מועקת הזמן - ضيق الوقت
אמירות המצביעות על היחס לזמן לצד מועקה בלתי פוסקת תפסו את תשומת ליבי: "ימי השבוע המשיכו, הזמן עבר, הלם שתיכף חנוכה ואני עוד תקוע בשמחת תורה"; "בשגרה, אותו הדבר כמו שהיה לפני רק לא אותו הדבר"; "הזמן עובר מהר אבל לא זז"; "הכל מרגיש זמני, בדרך לאנשהו"; משהו בתחושת הזמן התערער לבלי שוב". כיצד ניתן להבין אמירות אלה בתקופה הזו?
אנו נמצאים באופן תמידי "בין לבין", שוחררו חטופים, אך לא כולם; עוד לא סיימנו לקבור את מתינו; ישנה לחימה אך בשונה ממלחמות ישראל הקודמות היא אינה "בזק", ואיש אינו יודע להעריך את קו הסיום שלה; אזרחים רבים עצרו את החיים שלהם והתגייסו להילחם. 'החיים' מחכים ובה בעת 'החיים' ממשיכים. נקודות ציון שבעבר נדמו ככאלו שמייצרות עצירה, כבר אינן עושות את האפקט הזה.
הזמן בהיותו כזה מייצר מועקה.
מאמרו של לאקאן אודות הזמן הלוגי[1], מאפשר לבחון את "הבין לבין" הזה, ולמקם אותו כ-"זמן להבין" שנמתח עד אינסוף ואינו מגיע לנקודת הכרעה. לאקאן מבודד שלושה שלבים: הרף העין של המבט; הזמן להבין; הרגע להסיק. מבחינתו ערכם הלוגי של כל אחד מהשלבים יתגלה כשונה ובסדר עולה. כל אחד מהרגעים האלו, נספג ברגע הבא אחריו, ורק הרגע האחרון ממשיך להתקיים.
אצביע על שתי נקודות שינסו להבהיר דבר מה על הזמן שלנו.
נקודה ראשונה, הרף העין של המבט, הרגע הראשון, ה-7 באוקטובר, זמן ההבזק מידי. זוועה. מפגש עם ממשי שמותיר את הסובייקט ללא מילים. אין תגובה. רגע שהפך ליותר מהרף עין, רגע ראשון שהתארך ונמתח. זהו גם רגע ראשון ששב וחוזר כשמתגלים עוד פרטים וסיפורים נוספים. זוועה שמגלה שוב ושוב את פניה.
נקודה שנייה, הזמן להבין, הרגע השני, שלעתים יכול להצטמצם להרף העין של המבט - מבט שיכול לכלול בהרף העין שלו את כל הזמן הדרוש כדי להבין, אך לא כך הדבר כאן. הזמן להבין מושהה באמצעות הסיבה ההדדית, "פיסוקים של פרק הזמן", כך מכנה זאת לאקאן. הפסקת אש, חזרה ללחימה, סיוע הומניטרי, רשימת חטופים, מדיה של החמאס המלווה את שחרורם, כל אלו בגדר תנועות מושהות, רגעי היסוס הנגלים פוזיטיבית מתוך מה שלא ניתן לראות, שמכתיבים את המודולציה של הזמן, את ההתקדמות והנסיגה, ואשר יובילו ככל הנראה לשיפוט של הסובייקט בדיעבד, הסובייקט מדינה.
לא קונטינגנטיות דרמטית ולא הניסיון לנצח במלחמה הם אלו שידחקו את המהלך הלוגי להגיע לכדי שיפוט. נדמה שרגע ההכרעה, הזמן להסיק, שמתפקד כאקט ושיחלץ מהמועקה, יכול להיות רק רגע בַּזמן שהינו מסדר אחר. האם יהיה זה שלום? לבינתיים ממתינים ונותרים עם שאלה.
[1] לאקאן, ז. הזמן הלוגי וההכרזה מתוך ודאות מוטרמת. בתוך: כתבים. (תרגום: נ. ברוך) רסלינג. עמ' 183-198.
لفتتني مؤخرًا جمل وتعبيرات تتناول العلاقة بالوقت يرافقها ضيق لا يتوقف: "مرقت أيام الأسبوع، ومضى الوقت. مش عارف كيف صار بده ييجي الحانوكا وأنا بعدني علقان بسمحات توراة[1]"؛ "عادي، مثل كيف كان قبل، بس مش بالضبط مثل قبل"؛ "الوقت بيمرق بسرعة، لكنه مابتحركش"؛ "حاسس كل إشي مؤقت، كأننا بالطريق لشي مكان"؛"إدراكي للوقت تغيّر تمامًا ومش رح يرجع كيف ما كان". كيف نفهم أقوال كهذه في هذه الفترة؟
نعيش في فترة "ما بين بين". حُرِّر المختطفون، لكن ليس جميعهم; لم ننتهِ من دفن موتانا بعد; نعيش فترة حرب لكنها ليست "خاطفة" كحروب إسرائيل السابقة ولا أحد قادر على التكهّن بموعد انتهائها; مواطنون كثرأوقفوا حياتهم وتجنّدوا للانضمام للمحاربة. "الحياة" واقفة، منتظرة وفي الوقت نفسه فإن "الحياة" مستمرة. ثمة نقاط على المحور الزمني اعتادت أن تبدو لنا كنقاط توقف لم تعد تقوم بوظيفتها. يخلق الوقت بصورته هذه الضيق.[1]
مقال لاكان عن الزمن المنطقي[2] هو فرصة لمعاينة هذا "البين بين" وإدراكه على أنه "فترة فهم" تمتّد إلى ما لانهاية ولا نقطة حاسمة في آخرها. يتحدث لاكان عن ثلاث نقاط تتركب منها هذه الفترة:رمشة عين؛ وقت فهم؛ ولحظة استنتاج. بحسب لاكان، تتغيَّر القيم المنطقية لكل من هذه النقاط التي تظهر بترتيب تصاعدي. تمتزج كل لحظة مع التالية لها بحيث تكّف جميعها، ما عدا آخرها، عن الوجود.
سأشير إلى نقطتين في محاولة لشرح شيء ما عن فترتنا الحالية.
النقطة الأولى هي رمشة العين، اللحظة الأولى من 7 أكتوبر.اللحظة الخاطفة الفورية. فظاعة. لقاء مع واقعي يترك الذات مع عجز تام عن التعبير. لاتعليق أو رد. لحظة تحوّلت إلى أكثر من رمشة عين، لحظة أولى استطالت وامتّدَّت. هي لحظة أولى استمرّت بالرجوع إلينا مع اكتشاف المزيد من التفاصيل والقصص. فظاعة تكشف عن نفسها مرة تلو الأخرى.
النقطة الثانية، "زمن الفهم"، اللحظة الثانية التي قد تتقلص أحيانًا لرمشة العين - نظرة قد تحتوي رمشتها على كل الوقت اللازم للفهم، لكن ليس هذا ما هو عليه الأمر هنا. وقت الفهم عالق الآن بواسطة السبب المتبادل، "فواصل في الحقبة الزمنية"، كما يسميها لاكان. هدنة، عودة للقتال، مساعدات انسانية، لائحات بأسماء المختطفين، إعلام حماس الذي يرافق تحريرهم، كل هذه الأمورهي بمثابة حركات موقوفة، عالقة، لحظات تردد تبرز من بين ما لا يمكننا رؤيته تملي تغيّر ومرونة الوقت، التقدم والتراجع، يبدو أنها ستؤدي إلى الحكم على الذات بأثررجعي، الذات "الدولة".
لا العرضية الدراماتيكية ولا المحاولة للانتصار في الحرب هي ما سيدفع بالمحاولة المنطقية للتوصل إلى حكم. يبدو أن اللحظة الحاسمة، لحظة الاستنتاج، التي ستكون بمثابة فعل خلاص من الضيق، لن تكون سوى لحظة واحدة من زمن آخر. هل سيكون هذا سلام؟ حالياً ننتظر ونبقى مع السؤال.
[1] حصلت مجزرة حاماس يوم 7 أكتوبر في عيد"سمحات تورا"، آخر أيام عيد السوكوت
[2] لاكان، ج. الزمن المنطقي والإعلان
מבט נוסף
לנצח את חמאס: בהימור של פסקל- פיקציה ריאליסטית
גלעד שליט : 1 כנגד 1000
אחרי 7 אוקטובר: 240 נגד מספר אין סופי
ה-EX- NIHILO , כוחו יש מאין של המסמן מאפשר לי "לתת מעבר לכול, לשים את האין סופי" על השולחן. אם היריב מסרב, אני מנצח. אם היריב מסכים, אני גם מנצח.
כאשר החיים על השולחן, מספרים רגילים, סופיים, לא תופסים אלא "מוות".
.png)
Given these values, the option of living as if
פסקל כתב את ההימור שלו על פיסת נייר. לאקאן חזר לכך בסמינר שלו "D'un Autre à l’autre [1]". ממה מורכב ההימור הזה? אם אתה מהמר שאלוהים קיים, ואתה מנצח, אתה זוכה בחיי אינסוף. אם אתה מפסיד, אתה מאבד רק את החיים שלך, אחד. זה אינסופי מול אחד.
ההימור הזה חוזר ומופיע גם בסצנה בלתי נשכחת מתוך סרטם של האחים כהן "No country for old men". זה אותו הימור: המוכר, שהרוצח מכריח אותו להמר, יודע שההימור שלו הוא מוחלט, אפילו יותר מוחלט ממוות, שכן הרוצח אינו עונה על השאלה: "על מה אנחנו מהמרים?" "אתה זורק את המטבע", הגיב הרוצח בפשטות. אין לו אפשרות אחרת, הוא מהמר בצורה עיוורת.
ניתן להסדיר שיחות של משא ומתן על 240 בני הערובה של חמאס או במישור הסופי, או באינסופי.
ידו של חמאס על העליונה, חמאס שמהמר על מוות, על הכל המוחלט. כל אדם חי עבור ישראל מייצג את 240 בני הערובה, כל אחד הוא בו זמנית כולם, כולם חיים. עבור חמאס, אינסוף. בואו נראה: כל אחד הוא כול החיים עבור ישראל, אינסופי עבור חמאס. הזמן מעדיף את מי שמשאיר בצד את ההגדרה הסופית ומעמיד אותה לאינסופית.
איך ישראל, יכולה להמר על אינסוף אם כל אחד הוא "כולם" עבורנו, ואילו עבור חמאס, זה אינסופי, שכן כל אחד יכול לקיים או להפסיק את המשא ומתן לפי מה שהחמאס מחליט, לפי שתיקתו, לפי המסר שלו . מה שיפוענח או לא יפוענח בצד הישראלי ככאב אינסופי
בצד הישראלי כאב אינסופי. בצד של חמאס, המתמטיקאי האינסופי. איך לשרטט את ההימור?
הנה אפשרות: אני מציע, 240 בני הערובה, לא כנגד 1000 אסירים בישראל, ו-4 ימי הפסקת אש. במקום זאת, להפוך את כל ה- 240 ל"מספר אינסופי״ ,כלומר, להציב את 240 כמספר אינסופי. ה-240 נגד הכוח האינסופי של הניאנטיזציה, ה - EX NIHILO (יש מאין) של המסמן. שלום, עכשיו, נחתם, בנוכחות, כאן, בישראל, מול מנהיגי העולם: ארצות הברית, גרמניה, צרפת, ערב הסעודית, פלוס המדינות שרוצות להיכלל. הכל או כלום, די! אינסופי או כלום. השלום נתפס לא כשלווה של הפסקת האש, אלא ככוחו של האינסוף של ההימור, לצמצם את חמאס לכלום. שלום ירמז שעל חמאס לנטוש את קיומו השולי, להתקיים באור מלא, אבל להמר על קיומה, כמובן, לא (רק) של ישראל, אלא על קיומו של ההימור.
למרות שאפשרות זו נחשבת פיקציה, יש בידיה את הכוח לשרטט את מפת המציאות בצורה מציאותית יותר. מספרים שלמים, 240, 80, בכל הנוגע לחיים, אינם תופסים דבר מהחור של הקיום. הם מהמרים על חיים, בידיעה, אבוי! שהחיים אובדים, שכן אין מספר סופי שמסוגל לנקב את מציאות החיים. מציאות החיים, כדי לעלות על השולחן של ההימורים, צריכה לחלץ ודאות מהמועקה.
ההימור הפסקליאני כולל את האין סוף וגם את הוודאות של המועקה.
״האין סופי או לא כלום״: לא מדובר בכוח פיזי אלא בכוח של המסמן.
[1] Lacan, J: “D'un Autre à l’autre", (1968-69),Paris, Seuil, 2006.
אחים לנשק, עם שירה אטינג, עם קאנט (וסאד)
שירה אטינג, בת 36, אישה, נשואה לאישה, טייסת מסוק קרב במילואים בצה"ל, גיבורה מרכזית של המחאה בישראל נגד הרפורמה המשפטית, חברת תנועת "אחים לנשק", התראיינה ב-17.9 [1] השנה 2023 מאת לסלי סטאל, "60 דקות", ואמרה את המשפט הקנטיאני שלה: "אם אתה רוצה שטייסים יוכלו לטוס, ולירות פצצות וטילים לתוך בתים בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, הם חייבים שיהיה להם את האמון הכי חזק באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה".
כמובן, שערורייה גדולה. ומוצדקת לחלוטין, היא, השערורייה, צודקת. גדעון לוי כותב[2]שהיא מייצגת את מיטב השמאל ואת המחאות של קפלן, עם דם ילדים על הידיים. גדעון לוי צודק בחלקו. ארגונים פלסטיניים רואים כאן הוכחה לאכזריות של הכיבוש הישראלי[3]. הם גם צודקים. לאלה שלועגים במרירות למה שמכונה "הדמוקרטיה הישראלית החזקה" יש עוד טיעון. אין כזו. ישראל היא מדינה שלא מכירה דמוקרטיה, מעולם לא הכירה אותה, ותכיר אותה רק כשתפסיק להתקיים. האם הם צודקים?
הם צודקים... באופן קאנטיאני.
קאנט פרסם את הציווי הקטגורי שלו לעולם בשנת 1788, בשיא ההשפעה של שיח המדע על הציוויליזציה. קאנט עשה מאמץ עילאי ו"אצילי ביותר״ (לאקאן)[4] להשיג ניסוח אוניברסלי של אתיקה. "פעל בצורה כזו שעיקרון רצונך תמיד יכול להיות תקף במקביל לעקרון החקיקה האוניברסלית."[5]
כך אומרת שירה אטינג: היא צריכה לסמוך על מי שהיא מקבלת מהם פקודות, היא זקוקה לתמיכה משפטית רחבה ואוניברסלית מספיק. בית המשפט העליון העצמאי, עם המשפט "הכול שפיט" של השופט אהרון ברק (הוא אומר שאף פעם הוא לא אמר את זה[6]), יכול לתת לך את התמיכה הזו.
הבעיה היא שזה גם מה שאומרים מבקריה של שירה אטינג. כולם, בזה אחר זה, מבוססים על עיקרון של חקיקה שיהיה אוניברסלי יותר, מקיף יותר. גדעון לוי כולל את כל השמאל ואת מחאותיו בקפלן בביקורתו. ארגונים פרו-פלסטינים כוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל. זה מוכיח שהמדינה הזאת חייבת להפסיק להתקיים. כן, הבעיה של השיח האוניברסלי היא... הקיום. כל שיח אוניברסלי, משמאל או מימין, מסרב כשלעצמו לפגוש בשאלה של הקיום.
ככל שהביקורות על שירה אטינג קיצוניות יותר, כך הן מתקרבות למה שלאקאן יכול לומר: לשיח האצילי והאוניברסלי של קאנט יש את האמת שלו במשפט של סאד, הדורש את הזכות האוניברסלית להתענגות. "צרפתים, עוד מאמץ להיות רפובליקנים[7]". "יש לי הזכות להתענג מחלק מהגוף שלך, כל אחד יכול להגיד לי...".
אוניברסליות מובילה להכחשת הקיום, ומובילה להקרבה ורצח, ואין זה משנה איזה צבע פוליטי תומך בה. שירה אטינג, עם אחים לנשק, אולי אפילו עם התומכים בבית המשפט העליון (מי שכותב את הטקסט הזה, ממ, תומך בבית המשפט העליון, עד כדי ניסיון עתירה נגד ביטול עילת הסבירות) ... קנטיאנים, ולכן ... סדיאנים. מבקריה של שירה... פרו-פלסטינים, קנטיאנים, ולכן כך...סאדיאנים. מה יהיה הדבר הכי פחות מטופש? .." שיח שלא היה…מן הסמבלנט."[8] לכך, יהיה המשך.
[1] https://www.timesofisrael.com/anti-overhaul-protest-leaders-decry-threat-from-inside-israel-on-60-minutes-segment/
[2] https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-09-21/ty-article-opinion/.premium/0000018a-b221-d13d-a98f-fbb57a090000
https://www.haaretz.com/opinion/2023-09-20/ty-article-opinion/.premium/the-perfect-israeli-reservist-from-60-minutes-has-childrens-blood-on-her-hands/0000018a-b3bc-d13d-a98f-fbbda85e0000
[3] https://mondoweiss.net/2023/09/60-minutes-says-israeli-pilots-who-kill-palestinian-children-are-moral-defenders-of-democracy/
[4] ״ אפילו הכי אצילים, של האתיקה המסורתית״ ( תרגום שלי, ממ) Lacan, 24 /6/64 . Séminaire Les quatre concepts fondamentaux de lapsychanalyse. Points, Seuil, 2004.
[5] https://www.hamichlol.org.il/הצו_הקטגורי
[6] https://www.google.com/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=&ved=2ahUKEwjpmtCywruBAxVb2gIHHd8YCgEQwqsBegQIDhAG&url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DKbpA9Nxn7Dg&usg=AOvVaw1k628LQUd1O8qE_3O3xEu-&opi=89978449
[7] https://he.wikipedia.org/wiki/המרקיז_דה_סאד
[8] https://www.babelio.com/livres/Lacan-Le-seminaire-livre-XVIII--Dun-discours-qui-ne-se/187635
* שוב פעם, היהודים ״עושים לנו בעיות״ *مرة أخرى، ها هم اليهود "يتسببون لنا بالمشاكل"
פרנסואה רניו כותב [1], כפי שאפרט להלן, את אחת הנוסחאות שלו בטקסט שהפך לקלאסי: "האובייקט a שלנו". הכותרת, כידוע, מתייחסת ליהודי כאל אובייקט של המערב. זוהי הצעה רצינית ביותר, המבדילה, לפי רניו, בין היהודי לבין מיעוטים אחרים. לפי הטקסט שלו, אף אחד מהמיעוטים האחרים אינו נמצא באותה מערכת היחסים כמו היהודי עם המערב.
כדי להגיע ישר לעניין, אז בואו נזכור את אחת הנוסחאות שלו:
מה שנמצא כאובייקט a, נמצא גם כפסולת, וגם כסיבת האיווי בו בזמן. כך למשל הצדיק: (saint). הוא /היא נמצא(ת) כשארית ההתענגות של האנושות, כמו פרנסיסקוס הקדוש, שהיה אומר: "אני צריך מעט מאד, ומה שאני צריך, אני צריך מעט מאד". לאקאן מדגיש שמשום כך, היכן שיש "צידוק-האשפה (faire le déchet), מאפשר לסובייקט של הלא-מודע להיות הוא עצמו סיבת האיווי של הסובייקט."[2]
להיות במקום סיבת האיווי של הסובייקט, זה מאפשר לסובייקט את האימפליקציה: קורה משהו? זה" בגללו! (בגללה)" הוא (היא) הסיבה! הסובייקט חש "הקלה", ויש אפילו צחוק. "בכל שירבו הקדושים - ירבה הצחוק. זהו העקרון שלי, למצוא את הדרך של מחוץ לדיסקורס הקפיטאליסטי"[3].
לאקאן ציין שנה לאחר "טלוויזיה", בראיון ברדיופוניה, שיש מבוי סתום המאפיין את השיח של האוניברסיטה: בשיח זה, חייבים להניח שיש מי שיצר את הידע. הנחה זו היא פער, אפילו תהום, ובתהום הזה נופל הסובייקט שהשיח של האוניברסיטה יוצר:
“בשיח האוניברסיטאי, זהו הפתח שאליו נופל הסובייקט שהוא מייצר על ידי הצורך להניח מחבר לידע”.[4]
בחזרה לרניו:
״השלכות: אם המערבי, אז היהודי. אם היהודי, אז המערבי. (לעולם לא אחד בלי השני). הקשר נראה הדדי לחלוטין. אין זה משנה אם היהודי טוב במקום סיבת האיווי. אז יש הדדיות (או הומוגניות) של המקומות, אבל לא של המונחים. מה שמעיד, אם תרצו, על כך שאחד המונחים חסום (הסובייקט). (גם אם כותבים $ <> a ,a עדיין הסיבה, $ היא לא. זה בגלל שהוא זה שגורם לחלוקת הסובייקט). למה היהודי במקום של הגורם? ייענו: כי להציל את התופעות הנלוות לאמירת "יהודי" במערב היא אמירה שמרמזת על סדר האיווי (שעל האיווי הזה משלמים באהבה, שנאה, עניין, סקרנות, דחייה וכו' - נראה בהמשך מה יש בו).״
"אם המערבי, אז היהודי. אם היהודי, אז המערבי".
זה צריך להתקבל בהלם. ההשלכה שמציע רניו היא זו שדוחה - כן, דוחה, מגעילה – גם את הסטודנטים WOKE באוניברסיטאות האמריקאיות הטובות ביותר, וגם ישראלים שהיו רוצים, אחת ולתמיד, לראות בישראל מדינה מערבית "כפי שהיא צריכה". אבל, אם רניו לוחץ על הכפתור הנכון, הרתיעה של הסטודנטים היא זוועה מול הידע: » סטודנטים ופרופסורים אמריקאים יקרים, תקשיבו: ישראל היא תנאי לתחושת הזהות שלכם. » באשר לישראלים, אולי כדאי שנמליץ על ביטוי מוזר של ז'אן קלוד מילנר בטקסט[5] שנערך לאחרונה על המלחמה. הבה נזכור, לפני שנתייחס לביטוי הזה, שמילנר, בניגוד לרצונות ההתמערבות של אינטלקטואלים רבים בישראל, דווקא תמך ברעיון שישראל צריכה "להיפרד מאירופה". כך סיכם מילנר את חיבורו המפורסם "הנטיות הפליליות של אירופה הדמוקרטית"[6]
בטקסט החדש שלו, מילנר מדגיש אי הבנה שלדעתו מהותית. ישראל לא מקבלת את היותה "מערבית" בהוויתה, ולכן נראה כל הזמן כאילו היא מתנגדת לקבל הצעות ולחצים מהמערב.
במערב, אומר מילנר, הדוקטרינה היא שמלחמה היא חריגה, וכל מלחמה חייבת להסתיים מהר ככל האפשר כשהיא מתחילה. לעומת זאת, הוא טוען, אם יושג שלום במלחמה כמו זו שבין ישראל לחמאס, זה בציפייה למלחמה הבאה.
עוד מצהיר מילנר שאין לו אהדה לנתניהו, אבל יש להודות (אני מצטט):
״נתניהו, כאדם וכמנהיג, צפוי להפגין שהוא, שהתחנך ועבד בארצות הברית, יתנהג כמו ראש מדינה מזרחי. מכאן הבוז שהוא מעורר.״
האם עלינו להאמין למה שמילנר כותב? זה בהחלט לא הכרחי לחלוטין, אבל בכל זאת יש נקודה אחת שראוי להדגיש. אנשים ומדינות, למרות הגלובליזציה, עדיין שונים ביחסים שלהם עם השפה, ובדרך שלהם לאופני התענגות. הבה נשנה את ה"דוקטרינה" בטקסט של מילנר, ונציב במקומה את "אופן התענגות", ואולי זה יאפשר לנו קריאה נוספת של הסימפטומים המקומיים, בכיוון שפרויד התווה ב"בדיחה ויחסיה עם הלא-מודע". " בבדיחה "יום כיפור", (על היהודי שיושב לא נימוס ברכבת, וכשנכנס נוסע אחר, היהודי מתיישב היטב, וכשהנוסע השני שואל אותו מתי יחול יום הכיפורים, היהודי קורא "אה" של הקלה, וחוזר לעמדת ההתחלה שלו).הערתו של פרויד מדגישה כיצד עמדתו הדמוקרטית של היהודי, שאינו מקבל את ההבדל בין אדונים לעבדים, מקשה מאוד על דו-קיום חברתי[7].
* בדיחה שלעמוס בידרמן, כאשר פורסם התגלית של בשורה חדשה ״ יהודה״ . בבשורה היה כביכול יהודה בעצם הנבחר על ידי ישו.
[1]https://www.revistavirtualia.com/articulos/484/opinion-ilustrada/nuestro-objeto-a
[2] לאקאן, "טלוויזיה" (1973),תרגום בן-ציון בן-מושה, חנות הספרים, 1992, עמ 23-24
[3] לאקאן, שם, עמ׳ 24.
[4]Dans le discours universitaire, c'est la béance où s'engouffre le sujet qu'il produit de devoir supposer un auteur au savoir.”. Lacan, Autres Écrits, Paris, 2001, p. 445.
[5]https://k-larevue.com/israel-et-usa-des-reserves-au-differend-par-jean-claude-milner/ 27/3/2024
[6]https://editions-verdier.fr/livre/les-penchants-criminels-de-leurope-democratique/ נובמבר 2003
[7]פרויד, ז: ״ הבדיחה ויחסיה ללא מודע״, ( 1905). רסלינג, 2007, תרגום רון הכהן, עמ׳ 139-140
كتب فرانسوا رينو[1]، كما سأفصل أدناه، إحدى صيَغَه في نصٍ أصبح كلاسيكيًا: "موضوع ال a خاصتنا". يشير العنوان، كما هو معروف، إلى اليهودي على أنه موضوع للغرب. وهذا اقتراح خطير للغاية، إذ إنه يميز، تبعًا لما يقوله رينو، بين اليهود والأقليات الأخرى. وبحسب نصه، لا توجد لأي من الأقليات الأخرى علاقة كتلك التي تربط اليهودي بالغرب.
كي نصل إلى لب الموضوع، دعونا نتذكر إحدى صيغه:
ما هو قائم كموضوع a قائم أيضًا كنفايات، وكسبب للرغبة في الوقت ذاته. فعلى سبيل المثال، الصالح: (القديس). فهو\ هي قائم\(ة) كبقيّة من التلذذ البشريّ، مثل القديس فرنسيس الذي كان يقول: "أحتاج إلى القليل، وما أحتاج إليه، أحتاج إلى القليل جدًا". يؤكد لاكان أنه لهذا السبب، حيث يوجد "تبرير القمامة (faire le dechet)، يتيح لذات اللاشعور بأن تكون هي نفسها سبب رغبة الذات."[2]
كونها في موضع سبب رغبة الذات، فإنه يسمح للذات بالتضمين: هل حدث شيء ما؟ إنه"بسببه! (بسببها)" هو (هي) السبب! تشعر الذات "بالارتياح" بل وهنالك ضحك. "كلما كثر القديسون - يكثر الضحك. هذا هو مبدأي، أن أجد الطريق خارج الخطاب الرأسمالي"[3].
وأشار لاكان بعد عام من «التلفزيون»، في مقابلة إذاعية، إلى أن هناك طريق مسدود يميز الخطاب الجامعي (الأكاديمي): في هذا الخطاب، يجب الافتراض أن هناك من خلق المعرفة. وهذا الافتراض هو فجوة، بل هاوية، وفي هذه الهاوية تقع الذات التي يخلقها الخطاب الجامعي:
"في الخطاب الجامعي، هذه هي الفتحة التي تقع فيها الذات التي تخلقها عن طريق الحاجة إلى افتراض مؤلف للمعرفة[4]".
نعود إلى رينو:
"العواقب: إذا كان الغربي، إذًا اليهودي.إذا كان اليهودي، إذًا الغربي. (أبدًا لا أحدهما بدون الآخر). تبدو العلاقة متبادلة تمامًا. ولا يهم إذا كان اليهودي صالحاً في موضع سبب الرغبة. إذن هناك تبادلية (أوتجانس) في الأماكن، ولكن ليس في المصطلحات. مما يدل إن صح التعبير على أن أحد المصطلحات محظور (الذات). (حتى لو كتبت <> $ a ، فلا يزال a هو السبب، $ ليست كذلك. وذلك لأنه هو الذي يسبب تقسيم الذات). لماذا اليهودي في موضع المسبب؟ سيجيبون: لإنقاذ الظاهرة إن عبارة "يهودي" في الغرب هي عبارة توحي إلى ترتيب الرغبة (أي أن مقابل هذه الرغبة يُدفع ثمنًا من الحب، والكراهية، والاهتمام، والفضول، والرفض، وما إلى ذلك - سنرى لاحقًا ما يشمله ذلك)."
"إذا كان الغربي، فاليهودي. وإذا كان اليهودي، فالغربي."
يجب أن يصدمنا هذا الأمر. إن المغزى الضمني الذي يقترحه رينو هو المنفر - نعم،منفر، ومثير للاشمئزاز - حتى طلاب WOKE في أفضل الجامعات الأمريكية، والإسرائيليون الذين يرغبون، مرة وإلى الأبد، في رؤية إسرائيل كدولة غربية "كما ينبغي لها أن تكون". ولكن إذا ضغط رينوعلى الزر الصحيح، فإن نفور الطلاب ما هو إلا رعب في وجه المعرفة: «أعزائي الطلاب والأساتذة الأميركيين، انتبهوا لما أقول: إن إسرائيل شرط لإحساسكم بهويتكم.» أما بالنسبة للإسرائيليين، فربما يجدر بنا أن نوصي بتعبير غريب لجان كلود ميلنر في نص[5] كتبه في الآونة الأخيرة عن الحرب.ولنتذكر، قبل أن نتطرق إلى هذا التعبير، أن ميلنر، خلافا لرغبات التغريب (westernization) لدى العديد من المثقفين في إسرائيل، أيد في الواقع فكرة أن إسرائيل يجب أن "تنفصل عن أوروبا". هكذا اختتم ميلنرمقالته الشهيرة "الميول الإجرامية لأوروبا الديمقراطية".[6]
في نصه الجديد، يسلط ميلنر الضوء على سوء الفهم الجوهري حسب اعتقاده. إسرائيل لا تتقبل كونها "غربية" في كيانها، ولذلك تبدو على الدوام وكأنها تتصدى لقبول الاقتراحات والضغوطات من قبل الغرب.
ويقول ميلنر إن المبدأ السائد في الغرب هو أن الحرب هي استثناء، وأن كل حرب يجب أن تنتهي في أسرع وقت ممكن في حال أنها بدأت. ومن ناحية أخرى، فهو يزعم أنه إذا ما تم التوصل إلى السلام في حرب مثل تلك التي اندلعت بين إسرائيل وحماس، فإن ذلك يعني أن الحرب التالية قادمة لا محالة.
ويصرح ميلنر أيضًا بأنه لا يتعاطف مع نتنياهو، ولكن لا بد من الاعتراف أن (وأنا هنا أقتبس):
"من المتوقع من نتنياهو كشخص وكقائد أن يثبت، وهو الذي تلقى تعليمه وعمل في الولايات المتحدة، أنه سيتصرف كرئيس دولة شرقي. وهذا هو السبب في الازدراء الذي يثيره."
هل يجب أن نؤمن بما كتبه ميلنر؟ من المؤكد تمامًا أن ذلك ليس ضروريًا، ومع ذلك هناك نقطة واحدة تستحق أن نشدد عليها. فالناس والبلدان، على الرغم من العولمة، ما زالوا مختلفين بعضهم عن بعض من ناحية علاقتهم باللغة، وفي أساليبهم في التلذذ. دعونا نغير "المبدأ" في نص ميلنر، ونستبدلها بـ "نمط التلذذ"، ولعل هذا يمنحنا فرصة لقراءة الأعراض المحلية بشكل آخر، من المنظور الذي وضع فرويد أسسه في"النكتة وعلاقتها باللاشعور" . في نكتة "يوم الغفران" (عن اليهودي الذي كان جالسًا في القطار بطريقةٍ غير مهذبة، وعندما دخل راكب آخر يصلح اليهودي جلوسه، فلما سأله الراكب الثاني متى سيكون يوم الغفران، يتنهد اليهودي تنهيدة ارتياح، ويعود ويجلس كما كان في البداية). وتؤكد ملاحظة فرويد كيف أن موقف اليهودي الديمقراطي،الذي لا يقبل الفرق بين السادة والعبيد، يجعل التعايش الاجتماعي صعبا للغاية.[7]
* نكتة عاموس بيدرمان عند نشر إنجيل "يهودا" الجديد.في الإنجيل، من المفترض أن يهوذا هو الذي اختاره يسوع بالفعل.
[1] https://www.revistavirtualia.com/articulos/484/opinion-ilustrada/nuestro-objeto-a
[2] لاكان، "التلفزيون" (1973)، ترجمة بن تسيون بنموشيه، المكتبة، 1992، ص 23-24.
[3] لاكان، المرجع نفسه، ص 24.
[4]Dans lediscours universitaire, c'est la béance où s'engouffre le sujet qu'il produitde devoir supposer un auteur au savoir.”. Lacan, Autres Écrits, Paris, 2001, p.445.
[5]https://k-larevue.com/israel-et-usa-des-reserves-au-differend-par-jean-claude-milner/ 27/3/2024
[6]https://editions-verdier.fr/livre/les-penchants-criminels-de-leurope-democratique/نوفمبر 2003
[7] فرويد، ز: "النكتة وعلاقتها باللاشعور"، (1905). ريسلينج، 2007، ترجمة رون هكوهين، ص 139-140