S1 והממד של ההיווכחות - S1 وبُعد التيّقن
S1 הוא מסמן אניגמטי. הוא מציין ראשית (לוגית) שאיננה ראשית, מפני שלאקאן מפעיל עליו את ההיגיון הבא: המסמן מקבל את ערכו מהיותו בתוך יחס – יחס אל המסמן שלפניו ואל המסמן שאחריו. כזכור, זה מה שמקיים את נוסחת הסובייקט: סובייקט הינו מה שמיוצג על-ידי מסמן עבור מסמן אחר. לכן, מאחר ולכל מסמן יש, בהגדרה הסטרוקטורלית הזאת, מסמן קודם, תמיד יהיה מסמן אחד שלא יהיה כלול בקורפוס המסמנים של האחר הגדול. זהו S1. אבל על-פי ההיגיון הזה, מרגע שאמקם אותו הוא כבר נכנס לספרייה של כל המסמנים ונכלל באחר הגדול. ברגע זה יהיה מסמן אחר –שלא נלכד ברשת המסמנים עד כה – שיהיה ראוי לתואר S1. מהי, אם כן, הראשית? כיצד יכול להתקיים מסמן שראוי לשמו: S1?
דוגמא מעניינת לקוחה ממאמר שפרסם לאחרונה נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרון ברק[1], בהציעו מוצא מהפלונטר המשפטי שאנו אחוזים בו. ברק חושב שחוקה צריכה לשאוב את תוקפה מנקודה חיצונית לה (לחוקה עצמה), וכל השאלה היא מה תהיה נקודה זו (למעשה: מהי נקודת הראשית). במסגרת ניתוח מפורט, שהיריעה קצרה מלפרוס במסגרת זו, הוא מגיע למסקנה שנקודה חיצונית זו היא "רצון העם". אך זהו מושג עמום מכדי להישען עליו. במה – באיזה "חומר" מוחשי – יתגלם רצון העם? כדי למקם נקודה זו מצטט ברק את פסק הדין שלו עצמו בפרשת בנק מזרחי:
"כדי לקבוע חוקה, המצויה ברמה נורמאטיבית עליונה על חוק, נדרשת לכנסת נקודת אחיזה ארכימדית, המצויה מחוץ לחוקה או לחוק[2]".
נקודה כזו הוא מוצא במגילת העצמאות. מאחר וזו נכתבה על-ידי מועצת המדינה הזמנית אשר הורתה בהכרזת העצמאות כי תיקבע חוקה על-ידי "האספה המכוננת הנבחרת" (מה שהייתה אמורה להיות הכנסת הראשונה, שסמכותה המכוננת הוא צלה לכנסות הבאות מתוקף היות החוקה לא כתובה, אלא נצברת באמצעות חוקי יסוד).
אך מדוע לעצור שם? באיזה מובן קשיח ובלתי ניתן לערעור זו הופכת לנקודה הארכימדית הדרושה כדי לקבע חוקה? מדוע לא לקחת נקודות אחרות מזמנים אחרים? מדוע לא, למשל, ספר יהושע הנפתח בנאום פרוגרמטי מכונן של האל, או ספר שמואל א' בו חידוש המלוכה מיוחס בפירוש ל"רצון העם": וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹלאֲשֶׁר-אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ (שמואל א' י"ב, א'); או אפילו מעמד הר סיני?
מה נותן את התוקף (אם אכן) לקביעתו של אהרן ברק בדבר היותה של הכרזת העצמאות הנקודה הארכימדית לכתיבת חוקה? הרי ראינו שיש אפשרות לקבוע נקודות ארכימדיות אחרות. אני חושב שקביעה זו איננה במישור של ההוכחה – מה שניתן להוכיח – אלא של ההיווכחות, אבל זה בדיוק המישור הזה שמחולל קושי מאחר ובניגוד להוכחה הוא טבול בסובייקטיביות הכרחית.
[1] אהרן ברק "הסמכות המכוננת הראשונית וההגבלות המוטלות עליה" משפט ועסקים כח 123 (2023).
[2] שם, עמ' 17.
S1 هو دال مبهم يشير إلى بداية (منطقية) ليست بداية فعلية لأن لاكان يطبق عليها المنطق التالي: يتلقى الدال قيمته من كونه نسبيًا: للدال الذي يسبقه وللدال الذي يليه. هذا ما يؤسس صيغة الذات: الذات هي ما يمثله دال لدال آخر. لذلك، ونظرًا لأنه وبحسب هذا التعريف البنيوي لكل دال دال يسبقه، طالما سيكون هناك دال ما لن يكون مضمنًا في مجموعة دوال الآخر الكبير. هذا هو S1. لكن، وبحسب هذا المنطق، من اللحظة التي أموضعه فيها يكون قد دخل مكتبة جميع الدوال وضُمِّن في الآخر الكبير. سينتج هذا عن دال آخر لم يقع في شِباك الدوال بعد هو جدير بلقب S1. ما هي هذه البداية إذًا؟ كيف يمكن لدال أن يستحق لقب S1؟
مثال آخر مثير للاهتمام نجده في مقال كتبه رئيس المحكمة العليا المتقاعد القاضي أهارون باراك نُشِر مؤخراً ، يقترح فيه حلًا للدوامة القضائية الحالية. يرى باراك أن على الدستور أن يستمد صلاحيته من نقطة خارجية له (للدستور نفسه)، والسؤال بأكمله يتمحور حول تحديد هذه النقطة (ما هي نقطة البداية؟). في إطار تحليل مفصل، لا مكان للتوسع به هنا، يتوصل باراك إلى استنتاج مفاده أن هذه النقطة الخارجية هي "إرادة الشعب". لكن "إرادة الشعب" هو مصطلح مبهم للغاية بحيث لا يمكننا الاعتماد عليه. فيمَ، بأي "مادة" ملموسة ستتجسد إرادة الشعب؟ ولتوضيح هذه النقطة، يقتبس باراك حكمه في قضية بنك مزراحي:
"بغية وضع دستور يفوق القانون معياريًا، تحتاج الكنيست إلى نقطة ارتكاز أرخميدية خارجية عن الدستور أو القانون "
وجد باراك نقطة كهذه في وثيقة الاستقلال نظرًا لكونها كُتِبَت من قبل مجلس الدولة المؤقت الذي أمر في وثيقة الاستقلال بوضع الدستور من قبل "الجمعية التأسيسية المنتخبة" (التي كان من المفترض أن تشكّل الكنيست الأولى التي فوِّضَت سلطتها التأسيسية لدورات الكنيست اللاحقة كون الدستور لم يُكتب بل "تراكم" في قوانين الأساس).
لكن لمَ نتوقف هنا؟ وأي مفهوم صارم هو الذي يقف وراء اختيار هذا بالذات النقطة الأرخميدية اللازمة لوضع الدستور؟ لمَ لا نختار نقاط أخرى من أزمنة أخرى؟ لمَ لا سِفر يهشوع، على سبيل المثال، الذي يبدأ بخطاب تأسيسي من الرب، أو سفر صموئيل أول الذي تُنسب فيه استعادة الملكية لـ "إرادة الشعب" بوضوح: "وَقَالَ صَمُوئِيلُ لِكُلِّ إِسْرَائِيلَ: «هأَنَذَا قَدْ سَمِعْتُ لِصَوْتِكُمْ فِي كُلِّ مَا قُلْتُمْ لِي وَمَلَّكْتُ عَلَيْكُمْ مَلِكًا." (صموئيل 12:1)؛ أو نزول التوراة في طور سيناء ربما؟
ما الذي يعطي الصلاحية (هذا إن كانت هناك صلاحية أصلًا) لتصريح أهارون باراك بأن وثيقة الاستقلال هي النقطة الأرخميدية لكتابة الدستور؟ حيث سبق لنا أن رأينا أن من الممكن تحديد نقاط أرخميدية أخرى. أعتقد أن هذا القول القاطع ليس على مستوى الإثبات (أي ما يمكننا أن نثبته)، بل على مستوى التيقّن، لكنه مستوى يثير الصعاب لأنه، على عكس الإثبات، منغمس بذاتية اضطرارية.
[1] اهارون باراك"السلطة التأسيسية الأولية والقيود الملقاة عليها" القضاء والأعمال، 123 (2023).
[2] المصدر السابق، ص. 17.
מבט נוסף
״חצי אמירה״ של אניטה שפירא - שיח על קיומה של ישראל...
״חצי אמירה״ של אניטה שפירא
שיח על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)
הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"
היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).
בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…
שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023
קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target civilians“ בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.
הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.
בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.
זה לא המצב.
בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.
מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]
פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".
[1] https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000
[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.
[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.
[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.
לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).
[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “
ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”
[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975
[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך
מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״
Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html
[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza
[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000
[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3
זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.
[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.
מהאינסוף של פסקל לערימה של ארכימדס, לספור חול - من لانهاية باسكال حتى كومة أرخميدس,عد الرمل
Ψαμμίτες
האם יהיה "היום שאחרי"? יתכן… זה ייכתב, כן, עם ארכימדס. זו שאלה ארכימדית.
כשהחלה המלחמה, פחות או יותר, כתבתי שאחת הדרכים להביס את חמאס, בדיונית אך מציאותית, היא להעלות את ההימור באלף של גלעד שליט. תעלה אותו ל: אינסוף.
אם, עם שליט שהיה חטוף, הימרנו על אלף, עכשיו, עם 251 חטופים, בואו נהמר: אינסוף.
(עם פסקל, זה היה.)
כעת, הדברים השתנו.
לא ידוע בדיוק כמה חטופים מחזיק חמאס. אולי תשעים ושלושה, לא כולם בחיים.
יש ערימה.
עכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך להמר על הערימה.
בהסכם חדש זה משוחררים חטופים בקבוצות קטנות בתמורה למאות רוצחים ומחבלים.
איך זה יגמר? האם בן גביר וסמוטריץ' צודקים?
הם מוחים נגד ההסכם הזה, בטענה שבכך יהיו בעתיד יותר חטופים, שנלכדו על ידי אותם אסירים שישראל משחררת כעת בהסכם החילופין.
"תקופת החילופין" רק התחילה, כלומר "תקופת הספירה".
"יש כאן ערימה של כמה. עד כמה את, ישראל, מוכנה לתת בתמורה?"
רק צריך לשלוף את היד ולקחת כמה, קומץ של בני אדם. משא ומתן. כך ותן.
כן, אתם צודקים—במידה שעדיין אין נוסחה לערימה.
יש צורך כעת בנוסחה הזו: זו שמנסחת את הערימה, הקומץ.
בורחס תפס פעם קומץ של חול בידו במדבר במצרים ואמר: "עכשיו אני משנה את המדבר".
נכון, בורחס. השאלה היא איך, עד כמה?
יום אחד[1], ארכימדס רצה למצוא את הנוסחה לספור את כל גרגרי החול ביקום.
לשם כך הוא היה צריך להמציא חזקות, כלומר מספרים גדולים ביותר, ולדמיין גם את גודל היקום.
הוא ככל הנראה הגיע ל-10 בחזקת 64.
האם זה נוגע לממשי? עדיין לא. יש צורך בסוג של אלגוריתם.
אם אתה מוצא אלגוריתם לכמות של גרגרי חול ביקום, אתה מוצא סוג של נוסחה לבלתי אפשרי.
לאקאן התייחס[2] לבעיה של ארכימדס אחרי פירוק האסכולה שלו. הוא כתב שהייתה ״ערמה״ (tas ,בצרפתית) שעקבה אחריו, אבל, כמו ארכימדס, זה עדיין לא אפשר לו לעבור לנוסחה שתאפשר אסכולה חדשה. הספירה אינה עושה אסכולה, אינה נוגעת בממשי, (ארכימדס ידע זאת היטב) וגם לא תביא את "היום שאחרי" לישראל.
אנחנו צריכים להגיע למה שמפסיק לא להיכתב, ממה שמעבר ל-רק לספור.
עליך, ישראל, להציע נוסחה החורגת ממה שאת והאויב שלך יכולים לספור.
שחורגת ״מכל ספירה״.
[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq
[2] לאקאן. ז., ״הפירוק״, שיעור של 18ינואר 1980.
Ψαμμίτες
هل سيأتي "اليوم التالي"؟ ربما...سيُكتب ذلك، نعم، مع أرخميدس. إنه سؤال أرخميدي.
عندما بدأت الحرب، تقريبا، كتبتُ أن إحدى الطرق لهزيمة حماس، طريقة خيالية، ولكنها واقعية، هي زيادة الرهان الذي كان وقت جلعاد شاليط بآلاف الأضعاف. رفعه إلى: ما لا نهاية.
إذا كنا قد راهننا، وقت شاليط حينما كان مخطوفا، بألف، الآن، مع 251 من المختطفين، فلنراهن: الى ما لا نهاية.
(مع باسكال ، هكذا كان.)
الآن، تغيرت الأمور.
ومن غير المعروف بالضبط عدد المختطفين الذين تحتجزهم حماس. ثلاثة وتسعون ربما، ليسوا جميعهم على قيد الحياة.
هناك كومة.
نحن بحاجة الآن إلى إيجاد طريقة للمراهنة على الكومة.
في الاتفاق الجديد هذا، يتم إطلاق سراح الرهائن في مجموعات صغيرة مقابل مئات القتلة والإرهابيين.
كيف سينتهي الأمر؟ هل بن غفير وسموتريتش على حق؟
إنهما يحتجان على هذا الاتفاق، زاعمان أنه سيكون في المستقبل المزيد من المختطفين الذين سيتم أسرهم على يد نفس الأسرى الذين تطلق إسرائيل سراحهم الآن ضمن اتفاقية التبادل.
لقد بدأت "فترة التبادل" للتو، أي "فترة العد".
"هناك كومة فيها العديد. إلى أي مدى أنت يا إسرائيل مستعدة للتنازل في المقابل؟"
يجب فقط مد اليد وأخذ البعض، حفنة من الأشخاص. تفاوض. خذ وأعط.
نعم، أنتم على حق - ما لم تكن هناك معادلة للكومة حتى الآن.
هناك حاجة الآن لهذه المعادلة: تلك التي تصيغ الكومة، الحفنة.
أمسك بورخيس ذات مرة بحفنة من الرمل في يده في الصحراء المصرية وقال: " أنا الآن أغير الصحراء ".
هذا صحيح يا بورخيس. السؤال هو كيف وإلى أي مدى؟
ذات يوم[1]، أراد أرخميدس إيجاد قاعدة لحساب جميع حبيبات الرمل في الكون.
من أجل القيام بذلك، كان عليه أن يبتكر القوى، أي أعداد كبيرة للغاية، وكذلك أن يتخيل حجم الكون.
على ما يبدو أنه وصل إلى 10 مرفوعة للقوة 64.
هل هذا يتعلق بالواقعي؟ ليس بعد. هناك حاجة إلى خوارزمية من نوع ما.
إذا وجدت خوارزمية لحساب عدد حبيبات الرمل في الكون، فإنك ستجد نوعا من معادلة للمستحيل.
تطرق لاكان[2] إلى مشكلة أرخميدس بعد حل مدرسته. لقد كتب أنه كانت هناك " كومة " (tas، بالفرنسية) تتبعه، لكن، كما كان الأمر بالنسبة لأرخميدس، لم يكن ذلك كافياً ليمكنه من الانتقال إلى معادلة تمكنه من الإتيان بمدرسة جديدة. العد لا يصنع مدرسة، ولا يلامس الواقعي (كان أرخميدس يعرف ذلك جيدا) ولن يجلب "اليوم التالي" إلى إسرائيل.
علينا الوصول إلى ما يتوقف عن الاّ يُكتب، مما هو أبعد من مجرد العد.
يجب عليكِ، يا إسرائيل، أن تقترحي معادلة تتجاوز ما يمكنك عدّه، أنت وعدوك.
تلك التي تتخطى "كل عد".
[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq
[2] لاكان. ز.، "الحل"، دروس 18 يناير 1980.
"אז באיזו דו-לשוניות מדובר בשדה 'שלנו'?"
הגיליון האחרון של כתב העת "פולמוס"– כתב עת המיועד לדיון בנושאים של פסיכואנליזה, חברה ופוליטיקה – הוקדש למסמן "דו-לשוניות", ומן הארגומנט שפורסם, אפשר היה להבין שהכוונה היא לדו-לשוניות במובן העברי-ערבי [1].
בטקסט רגיש ומדויק שהתפרסם לאחרונה ב"מבטים", הדגישה פז חיט צוריאל את הסכנה שבגלישה אל הממד הדמיוני של הביטוי "דו-לשוניות", הטעימה את שני הרבדים שבהם פועלת השפה – המסמן והמסומן, והמליצה ללכת אל מעבר לממד ההזדהויות. את הטקסט היא סיימה בשאלה הנוקבת "אז באיזו דו-לשוניות מדובר בשדה 'שלנו'?" [2].
מה שעשוי לתרום למאמץ להשיב לשאלה הזו, הוא להתחקות אחר גלגוליו של המושג הזה, החל משורשיו המוקדמים ביותר בפסיכואנליזה. בפרק הדיון במקרה של קתרינה, הציג פרויד את הסימפטום כשפה מוצפנת ודימה אותו לכתב סימנים שניתן לפענחו לאחר גילויים של כתובות דו-לשוניות:
"לעיתים קרובות נהגנו [פרויד וברוייר] להשוות את הסימפטומים ההיסטריים לכתב סימנים שאותו למדנו לפענח לאחר גילויים שלכמה כתובות דו-לשוניות" [3].
פרויד לא כתב זאת במפורש, אך לא מן הנמנע שהתכוון לאבן רוזטה, שהתגלתה בשנת 1799 על ידי חברי משלחת נפוליאון בונפרטה במצרים. על האבן, שהיום נמצאת ב-British Museum בלונדון, חקוק צו מלכותי שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. הצו כתוב ביוונית עתיקה ובמצרית קדומה, בשני סוגי כתב שונים – כתב חרטומים וכתב דמוטי [4], כלומר מדובר בכתובת דו-לשונית. ז'אן-פרנסואה שמפוליון – פילולוג, היסטוריון ואגיפטולוג צרפתי – התחיל לחקור את האבן בשנת 1808 ובין השנים 1822 – 1824, כשבעים שנה לפני המחקרים של פרויד וברוייר על היסטריה ופרסם מספר מחקרים שהובילו אותו לפענח את כתב החרטומים המצרי [5].
פרויד חזר לכך בפרק 6 של "פירוש החלום", שם הוא כתב שתוכן החלום נמסר כאילו ב"כתב תמונות", תרגום עברי למילה "hieroglyphics" [7], והזהיר שממש כשם שאין לקרוא הירוגליף כמייצג את הדימוי עצמו, כך אין לטעות בקריאת כתב התמונות של החלום כתמונות גרידא:
"...תוכן החלום נמסר כאילו בכתב תמונות, שאת סימניו יש להעביר אחד לאחד ללשון מחשבות החלום. ברור שנלך שולל אם נקרא סימנים אלה על פי ערכם התמונתי ולא על פי מה שהם מתייחסים אליו, כסימנים" [6].
זה מה שהוביל את לאקאן לומר שפרויד פענח את שפת האיווי, הסימפטום והחלום בשלמותה, ממש כפי ששמפוליון פענח את ההירוגליפים:
"כדי לשחרר את הדיבור של הסובייקט, אנו מכניסים אותו לתוך השפה של איוויו, כלומר לתוך השפה הראשונית, שבה, מעבר למה שהוא אומר לנו על עצמו, הוא כבר מדבר אלינו שלא בידיעתו, ובסמלים של הסימפטום בראש ובראשונה.[...] בשפה ראשונית, אומר גם, אין כוונתי ללשון פרימיטיבית, מאחר שפרויד –אשר הזכות שרשם לעצמו על התגלית המלאה שלה מאפשרת להשוות אותו לשמפוליון –פענח אותה בשלמותה בחלומות של בני-זמננו" [8].
מאוחר יותר כתב לאקאן, שהאנליטיקאי עוסק בקריפטוגרפיה שמקבלת את מלוא ממדיה רק כאשר היא עוסקת בלשון אבודה – קרי, לשון הלא מודע:
"...אין להתייחס אל הדימויים שבחלום אלא בעבור ערכם כמסמן, כלומר בעבור האותיות שהם מאפשרים לחלץ מן ה'ביטוי' המוצג על ידי חידת הציורים של החלום. [...] פרויד מדגים בשלל אופנים מדוע לערך זה של הדימוי כמסמן אין דבר וחצי דבר עם משמעותו, ורותם לכך את ההירוגליפים של מצרים העתיקה. [...] קריפטוגרפיה מקבלת את מלוא ממדיה רק כאשר היא בלשון אבודה" [9].
הסובייקט מדבר בו־בזמן בשתי שפות: שפת הדיבור המודעת ושפת הלא־מודע שמדברת בו, מבלי שידע. בהתאם, הפענוח האנליטי שונה מפיצוח קוד, בכך שהוא מחזיר לסימן את כובד ההיסטוריה שלו, כלומר את הלא-מודע שמדבר בו. זהו לא רק מעשה של הבנה, אלא מעשה לשוני, אתי ופוליטי. מעשה הפירוש, הפענוח של "לשון אבודה", לא מסתמך על מפתח מוכן מראש ולא עוסק בדו-לשוניות במובן של שתי שפות שקיימות כביכול מראש. תחת זאת, הסובייקט שומע את עצמו מדבר בשפה שאינה שפתו ואינה מובנת לו – שפה שמתרגמת את עצמה אל עצמה. זאת המשמעות של "לשון אבודה"; היא אבודה כמו האובייקט האבוד, כלומר היא מעולם לא הייתה שם והיא מכוננת ככזו רק בדיעבד עם תנועה שבה שפה נוצרת מתוך שפה אחרת – תנועה המכוננת את הסובייקט של הלא-מודע. הואיל וכך, עם פרויד ולאקאן, הדו-לשוניות היא של הסובייקט – לא של ארץ, לא של מדינה, לא של טקסט ולא של כתב עט.
מקורות:
1. ח׳ולוד תאבת סגיר. "דו לשוניות". פולמוס בישראל, גיליון 21, April 11, 2025: https://www.polemosisrael.com/blog/dv-lshvnyvt---lthny-y-llgwy
2. פז חיט צוריאל. "המסמן - זה שמעבר להזדהות". מבטים, June 13, 2025: https://www.polemosisrael.com/mabatim/hmsmn---zh-m-br-lhzdhvt---ldl---dhlk-ldhy-ytjwz-ltmhy
3. זיגמונד פרויד. "שתי נשים היסטריות : סיפורים פסיכואנליטיים". תרגום מגרמנית:מרים קראוס, עורך: דרור גרין. הוצאת 'צפת : ספרים', 2004.
4. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%98%D7%94
5. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%90%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%90%D7%94_%D7%A9%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F
6. :TheInterpretation of Dreams, Sigmund Freud (1900) https://psychclassics.yorku.ca/Freud/Dreams/dreams.pdf
7. זיגמונד פרויד. "פירוש החלום". תרגום מגרמנית: רות גינזבורג. עריכה: עמנואל ברמן. הוצאת 'עם עובד',2007. עמ' 285.
8. ז'אק לאקאן. "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה". כתבים, כרך א. תרגום מצרפתית: נועם ברוך.עריכה: מרקו מאואס. הוצאת 'רסלינג', 2015. עמ' 275-276.
9. ז'אק לאקאן. "ערכאת האות בלא-מודע". כתבים, כרך א. תרגום מצרפתית: נועם ברוך.עריכה: מרקו מאואס. הוצאת 'רסלינג', 2015. עמ' 481-482.
· אבן רוזטה. British Museum, 15.05.25. צילום: ירון גילת.
