התאגדות סביב S1 למשל, דמוקרטיה -الانتظام حول S1، الديمقراطية على سبيل المثال
המסמן התעוררות תופס להערכתי משהו מהמַעֲבָר בחברה האזרחית בישראל מלוגיקה פאלית ללוגיקה של לא-הכל. התעוררות שיש בה מן הטראומה, ואשר הביאה איתה שתי תופעות המתרחשות במקביל, אותן אנסה להבין באמצעות הרצאתו של פביאן נפרסטק, שהתקיימה בסמינר השדה הפרוידיאני[1] בישראל במאי 23.
האחת בולטת דרך הקושי, או שיש לומר חוסר היכולת, להעמיד מנהיגים-פוליטיקאים שיוכלו לשאת על גבם את הנדרש לניהול המשבר; המאבק; הקואליציה. לא נראה שהקושי טמון במחסור באנשים שיהיו מספיק איכותיים וכריזמטיים. נפרסטק הדגיש את אפיוני התקופה ככאלה לפיהם כל אחד בוחר לפי טעמו, בהתאם להתענגות הפרטית שלו, כשהאובייקט a קטנה נמצא בפסגה ומכוון. באופן הזה מדובר "במסיבה שאינה נגמרת. כיון שאין הבדל בין המסיבות", זו דרך לדבריו של נפרסטק שמתיימרת לבטל את השארית. התופעה באה לידי ביטוי בתצורה של ריבוי מפלגות, חלקן מתקשות לעבור את אחוז החסימה, ועם קושי ברור באפשרות להמר על אב כלשהו.
המגמה השנייה בולטת דווקא בהיפוך, באמונה ובהישענות של אזרחים על מנהיג שחותר קדימה תוך ויתור על החוק כחיצוני למערכת, זה שאמור לשמור עליה. בהרצאתו הבחין נפרסטק את המסיבה הבלתי-נגמרת מזו הבלתי-נשכחת. המנסה להעמיד דימוי של מודל אב, אבל בתחום הפָנָטִיּוּת. מוכנים להקריב את עצמם בשם מה שנראה כמו שם האב, אבל לא יותר מאשר אותו אובייקט a קטנה. כלומר המודל של האב הולך רחוק מאוד, אל מעבר לחוק, כדי להמשיך, לכאורה, לקדש את קיומו.
ההתעוררות הביאה איתה גם דחיפות. מחאת המונים, נוכחת ועיקשת כבר חודשים לא מעטים, שאפשר לקרוא אותה יחד עם האמירה של מילר: "נותר בידי היחיד להמציא תפקיד חברתי והכרחיות סובייקטיבית"[2]. דחיפות סובייקטיבית זו של אין ברירה, אשר נרקמת כסוג של פתרון, יכולה גם להתפרש באמצעות המסמן – "נחיל - [3] essaim, על מנת להבהיר משהו מהאפשרות להיות אחד אחד בתוך מרחב חברתי עם כיוון משותף. מבחינתי, יש בכך מעין תשובה שמהווה כמו סמבלנט פאלי, התאגדות סביב S1 למשל, דמוקרטיה.
[1] הרצאה שניתנה במסגרת הסמינר של השדה הפרוידיאני, הרשת הלאקאניאנית – סמינר 11 של ז'אק לאקאן: ארבעה מושגי יסוד של הפסיכואנליזה. מרצה אורח: פביאן נפרסטק. הרצאה בשם: המכונה, החיה וההוויה המדברת. מאי 2023.
[2] Miller.J-M., (2002). The Unconscious is Political. Milanese Intuitions [1-2].Published in Mental 11 (2002) pp. 9-16. Edition on "Analysis in the Age of Globalization. Pp. 11
[3] [Translator’s note] Swarm” in English. The pronunciation of S1 and essaim are homophonic in French״
أعتقد أن دال "الصحوة" يجسّد شيئاً من تحول المجتمع المدني في إسرائيل من منطق الفالوس إلى منطق"ليس كل شيء".صحوة فيها شيء من الصدمة جلبت معها ظاهرتين تحدثان في الوقت نفسه سأحاول فهمهما عن طريق محاضرة فابيان ناباريستك، التي أقيمت في سمينار الحقل الفرويدياني[1] في إسرائيل يوم23 أيار.
تبرز الأولى في الصعوبة، أو انعدام القدرة، في موضعة قادة سياسيين يستطيعون أن يحملوا على عاتقهم ما هومطلوب منهم لإدارة الأزمة؛ النضال؛ الائتلاف. لا يبدو أن الصعوبة تكمن في عدم وجود أشخاص يتمتعون بالجودة الكافية والكاريزما. يقول ناباريستك أن من بين مميزات هذه المرحلة هوالاختيار بحسب الذوق الخاص، وفقاً للتلذذ الخاص، حيث يقف الموضوع a صغير على القمة موجهًا. وهكذا، نقف إبان "حفلة لا تنتهي.. إذ أن ليس هناك أي فرقٍ بين الحفلات"، وهي طريقة تزعم لإلغاء البواقي، وفقًا لناباريستك. تتجلى الظاهرة في تعدد الأحزاب، يواجه بعضها صعوبة في تجاوزنسبة الحسم، وصعوبة واضحة في إمكانية المراهنة على أبٍ ما.
أما الظاهرة الثانية فهي تبرز بكونها معاكسة، في إيمان المواطنين واعتمادهم على زعيم يتقدم إلى الأمام مهمشًا القانون كشيء خارجي عن النظام، والذي من المفترض به أن يحميه. تحدث ناباريستك في محاضرته عن الفرق بين الحفلة التي لا تنتهي والحفلة التي لا تُنسى. من يحاول تقديم صورة لنموذج أب لكن في مجال التعصب. في استعداد للتضحية بأنفسهم باسم مايبدو كاسم الأب، لكنه ليس أكثرمن الموضوع a الصغير إياه. أي أن نموذج الأب يبالغ ويذهب بعيداً، ما عبر القانون، حتى يستمر،على مايبدو، في تقديس وجوده.
جلبت الصحوة معها أيضًا شعورًا طارئًا. احتجاجًا جماهيريًا حاضرًا ومتواصلًا منذ بضعة أشهر يمكننا قراءته مع مقولة ميلر: "ما بقي على الفرد القيام به هو خلق دور اجتماعي وضرورة ذاتية".[2] الشعور الطارئ الذاتي هذا المتمثل في عدم وجود خيار، والذي ينسَج كنوع ما من الحل، يمكن تفسيره أيضًا من خلال الدال - "سرب - [3]essaim"، لتوضيح شيء ما حول إمكانية أن نكون واحداً واحداً داخل مساحة اجتماعية لها توجه مشترك. أرى بهذا إجابة ما هي بمثابة، واجهة فالوسية، الانتظام حول S1، الديمقراطية على سبيل المثال.
[1] أقيمت المحاضرة في إطار سمينار الحقل الفرويدياني، الشبكة اللاكانينية - السمينار 11 لجاك لاكان: أربعة مفاهيم أساسية في التحليل النفسي. محاضِر ضيف:فبيان نابارستيك. المحاضرة بعنوان: الآلة، الحيوان، والكينونة المتكلمة. أيار2023.
[2] Miller. J-M., (2002). The Unconscious is Political. Milanese Intuitions[1-2]. Published in Mental 11 (2002) pp. 9-16. Edition on "Analysis in the Age of Globalization. Pp. 11
[3] .[Translator’s note] Swarm” in English. The pronunciation of S1 and essaim are homophonic in French״
מבט נוסף
מבט- אחווה, האומנם? -أخُوّة، أحقاً؟
בושה, בושה! זו הקריאה שבוקעת מהפגנות המחאה המתנהלות מזה חודשים רבים. התנהלות הממשלה הובילה לשסע עמוק בחברה. אחרי ביטול עילת הסבירות, כל חברי הממשלה וחברי כנסת התומכים בה חוזרים ללא בושה על הצהרות הטוענות שכולנו אחים. האומנם?
כולנו אזרחים, אם כי יש לדייק ולומר רובנו אזרחים. לי יש רק אחות אחת והיא רחוקה, בבואנוס איירס. מהיכן הופיע רעיון האחווה? הוא צורם עוד יותר לאור השסע העמוק שקיים ואי-היכולת, אי-הנכונות לקיים הידברות. החברה הישראלית נשענת בעצם מאז ומעולם על מודל שבטי והיחסים בין השבטים היו תמיד בגדר יחסים המלווים ביריבות מסוימת ובבידול גאוגרפי ויתכן אף רעיוני. הבקשה לאחדות עטופה ברעיון של אחווה מתעתעת ומנסה ליצור אשליה של ״עם אחד״. האומנם?
מרטין פיירו, דמות פולקלורית מתוך יצירה בתרבות הארגנטינאית מציג כחוק ראשוני את הקביעה –יהיו האחים מאוחדים! הווה אומר, אחווה נוצרת כתוצאה של שותפות סמלית וזאת ניתן גם לומר לגבי אחדות אזרחים או חתירה אל עבר מכנה משותף. ישראל סובלת מהיעדר חוקה, מהעדר מכנה משותף סמלי ולכן נוצר מעין טשטוש בין חוקיות משותפת לבין כוחניות הנשענת על מספר מושבים בכנסת. טיעון זה של רוב, פועל באופן דומה לטיעון הרווח בימינו, ״אני מה שאני אומר״ או במילים אחרות, מה שאני אומר זה לחלוטין מה שקובע ואין מקום כלשהו אפילו לשאלה המנסה לגרום לבדיקה. זה תואם את תקופתנו, כל אחד וקביעתו גם אם היא דלירנטית.
يا للخزي، يا للعار! هذا هو النداء الذي يصدح من المظاهرات الاحتجاجية الجارية منذ شهور عديدة.
لقد أدت سياسة الحكومة لشرخ عميق في المجتمع. بعد الغاء سبب المعقولية، يعود جميع أعضاء الحكومة وأعضاء الكنيست الداعمين لها دون خجل لتصريحات تدعو بأننا جميعنا اخوة. أحقاً؟
جميعنا مواطنون، وربما للدقة علينا القول معظمنا مواطنون. أنا لدي أُختٌ واحدة وهي بعيدة، في بوانوس آيرس. من اين ظهرت فكرةالأخُوة؟ انها مُصِنَّة للآذان بالذات على ضوء الشرخ العميق القائم، وعدم القدرة، عدم الاستعدادية لإجراء حوار. ان المجتمع الإسرائيلي مبني منذ الازل على نموذج قبلي، وكانت العلاقات بين القبائل دوماً بمثابة علاقات يرافقها تنافس معين وتفرقة جغرافية وربما ايضاً أيديولوجية. ان المطالبة بوحدةٍ مغلفةٍ بفكرة الأُخوّة مضلِّلة وتحاول خلق الوهم "شعبٌ واحد". أحقاً؟
يعرض مارتن فييرو، شخصية شعبية من احدى ابداعات الحضارة الأرجنتينية، المقولة - ليكن الاخوة موحدين! كقانون أوّلي. أي أن الأخُوّة تنتج عن شراكة رمزية، وهذا ما يمكن قوله ايضاً بالنسبة لوحدة المواطنين، أو السعي للوصول الى قاسم مشترك. ان إسرائيل تعاني من عدم وجود دستور، عدم وجود قاسم مشترك رمزي، ولذلك هنالك خلطٌ وتشويه ما بين القانونية المشتركة واستخدام القوة المستند على عدد المقاعد في الكنيست. ان حجة الأكثرية هذه، تعمل على نحوٍ شبيه للادعاء الشائع في زمننا، "أنا هو ما أقول" أو بكلماتٍ أُخرى، ما أقوله هو الامرالحاسم وليس هنالك أي مكان حتى للسّؤال او الفحص. يتطابق هذا مع روح الفترة، كل شخص ومقولته حتى وان كانت موهومة.
מהאינסוף של פסקל לערימה של ארכימדס, לספור חול - من لانهاية باسكال حتى كومة أرخميدس,عد الرمل
Ψαμμίτες
האם יהיה "היום שאחרי"? יתכן… זה ייכתב, כן, עם ארכימדס. זו שאלה ארכימדית.
כשהחלה המלחמה, פחות או יותר, כתבתי שאחת הדרכים להביס את חמאס, בדיונית אך מציאותית, היא להעלות את ההימור באלף של גלעד שליט. תעלה אותו ל: אינסוף.
אם, עם שליט שהיה חטוף, הימרנו על אלף, עכשיו, עם 251 חטופים, בואו נהמר: אינסוף.
(עם פסקל, זה היה.)
כעת, הדברים השתנו.
לא ידוע בדיוק כמה חטופים מחזיק חמאס. אולי תשעים ושלושה, לא כולם בחיים.
יש ערימה.
עכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך להמר על הערימה.
בהסכם חדש זה משוחררים חטופים בקבוצות קטנות בתמורה למאות רוצחים ומחבלים.
איך זה יגמר? האם בן גביר וסמוטריץ' צודקים?
הם מוחים נגד ההסכם הזה, בטענה שבכך יהיו בעתיד יותר חטופים, שנלכדו על ידי אותם אסירים שישראל משחררת כעת בהסכם החילופין.
"תקופת החילופין" רק התחילה, כלומר "תקופת הספירה".
"יש כאן ערימה של כמה. עד כמה את, ישראל, מוכנה לתת בתמורה?"
רק צריך לשלוף את היד ולקחת כמה, קומץ של בני אדם. משא ומתן. כך ותן.
כן, אתם צודקים—במידה שעדיין אין נוסחה לערימה.
יש צורך כעת בנוסחה הזו: זו שמנסחת את הערימה, הקומץ.
בורחס תפס פעם קומץ של חול בידו במדבר במצרים ואמר: "עכשיו אני משנה את המדבר".
נכון, בורחס. השאלה היא איך, עד כמה?
יום אחד[1], ארכימדס רצה למצוא את הנוסחה לספור את כל גרגרי החול ביקום.
לשם כך הוא היה צריך להמציא חזקות, כלומר מספרים גדולים ביותר, ולדמיין גם את גודל היקום.
הוא ככל הנראה הגיע ל-10 בחזקת 64.
האם זה נוגע לממשי? עדיין לא. יש צורך בסוג של אלגוריתם.
אם אתה מוצא אלגוריתם לכמות של גרגרי חול ביקום, אתה מוצא סוג של נוסחה לבלתי אפשרי.
לאקאן התייחס[2] לבעיה של ארכימדס אחרי פירוק האסכולה שלו. הוא כתב שהייתה ״ערמה״ (tas ,בצרפתית) שעקבה אחריו, אבל, כמו ארכימדס, זה עדיין לא אפשר לו לעבור לנוסחה שתאפשר אסכולה חדשה. הספירה אינה עושה אסכולה, אינה נוגעת בממשי, (ארכימדס ידע זאת היטב) וגם לא תביא את "היום שאחרי" לישראל.
אנחנו צריכים להגיע למה שמפסיק לא להיכתב, ממה שמעבר ל-רק לספור.
עליך, ישראל, להציע נוסחה החורגת ממה שאת והאויב שלך יכולים לספור.
שחורגת ״מכל ספירה״.
[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq
[2] לאקאן. ז., ״הפירוק״, שיעור של 18ינואר 1980.

Ψαμμίτες
هل سيأتي "اليوم التالي"؟ ربما...سيُكتب ذلك، نعم، مع أرخميدس. إنه سؤال أرخميدي.
عندما بدأت الحرب، تقريبا، كتبتُ أن إحدى الطرق لهزيمة حماس، طريقة خيالية، ولكنها واقعية، هي زيادة الرهان الذي كان وقت جلعاد شاليط بآلاف الأضعاف. رفعه إلى: ما لا نهاية.
إذا كنا قد راهننا، وقت شاليط حينما كان مخطوفا، بألف، الآن، مع 251 من المختطفين، فلنراهن: الى ما لا نهاية.
(مع باسكال ، هكذا كان.)
الآن، تغيرت الأمور.
ومن غير المعروف بالضبط عدد المختطفين الذين تحتجزهم حماس. ثلاثة وتسعون ربما، ليسوا جميعهم على قيد الحياة.
هناك كومة.
نحن بحاجة الآن إلى إيجاد طريقة للمراهنة على الكومة.
في الاتفاق الجديد هذا، يتم إطلاق سراح الرهائن في مجموعات صغيرة مقابل مئات القتلة والإرهابيين.
كيف سينتهي الأمر؟ هل بن غفير وسموتريتش على حق؟
إنهما يحتجان على هذا الاتفاق، زاعمان أنه سيكون في المستقبل المزيد من المختطفين الذين سيتم أسرهم على يد نفس الأسرى الذين تطلق إسرائيل سراحهم الآن ضمن اتفاقية التبادل.
لقد بدأت "فترة التبادل" للتو، أي "فترة العد".
"هناك كومة فيها العديد. إلى أي مدى أنت يا إسرائيل مستعدة للتنازل في المقابل؟"
يجب فقط مد اليد وأخذ البعض، حفنة من الأشخاص. تفاوض. خذ وأعط.
نعم، أنتم على حق - ما لم تكن هناك معادلة للكومة حتى الآن.
هناك حاجة الآن لهذه المعادلة: تلك التي تصيغ الكومة، الحفنة.
أمسك بورخيس ذات مرة بحفنة من الرمل في يده في الصحراء المصرية وقال: " أنا الآن أغير الصحراء ".
هذا صحيح يا بورخيس. السؤال هو كيف وإلى أي مدى؟
ذات يوم[1]، أراد أرخميدس إيجاد قاعدة لحساب جميع حبيبات الرمل في الكون.
من أجل القيام بذلك، كان عليه أن يبتكر القوى، أي أعداد كبيرة للغاية، وكذلك أن يتخيل حجم الكون.
على ما يبدو أنه وصل إلى 10 مرفوعة للقوة 64.
هل هذا يتعلق بالواقعي؟ ليس بعد. هناك حاجة إلى خوارزمية من نوع ما.
إذا وجدت خوارزمية لحساب عدد حبيبات الرمل في الكون، فإنك ستجد نوعا من معادلة للمستحيل.
تطرق لاكان[2] إلى مشكلة أرخميدس بعد حل مدرسته. لقد كتب أنه كانت هناك " كومة " (tas، بالفرنسية) تتبعه، لكن، كما كان الأمر بالنسبة لأرخميدس، لم يكن ذلك كافياً ليمكنه من الانتقال إلى معادلة تمكنه من الإتيان بمدرسة جديدة. العد لا يصنع مدرسة، ولا يلامس الواقعي (كان أرخميدس يعرف ذلك جيدا) ولن يجلب "اليوم التالي" إلى إسرائيل.
علينا الوصول إلى ما يتوقف عن الاّ يُكتب، مما هو أبعد من مجرد العد.
يجب عليكِ، يا إسرائيل، أن تقترحي معادلة تتجاوز ما يمكنك عدّه، أنت وعدوك.
تلك التي تتخطى "كل عد".
[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq
[2] لاكان. ز.، "الحل"، دروس 18 يناير 1980.
הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום
הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״
1. האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.
עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו, עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.
אז זהו מסמן שני, S2, שניתן כביכול להבר אותו עם S1, אבל ה-S1 הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״, S2, קלט רקטה, S1, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .
2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה, המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.
שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.
זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.
איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?
באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?
[1] Freud,S. Breuer, W. ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.
[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.
[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.
[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.
[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.