היזון חוזר - استجابة رجعية (feedback)
בעת הזו, מהדהדת כותרתו של סמינר 19, "...או גרוע מכך" […Ou pire], סמינר בו לאקאן עוסק גם בפונקציה של אחד ואפס. יש משהו מן החזרור [iteration] בנקודה האניגמטית בה האפס ממוקם ביחס ל-1: האפס מסמן חסר, הפרדה, נקודה מבדלת בין אחד לאחד.
...
העת האחרונה שזורה במילים שחורות על רקע לבן. כל יום, מודעות אבל. השמות מתערבבים, בליל שמעורר בי סחרחורת. משום מה, יש הזועקים 'עוד'. יש בממשלה הקוראים לניצחון, בכל מחיר...זאת אומרת, לא משנה מהו המספר. היעד [חמאס], המחיר [X]... שיצטבר לו הסכום, עוד ועוד [N]. משוואה פשוטה:
X + 1N = 1
יצטבר אל המחיר עוד אחד, ועוד אחד, עוד אין [N], ועוד אין [N], כמה שצריך... את מקומו של האפס תופס סימן חיבור של חללים, חטופים, מספרים, סטטיסטיקות... עוד יום, עוד מודעה, עוד זוועה, אבל יעד אחד! ובל נשכח... אחדות... יעד אחד(ות)... יהא המחיר.
באמת? יעד אחד? לא היינו במרדף זה בעבר?... לתפוס את כל החמאסניקים... כל הטרוריסטים... כל הנאצים... משהו אצלנו חוזר באופן אטום, עיקש, ללא מובן.
... או
את מי אנחנו מנסים לנצח, עכשיו כשכבר הפסדנו? אין ניצחון בנוראי הזה.
הסטטיסטיקה סופגת הכול: מספר ההרוגים, הצטברות המודעות, יום אחר יום. בין אחד לאחד, סימן חיבור עם פרשנות מיליטנטית. אין אלטרנטיבה – יחד ננצח, אחד(ות), אחים אנחנו, אין שמאל ואין ימין, ישראל השלמה... שוב אנו מתעלמים מהסדקים, החרכים, האפס בין אחד ואחד. והסימפטומים שלנו... כמה הם מפריעים... כאילו היו לנו לרועץ.
... או גרוע
זו אפילו לא שאלה של האם מלחמה זו הכרחית. ונניח שכן... איננו מזהים בכך משהו ממלחמות עבר? עשו לנו, קמו להשמידנו, איראן, חמאס, חיזבאללה, אש"ף, נאצים, שואה... אולי זה נותן ייחוס לדברים, קונטקסט לזוועה. רק להכניס בכך עוד ארגון אידיאליסטי... עוד ארגון טרור... עוד זוועה... עוד מסמן?... שורה ארוכה... אחד ועוד אחד ועוד אחד... זה מסדר, יש תכלית ליעד האחד(ות)!
גם אם משהו בהקשר נותן מעט נחת, זה אינו מעלים את החוזר על עצמו שוב ושוב, באותו אופן אטום, עמום, טבול בכאב: יש טראומה בתרבות. יש פצע פעור. יעד לא יפתור את הכאב הזה. מה אנו כחברה עושים עם הפצע הזה?? איננו רוצים לדעת על כך דבר... בכל מחיר.
... או גרוע מכך
לפני המלחמה: קריאות לאחדות על רקע השסע הפוליטי. "אחים אנחנו."
במהלך המלחמה: קריאות לאחדות על רקע המלחמה... "יחד ננצח!"
אחרי המלחמה: ...? עם אחוות האחים מסיים לאקאן את סמינר 19[1], ומוסיף– גזענות.
בשם המלחמה נוח לזהות רק את הגזענות המופנית כלפינו: ישראל, המגן של העולם מפני האיסלם...? כל עזה היא חמאס? כל העזתים מנסים להשמידנו? הכרזות מציפות את האינטרנט, ואנו קוראים: לנקות את העולם מהחמאס! ניסינו לנקות את העולם מהנאצים... הצלחנו? ניצחנו? ננצח?
החזרור... שוב ושוב... אך ההדים הולכים ומתעצמים: האין זה כל פעם קצת יותר גרוע מהפעם הקודמת?...אפשר שחזרור יחולל אפקט של התעצמות. היזון חוזר, פידבק: פלט מסוים, דגימה אחת החוזרת על עצמה (וקשורה באירועים מהעבר) ומשפיעה על הופעות שונות (או התמשכותו) של אירוע זהה, או אותו אירוע עצמו. זה צליל חסר-משמעות, כואב באוזניים, בראש, מרוב שהוא הולך ומתעצם... ומתגבר... מה שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו בדיוק, גם מתעצם ומתעצם. ולסתום את האוזניים... זה ממש לא יעזור...
[1] הפסקאות האחרונות של השיעור האחרון בסמינר.
تتردد في وقتنا هذا أصداء عنوان السمينار رقم 19، "... أو أسوأ من ذلك"[...Ou Pire]، وهي ندوة يتناول فيها لاكان في ضمن ما يتناوله وظيفة الواحد والصفر. هناك شيء من التكرارية في النقطة الغامضة من حيث موضع الصفر بالنسبة إلى 1: يشير الصفر إلى النقص، والانفصال،إنها نقطة فارقة تفصل الواحد عن الآخر.
...
الأيام الأخيرة متشابكة مع كلمات سوداء على خلفية بيضاء. إعلانات نعي في كل يوم. تختلط الأسماء، خليط يصيبني بالدوار. لسبب ما، هناك من يصرخ "المزيد". البعض في الحكومة يدعو إلى النصر بأي الثمن.. أي مهما كان العدد. الهدف [حماس]، الثمن [X]...فليتراكم المبلغ، المزيد من [N]. معادلة بسيطة:
X + 1N = 1
سيضاف إلى الثمن واحد آخر، نَقَصَ آخر [N]، ونَقَصَ آخر[N] بقدر ما يتطلبه الأمر... مكان الصفر تحتله إشارة جمع الشهداء، المختطفين، الأرقام، الإحصائيات... يوم إضافي، إعلان إضافي، رعب إضافي، لكن هدف واحد! ودعونا لاننسى... الوحدة... بغية و(ا)حدة... مهما كان الثمن.
صدقًا؟ هدف واحد؟ ألم نقم بهذه المطاردة من قبل؟ ... القبض على كل أفراد حماس... كل الإرهابيين... كل النازيين... شيء ما لدينا يتكرر بطريقة مبهمة، عنيدة،غير مفهومة.
... او
من هذا الذي نحاول أن نهزمه، الآن بعدما هُزِمنا؟ ما من نصرٍ في هذا الواقع الفظيع.
تستوعب الإحصائيات كل شيء: عدد الوفيات، وتراكم الإعلانات، يومًا بعد يوم.بين واحد وواحد إشارة جمع بتأويل نضالي. ليس هناك حل بديل - معًا سننتصر، و(ا)حدة، نحن إخوة، لا يوجد يسار ولا يمين، إسرائيل الكاملة... مرة أخرى نتجاهل الصدوع، والشقوق، والصفر بين واحد وواحد. وعوارضنا...كم هي مزعجة...وكأننا قعقعة.
... او أسوأ
إنها ليست حتى مسألة ما إذا كانت هذه الحرب ضرورية. ولنقل إنها كذلك.. ألا نتبيّن في ذلك شيئا من الحروب الماضية؟ لقد فعلوا بنا، هبّوا لتدميرنا، إيران، حماس، حزبالله، منظمة التحرير الفلسطينية، النازيين، المحرقة... ربما يعطي هذا مرجعًا للأشياء، وسياقًا للفظاعة. فقط كي ندخل بهذه الطريقة منظمة مثالية أخرى... منظمة إرهابية أخرى... كارثة أخرى.. دال آخر؟ ... قائمة طويلة... واحد وواحد آخر وآخر...إنه استعراض عسكري، هناك غاية من وراء البغية الو(ا)حدة!
حتى لو كان في السياق شيء ما يمنح القليل من الراحة، فإنه لا يخفي ما يعود على نفسه مرارًا وتكرارًا، بنفس الطريقة الغامضة والمبهمة والمشبعة بالألم: هناك صدمة في الحضارة. هناك جرح مفتوح. الهدف لن يشفي هذا الألم. ماذا نفعل، نحن كمجتمع، بهذا الجرح؟؟ لا نريد أن نعرف أي شيء عنه... مهما كلف الأمر.
... بل أسوأ من ذلك
قبل الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الانقسام السياسي."نحن إخوة".
أثناء الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الحرب.."معًا سننتصر!"
بعد الحرب: ...؟ مع اخوية الإخوة، ينهي لاكان السمينار رقم 19، ويضيف- العنصرية.
باسم الحرب، يناسبنا الاعتراف فقط بالعنصرية الموجهة نحونا: إسرائيل، حامية العالم من الإسلام...؟ هل غزة كلها حماس؟ هل كل سكان غزة يحاولون إبادتنا؟ المنشورات تغمر الإنترنت، ونحن ننادي: طهروا العالم من حماس! حاولنا تطهير العالم منالنازيين.. فهل نجحنا؟ هل انتصرنا؟ هل سننتصر؟
التكرارية... مراراً وتكراراً... لكن الأصداء تزداد قوة: أليس الأمر في كل مرة أسوأ قليلاً من المرة السابقة؟ ... من الممكن أن تخلق التكرارية حالة من الاستشراء (التصعيد). استجابة رجعية، فيدباك: مردود معين، عينة واحدة تتكرر (مرتبطة بأحداث سابقة) وتؤثر على ظهور متجدد (أو استمرارية) لحدث مماثل، أو للحدث ذاته. إنه صوت بلا معنى، يوجع الأذنين، والرأس، لشدة ما يعلو ويعلو... ويعلو... أمريتكرر ويتكرر ويتكرر بنفس الطريقة، يشتد ويشتد أيضًا. وإن تسد أذنيك... لن يجديك نفعًا...
מבט נוסף
התאגדות סביב S1 למשל, דמוקרטיה -الانتظام حول S1، الديمقراطية على سبيل المثال
המסמן התעוררות תופס להערכתי משהו מהמַעֲבָר בחברה האזרחית בישראל מלוגיקה פאלית ללוגיקה של לא-הכל. התעוררות שיש בה מן הטראומה, ואשר הביאה איתה שתי תופעות המתרחשות במקביל, אותן אנסה להבין באמצעות הרצאתו של פביאן נפרסטק, שהתקיימה בסמינר השדה הפרוידיאני[1] בישראל במאי 23.
האחת בולטת דרך הקושי, או שיש לומר חוסר היכולת, להעמיד מנהיגים-פוליטיקאים שיוכלו לשאת על גבם את הנדרש לניהול המשבר; המאבק; הקואליציה. לא נראה שהקושי טמון במחסור באנשים שיהיו מספיק איכותיים וכריזמטיים. נפרסטק הדגיש את אפיוני התקופה ככאלה לפיהם כל אחד בוחר לפי טעמו, בהתאם להתענגות הפרטית שלו, כשהאובייקט a קטנה נמצא בפסגה ומכוון. באופן הזה מדובר "במסיבה שאינה נגמרת. כיון שאין הבדל בין המסיבות", זו דרך לדבריו של נפרסטק שמתיימרת לבטל את השארית. התופעה באה לידי ביטוי בתצורה של ריבוי מפלגות, חלקן מתקשות לעבור את אחוז החסימה, ועם קושי ברור באפשרות להמר על אב כלשהו.
המגמה השנייה בולטת דווקא בהיפוך, באמונה ובהישענות של אזרחים על מנהיג שחותר קדימה תוך ויתור על החוק כחיצוני למערכת, זה שאמור לשמור עליה. בהרצאתו הבחין נפרסטק את המסיבה הבלתי-נגמרת מזו הבלתי-נשכחת. המנסה להעמיד דימוי של מודל אב, אבל בתחום הפָנָטִיּוּת. מוכנים להקריב את עצמם בשם מה שנראה כמו שם האב, אבל לא יותר מאשר אותו אובייקט a קטנה. כלומר המודל של האב הולך רחוק מאוד, אל מעבר לחוק, כדי להמשיך, לכאורה, לקדש את קיומו.
ההתעוררות הביאה איתה גם דחיפות. מחאת המונים, נוכחת ועיקשת כבר חודשים לא מעטים, שאפשר לקרוא אותה יחד עם האמירה של מילר: "נותר בידי היחיד להמציא תפקיד חברתי והכרחיות סובייקטיבית"[2]. דחיפות סובייקטיבית זו של אין ברירה, אשר נרקמת כסוג של פתרון, יכולה גם להתפרש באמצעות המסמן – "נחיל - [3] essaim, על מנת להבהיר משהו מהאפשרות להיות אחד אחד בתוך מרחב חברתי עם כיוון משותף. מבחינתי, יש בכך מעין תשובה שמהווה כמו סמבלנט פאלי, התאגדות סביב S1 למשל, דמוקרטיה.
[1] הרצאה שניתנה במסגרת הסמינר של השדה הפרוידיאני, הרשת הלאקאניאנית – סמינר 11 של ז'אק לאקאן: ארבעה מושגי יסוד של הפסיכואנליזה. מרצה אורח: פביאן נפרסטק. הרצאה בשם: המכונה, החיה וההוויה המדברת. מאי 2023.
[2] Miller.J-M., (2002). The Unconscious is Political. Milanese Intuitions [1-2].Published in Mental 11 (2002) pp. 9-16. Edition on "Analysis in the Age of Globalization. Pp. 11
[3] [Translator’s note] Swarm” in English. The pronunciation of S1 and essaim are homophonic in French״
أعتقد أن دال "الصحوة" يجسّد شيئاً من تحول المجتمع المدني في إسرائيل من منطق الفالوس إلى منطق"ليس كل شيء".صحوة فيها شيء من الصدمة جلبت معها ظاهرتين تحدثان في الوقت نفسه سأحاول فهمهما عن طريق محاضرة فابيان ناباريستك، التي أقيمت في سمينار الحقل الفرويدياني[1] في إسرائيل يوم23 أيار.
تبرز الأولى في الصعوبة، أو انعدام القدرة، في موضعة قادة سياسيين يستطيعون أن يحملوا على عاتقهم ما هومطلوب منهم لإدارة الأزمة؛ النضال؛ الائتلاف. لا يبدو أن الصعوبة تكمن في عدم وجود أشخاص يتمتعون بالجودة الكافية والكاريزما. يقول ناباريستك أن من بين مميزات هذه المرحلة هوالاختيار بحسب الذوق الخاص، وفقاً للتلذذ الخاص، حيث يقف الموضوع a صغير على القمة موجهًا. وهكذا، نقف إبان "حفلة لا تنتهي.. إذ أن ليس هناك أي فرقٍ بين الحفلات"، وهي طريقة تزعم لإلغاء البواقي، وفقًا لناباريستك. تتجلى الظاهرة في تعدد الأحزاب، يواجه بعضها صعوبة في تجاوزنسبة الحسم، وصعوبة واضحة في إمكانية المراهنة على أبٍ ما.
أما الظاهرة الثانية فهي تبرز بكونها معاكسة، في إيمان المواطنين واعتمادهم على زعيم يتقدم إلى الأمام مهمشًا القانون كشيء خارجي عن النظام، والذي من المفترض به أن يحميه. تحدث ناباريستك في محاضرته عن الفرق بين الحفلة التي لا تنتهي والحفلة التي لا تُنسى. من يحاول تقديم صورة لنموذج أب لكن في مجال التعصب. في استعداد للتضحية بأنفسهم باسم مايبدو كاسم الأب، لكنه ليس أكثرمن الموضوع a الصغير إياه. أي أن نموذج الأب يبالغ ويذهب بعيداً، ما عبر القانون، حتى يستمر،على مايبدو، في تقديس وجوده.
جلبت الصحوة معها أيضًا شعورًا طارئًا. احتجاجًا جماهيريًا حاضرًا ومتواصلًا منذ بضعة أشهر يمكننا قراءته مع مقولة ميلر: "ما بقي على الفرد القيام به هو خلق دور اجتماعي وضرورة ذاتية".[2] الشعور الطارئ الذاتي هذا المتمثل في عدم وجود خيار، والذي ينسَج كنوع ما من الحل، يمكن تفسيره أيضًا من خلال الدال - "سرب - [3]essaim"، لتوضيح شيء ما حول إمكانية أن نكون واحداً واحداً داخل مساحة اجتماعية لها توجه مشترك. أرى بهذا إجابة ما هي بمثابة، واجهة فالوسية، الانتظام حول S1، الديمقراطية على سبيل المثال.
[1] أقيمت المحاضرة في إطار سمينار الحقل الفرويدياني، الشبكة اللاكانينية - السمينار 11 لجاك لاكان: أربعة مفاهيم أساسية في التحليل النفسي. محاضِر ضيف:فبيان نابارستيك. المحاضرة بعنوان: الآلة، الحيوان، والكينونة المتكلمة. أيار2023.
[2] Miller. J-M., (2002). The Unconscious is Political. Milanese Intuitions[1-2]. Published in Mental 11 (2002) pp. 9-16. Edition on "Analysis in the Age of Globalization. Pp. 11
[3] .[Translator’s note] Swarm” in English. The pronunciation of S1 and essaim are homophonic in French״
האקט של משה
נקודת היציאה לעניין הטקסט הנוכחי נמצאת בספר שמות ב', יא-יב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". המסורת הפרשנית מבכרת את המעשה הזה כמעשה מוסרי של מי שלא יכול היה עוד לסבול את העוול שנעשה לבני עמו.
בסמינר X, על המועקה, אמר לאקאן שאקט (l’acte) מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור, כלומר כאשר הפער של האיווי נכתב לתוכה [1]. האקט אינו כל פעולה רגילה שהיא, אלא משהו שקורה מתוך פער, כלומר מתוך כוח שאמור לעכב אותה. אקט אמיתי, לפיכך, תמיד כרוך בהתנגשות עם משהו שמעכב אותו, הוא מתקיים כשהעכבה נוכחת, ובכל זאת מתרחש – לא למרות העכבה אלא דווקא דרכה.
האקט הוא פריצה בסדר הסמלי שלא רק שוברת אותו, אלא גם מכוננת וממקמת את הסובייקט מחדש. לא מדובר בפריקה של מתח או בתגובה אימפולסיבית, אלא ביצירה של מציאות חדשה, ברגע של קרע שלא ניתן לחזור ממנו. האקט משנה את המעמד של הסובייקט כך שהוא הופך לדמות שמפסיקה להיות חלק מהסדר הישן, הוא מאבד את ההזדהות הקודמת שלו ולא יודע מה יהיה עליו ולמה הוא יהפוך: הוא עתה סובייקט חדש [2]. לכן, במובן הלאקאניאני, כל אקט אמיתי הוא "התאבדות של הסובייקט" במובן שהסובייקט יכול להיוולד מתוכו באופן אחר. זוהי מהותו של האקט במובנו הבוטה: הסובייקט איננו אותו הסובייקט לפני האקט, ולאחריו [3].
אין אקט אמיתי שאינו מהווה חצייה של קוד מסוים, של חוק, של סדר סמלי, אשר ביחס אליו האקט מתמקם כמפר, כעבריין, דבר המאפשר לאקט עצמו לקבל את ההזדמנות של ארגון מחדש של הקוד שהופר [4]. כשיוליוס קיסר חצה את הרוביקון, המכשול לא נבע מגודלו של הנהר, אלא מכך שהנהר הזה היווה גבול שהצבא הרומי לא היה רשאי לחצות. כלומר, זה היה הגבול שחצייתו היוותה עבירה. הווה אומר, יש אקט, רק אם יש חצייה של סף מסמן [6, 5] ולכך התכוון לאקאן כשאמר שאקט מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור [1]. היה צורך בקיומו של חוק רומי, על מנת שהפעולה של יוליוס קיסר תהווה אקט, והיה צורך בקיומו של חוק מצרי על מנת שהפעולה של משה תהווה אקט. אמנם, כל אקט הוא עברייני, אבל תכונה יסודית של אקט היא גם שניתן לראות במבצעו את האחראי לו – לכן מדובר בפעולה אתית. וזאת בניגוד למעבר לאקט או לביטוי בפעולה שבהם הסובייקט לא נוטל אחריות לאיווי שלו [7].
מעבר לאקט (passage àl'acte) הוא פעולה של בריחה. זה הרגע שבו הסובייקט לא יכול לשאת את מקומו במבנה, והוא נזרק החוצה, בלי יצירה של עמדה חדשה. זוהי נפילה מהזירה של הדיבור, של היחסים או של ההעברה, שמהווה נטישה או בריחה מהבמה או מהסצנה, ולא עיצוב שלהן מחדש [9, 8]. בניגוד לאקט ולמעבר לאקט, ניתן לדבר על ביטוי בפעולה (acting out) כאשר ישנה במה והסובייקט משחק על הבמה תחת המבט של האחר. דהיינו, ביטוי בפעולה הוא ניסיון לומר משהו, מסר מוצפן בתוך השיח, שלא ממוטט את המערך הסמלי אלא קורא לפרשנות. בביטוי בפעולה יש צורך באחר, יש צורך בצופה. במעבר לאקט אין צופה כלל, הבמה נעלמת, ואילו האקט הוא הדבר המפריד את הסובייקט מהאחר [11, 10].
שלוש פעולות מכוננות את המעשה של משה כאקט: הוא הביט סביב לראות שאין איש, הוא הטמין את ההרוג בחול כדי להסוות את מעשיו והוא ברח למדיין. המבט וההטמנה מעידים עליו כי ידע שהוא עובר על חוק קיים, כלומר העכבה הייתה נוכחת ודרכה התרחש האקט, והבריחה אל המדבר מעידה על האחריות הסובייקטיבית שלו. הואיל וכך, המעשה של משה, לא היה ביטוי בפעולה ולא היה מעבר לאקט, ויותר מאשר מוסרי, היה אתי: מעשה של התנערות מן הסדר החברתי ומן החוק של הממלכה המצרית. התנערות מן המסורת שלתוכה גדל משה ומן האב הסימלי שבצילו התחנך. רק אחרי מעשה אלים של יציאה רדיקלית אל החופש הפרטי, הסובייקטיבי שלו, יכול היה משה להוליך עם שלם, ערב רב של עבדים בני עבדים, אל החירות. משה הפך למשה, כלומר הפך למי שהוא, עם המתת המצרי ולא כאשר בחר בו אלוהים מאוחר יותר באופן מפורש, במעמד הסנה הבוער. אלוהים בחר ברוצח נמלט להיות למנהיג העם הנבחר, אבל מעשה הרצח היה מעשה של שינוי סובייקטיבי, לא רק כתגובה מוסרית־רגשית אלא כפריצת גבול מכוננת וקריעה מהסדר הקיים, פעולה סובייקטיבית רדיקלית שבה משה לא עוד היה רק צופה אלא פעל, והיא שייסדה אותו כאדם חופשי, כסובייקט חדש, כלומר כמי שהתייצב בעמדה של סובייקט מעבר לחוק (הסמלי) של מצרים, דבר שבעטיו גם נמלט ממנה. מהבחינה הזו, הייתה למשה "יציאת מצריים" פרטית, תרתי משמע, שקדמה והייתה הכרחית לזו הלאומית והיא שאפשרה לו להיות (ה)נבחר, לא רק על ידי אלוהים, אלא גם לבחור את עצמו בעצמו.
כך ניתן להבין, שרק מי שעובר דרך גבולות החוק, מי שמוכן לשבור את הסדר החוקי, מסוגל גם להוליך את האחרים אל מחוצה לו. מנהיג לא יכול להסתפק בדיבורים, ועל אף שאין בכך הצעה לביצוע רצח או דחיפה למעבר מפורש על חוק המדינה, הרי שבה במידה ברור שיש לעבור על חוק סמלי כלשהו ולערב בכך את הגוף ממש, על מנת לחצות את המרחק שבין פסאודו-מנהיג למנהיג. מנהיג מכונן ככזה, לא מתוך מלל ויחסי ציבור, ואף לא מתוך בחירה בו – תהא זו על ידי אלוהים או על ידי העם – אלא מתוך מעשה שכרוך בסיכון, במעורבות הגוף, ובחציית חוק — לאו דווקא חוק פורמלי, אלא חוק סמלי, זה שמגדיר את הסדר, את מה "שלא עושים". המנהיג הוא זה שהולך עם האיווי שלו עד הסוף, לא בוגד בו [12], גם כשזה כרוך בסיכון, בהפרה, בבדידות, ואולי אפילו באלימות במובן של תלישה אלימה וכואבת מסדר קיים.
הרצח כתחילתה של תנועה סובייקטיבית, שאחריה משה לא חוזר להיות מה שהיה, התחיל תהליך של הבנייה מחדש של משה כסובייקט חדש. כלומר, רגע בו הסובייקט-משה וויתר על מקומו בסדר הקיים כדי לאפשר את הופעתו של סדר חדש: ניתוץ האלילים והמעבר לאמונה באל מופשט כאקט של חירות מתוך חירות. האקט של משה היה, הלכה למעשה, החלטה לא לשוב, להיעלם ממקום ההזדהות הישנה, לזנוח את מעמדו כנסיך מצרי, לנטוש את האלילות, להיות חופשי במובן הרדיקלי ביותר, ובכך להתחיל מהלך שעבר דרך המשפט "אהיה אשר אהיה" [13] ומעמד מתן לוחות הברית בהר סיני והגיע לשיאו בכניסת העם לארצו המובטחת.
מקורות:
1. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book X:Anxiety (1962–1963). Polity Press, 2014. p. 317.
2. Stevens, A. Embarrassment, Inhibition, and Repetition. In: The Later Lacan. State University of New York press, 2007. p.150, 156.
3. מילר,ז"א. התייחסויות אל המושג של 'מעבר לאקט' של לאקאן. תרגום מספרדית: סמואל נמירובסקי. ב: https://temurot.com/wp-content/uploads/2024/02/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%A7%D7%98-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%A8.pdf
4. שם.
5. שם.
6. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book XV: The Psychoanalytic Act (1967–1968). unpublished translation, in: http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/Book-15-The-Psychoanalytical-Act.pdf
7. אוונס. ד. מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. הוצאת רסלינג, 2005. עמ'61-62.
8. Lacan, J. Book X. p. 115.
9. Stevens, A., p.150, 154-155
10. .מילר,ז׳-א.
11. אוונס. ד. עמ' 67.
12. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book VII: The Ethics of Psychoanalysis (1959-1960).W.W. Norton & Company, 1992. p. 394.
13. שמות ג', י"ד.
מי שאינו יכול...מוטב שיוותר... - من لا يستطيع ... من الأفضل له إذًا أن يستسلم ...
"לפסיכואנליטיקאי חובות לתקופתו",[1] אנו נוהגים לצטט את לאקאן, בכווננו למשהו שהולך כנגד הסתגרות במגדל שן זה או אחר, וכנגד שתיקה לנוכח מה שקורה.
בפונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה מנסח זאת לאקאן כך: "מי שאינו יכול לפגוש באופק שלו את הסובייקטיביות של זמנו מוטב לו אפוא שיוותר עליה"[2]
מהי הסובייקטיביות של התקופה? מהו נתיב הגישה אליה? מדוע הציווי האתי הזה מנוסח באמצעות שתי שלילות? עניין אחרון זה איננו בלתי אופייני ללאקאן, ראו למשל את האופן בו הוא מנסח אמירה על הסמכתו של האנליטיקאי בהצעת אוקטובר...[3]
אל מי מופנה הציווי הזה? לאקאן מתחיל אותו עם "מי ש..." לא עם הפניה לאנליטיקאי (למרות שאפשר ללמוד זאת מההקשר). אך מעבר לכך איזו מין פנייה היא פנייה לאנליטיקאי – במיוחד אם נחזיק בראש את הנוסחה: "יש מן הפסיכואנליטיקאי". לפגוש את הסובייקטיביות של הזמן – על מי זה מוטל? על פסיכואנליטיקאי? יש ישות כזאת? היא מפוצלת מהיותו, למשל, אזרח? על סובייקט אזרח מוטלות חובות אחרות מאלו שמוטלות על פסיכואנליטיקאי? האם ייתכן שאלו יהיו חובות מנוגדות?
המילה שתורגמה לעברית ב"כתבים" כ"לפגוש" – rejoindre– משתרעת בשדה הסמנטי שלה אל עבר המובן: "להצטרף". נוכל, אם כן, לקרוא את המשפט שצוטט לעיל גם כך: "מי שאינו יכול להצטרף באופק שלו לסובייקטיביות של התקופה..." מה זה אומר, להצטרף לסובייקטיביות של התקופה? איך עושים את זה?
המאמץ של לאקאן, בתקופה זו של הקדימות של הסמלי, היא להראות שאין האדם "מתפעל" את הסמלי, אלא "מתופעל" על ידו; הוא תופס – אם אפשר לומר זאת כך – את המקום שהוקצה לו בסדר הסמלי. כפי שהוא מתעקש על כך בסמינר על המכתב הגנוב.[4] על רקע זה מובנת הדרישה להצטרף לסובייקטיביות של התקופה.
איך להצטרף לסובייקטיביות של התקופה, מבלי שהנתיב יעבור דרך הזדהות? גם את זה מראה לאקאן בסמינר על המכתב הגנוב, בשאלו לצורך כך את הילד שמכריז על השיטה שלו לנצח במשחק אבן נייר או מספריים, על ידי כך שהוא מאמץ את ארשת פניו של יריבו, וכך רוכש ידע, על הצעד הבא שלו. נוכל לומר שהוא מנסה "להיכנס" לסובייקטיביות של האחר, אך מוצא את עצמו נהדף אל הדמיוני.
ובכל זאת זו השאלה בתקופה הרת אסונות והתרחשויות, בה אנו חיים היום. אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות הוא שאל לי להישאר בדלת אמותיי. אך דומה ששערי הכניסה לפעולה מעין זו הם אלו של ההזדהות שמאלצת לסגת (יותר או פחות) מהזהב הטהור האנליטי לטובת ה"נחושת" של הסוגסטיה כפי שאומר זאת פרויד.[5]
זה מתרחש בקליניקה באותה מידה בה זה מתרחש ברחוב. כאשר אמרתי, באחד הכינוסים של הג'יאפ בעקבות הטבח האסוני, שעלינו להיות נדיבים במילים עם הניצולים – השאלה שסביבה אני חג בטקסט זה היא ההשלכה של הרעיון הזה, מפני שזה קורא לסוגסטיה. כאשר אני מוצא את עצמי בעיבורו של המון מוחה, ההשלכות (הגופניות, המנטליות) הן אף קשות יותר ומורגשות יותר.
הרעיון של ההצטרפות לסובייקטיביות של התקופה מתוח עד כדי כך שלאקאן נדרש לניסוח השולל: "מי שאינו יכול...מוטב לו אפוא שיוותר..."
[1] ראו למשל: פיצ'וטקה, א', הסובייקט והגוף המתענג, פסיכואקטואליה, אוקטובר 2014, עמ' 17-20, ואת דהאן, ג', באותו גליון. מאוחזר מתוך:https://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/october_2014(7).pdf
[2] לאקאן, ז'., (1953) פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה, בתוך: כתבים, כרך א', (תרגום: נועם ברוך) תל אביב: הוצאת רסלינג, 2015, עמ' 301
[3] לאקאן, ז'., הצעת ה-9 באוקטובר לגבי הפסיכואנליטיקאי של האסכולה, מאוחזר מתוך אתר דורא: https://dor-a-lacan.com/wp-content/uploads/2021/08/%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%AA-%D7%94-9-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8-1967.pdf
[4] Lacan, J. (1955). "The Seminar on the 'Purloined Letter'" in: Écrits. (B. Fink, Trans.) New York London: W.W. Norton& Co. 2006d.
[5] פרויד, ז'. (1919)."דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית", בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי (תרגום: ע' רולניק) תל אביב: עם עובד. 2002א.
"للمحلل النفسي التزامات لعصره" ،[1] غالبا ما نقتبس من لاكان، عندما ننوي التحدث عن شيء يتعارض مع العزلة في برج عاجي ما، وضد الصمت إزاء ما يحدث.
في وظيفة وحقل الكلام واللغة، يصيغ لاكان الأمر على هذا النحو: "من لا يتمكن أن يجد ذاتية عصره في أفقه من الأفضل له في هذه الحالة أن يتخلى عنها".[2]
ما هي ذاتية الفترة؟ ما هو مسار الوصول إليها؟ لماذا صيغ هذا الفرض الأخلاقي من خلال نفيين؟ هذه المسألة الأخيرة ليست غير معهودة من لاكان، انظر، على سبيل المثال، إلى أسلوبه في صياغة قول حول تأهيل المحلل النفسي في اقتراح أكتوبر..[3]
لمن يتم توجيه هذا الفرض؟ يبدأه لاكان ب "مَن ..." بدون الإشارة إلى المحلل النفسي (على الرغم من أنه يمكن فهم ذلك من السياق). علاوة على ذلك، أي نوع من التوجه هو التوجه للمحلل النفسي- خاصة إذا وضعنا في الاعتبار الصيغة: "ثمة شيئ من المحلل النفسي". أن تلتقي بذاتية العصر - من هو المكلّف بذلك؟ المحلل النفسي؟ هل هذا الكيان موجود بالفعل؟ هل هو منفصل عن كونه، على سبيل المثال، مواطنا؟ هل للذات المواطنواجباتتختلف عن تلك التي تخص المحلل النفسي؟ هل يمكن أن تكون هذه واجبات متضاربة؟
الكلمة التي ترجمت إلى العبرية في "كتابات- E`crits" على أنها "لقاء" - rejoindre - تمتد في مجالها الدلالي نحو المعنى: "الانضمام". على ذلك يمكننا قراءة الجملة المقتبسة أعلاه أيضا: "من لا يستطيع الانضمام في أفقه لذاتية العصر ..." ماذا يعني الانضمام إلى ذاتية العصر؟ كيف يمكن فعل ذلك؟
يسعى لاكان، في هذه الفترة من أولوية الرمزية، لإظهار أن الإنسان لا "يتلاعب" بالرمزية، بل "يتم التلاعب به" على يدها.إنه يحتل - إذا جاز التعبير - المكان المخصص له في الترتيب الرمزي. كما يصرّ في السمنار حول الرسالة المسروقة.[4]على هذه الخلفية، يمكن فهم شرط الانضمام إلى ذاتية العصر.
كيف يمكن الانضمام إلى ذاتية العصر دون أن يمر المسار عبر التماهي؟ هذا أيضا يظهره لاكان في السمنار حول الرسالة المسروقة، حينما يسأل، بهذا الصدد، الصبي الذي يشرح طريقته في الفوز بلعبة حجر ورقة مقص من خلال تبني تعابير وجه خصمه، وبالتالي اكتساب المعرفة عن خطوته التالية. يمكننا القول إنه يحاول "الدخول" في ذاتية الآخر، لكنه يجد أنه قد تم صده إلى الخيال.
ومع ذلك، هذا هوالسؤال في هذا العصر المليء بالكوارث والأحداث الذي نحيا فيه اليوم. إذا كان هناك شيء قد تعلمته خلال العامين الماضيين، فهو أنه لا ينبغي لي البقاء في عالمي الصغير. ولكن يبدو أن بوابات الدخول إلى مثل هذا الإجراء هي بوابات التماهي (تحديد الهوية)، التي تضطرنا للانسحاب (أكثرأوأقل) من الذهب التحليلي الخالص لصالح "نحاس" الإيحاء، على حد تعبير فرويد.[5]
يحدث هذا في العيادة بقدرما يحدث في الشارع.عندما قلت، في أحد تجمعات ال GIAP في أعقاب المذبحة الكارثية، أننا يجب أن نكون كرماء بالكلمات مع الناجين - السؤال الذي أدور حوله في هذا النص هو الآثار المترتبة على هذه الفكرة، لأنها تدعو إلى الايحاء.عندما أجد نفسي وسط حشد من الجماهير المحتجة، تكون العواقب (الجسدية والعقلية) أكثر قسوة وأكثر وضوحا.
فكرة الانضمام إلى ذاتية العصر مشحونة لدرجة أن لاكان اضطر لصياغتها بطريقة النفي: "من لا يستطيع ... من الأفضل له إذًا أن يستسلم ...
[1]انظر، على سبيل المثال: بيتشوتكا، أ، الذات والجسد المتلذذ،التحليل النفسي، أكتوبر 2014،ص 17-20، وديهان، ج.، في نفس العدد.تم الاسترجاع من:https://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/october_2014(7).pdf
[2]لاكان، ز.،(1953) وظيفة ومجال الكلام واللغة ، في:كتابات ، المجلد 1 ، (ترجمة: نعوم باروخ) تل أبيب: إصدار دار النشر راسلينج ، 2015، ص. 301
[3]لاكان ، ز. ، اقتراح 9 أكتوبر بشأن المحلل النفسي للمدرسة ، تم استرجاعه من موقع دورا: https://dor-a-lacan.com/wp-content/uploads/2021/08/%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%AA-%D7%94-9-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8-1967.pdf
[4]لاكان، ج. (1955)."ندوة حول "الرسالة المسروقة"" في: Écrits.(ترجمة ب. فينك) نيويورك لندن: دبليو دبليو نورتون وشركاه، 2006.
[5] فرويد ، ز. (1919). "مسارات العلاج بالتحليل النفسي" ، في: العلاج بالتحليل النفسي (ترجمة: أ. رولنيك) تل أبيب: عام عوفيد. 2002أ.
