاوعي أن يترجَم إلى الوعي، لا يُنظر إليه بالضرورة على أنه أمر مرغوب فيه للإنسان، وقد يكون هناك رفض تجاهه، وكذلك تجاه اللاوعي. لكن قد يكون تجاهه فضول أيضًا، وانجذاب واهتمام. نظرًا لوجود الغربة،بأشكال مختلفة، في النفس البشرية، يطرح عمل التر-جمة أسئلة لا إجابات قاطعة لها: كيف نتعامل مع الغرابة أو ماذا نفعل في ظل وجودها؟ كيف نتعامل مع عمل يشبه منتجه ما لايمكن ترجمته بالكامل، والذي طالما سيكون به من غير المفهوم؟ هذه الأسئلة فردية، تخص كل شخص ومكانه ونهجه وطريقة عمله. لكن عندما نتحدث عن عمل الترجمة، أي فعل يلتزم الشخص بالقيام به، ويقوم به، يمكننا محاولة تحديد ما يتضمنه هذا النوع من الفعل.

يتطلب عمل الترجمة التنازل، وهو جزء بنيوي منها: تنازل عن محاولة القيام بترجمة كاملة، وهو أمر غير ممكن (بسبب الكبت على سبيل المثال). حتىفي القراءة، على القارئ التخلي عن القدرة على قراءة كل شيء، حتى ينجح في قراءة شيء يتعلق بالغربة الأساسية نفسها التي ينطوي عليها عمل الانزياح. هناك فشل جوهري في محاولة فهم كل شيء بواسطة الترجمة لا يترك مجالًا للاغتراب البنيوي الذي ترتكز عليه الترجمة. بمعنى ما، في عمل التر-جمة أمر ما مستحيل لكنه في جوهرالإنسان أيضًا، المخلوق الناطق، بحكم كونه ناطقًا. في عمل الترجمة قدر من عدم الراحة لأنه مرتبط بالغربة وبالفعل - على سبيل المثال، عمل مرتبط بالترجمة، عمل له صبغة غربة ما، فعل ليس مفهومًا تمامًا بحد ذاته. لكن بدونه، كما قد يبطل الإنسان الاغتراب (في الآخر وفيه)، يلغي الكلام والفعل (المرتبطين بالغربة)،ويلغي لذلك نفسه وإنسانيته، حتى يتبين أن الإنسان، بقدر ما هو مخلوق ناطق، يطالب بالسماح بوجود الاغتراب ليس في أقواله فحسب، بل وفي أفعاله أيضًا.


[1] ترجمتي من النسخة الانجليزية من مقال فرويد "Instincts and Their Vicissitudes"، المجلد 14، الصفحة 139.

[2] ‘A Treatise of Schemes and Tropes’، نشرت في العام 1550.

[3] استعنت أثناء الكتابة بمقال جان لابلانش الشيق، "مشاكل محددة في المفاهيم بترجمةفرويد" (1991)، ومنه أخذتالاقتباس.

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form