"אז באיזו דו-לשוניות מדובר בשדה 'שלנו'?"

‍

1.    צירוף מסמני מחודש בשפה העברית, אשר נושא גוון אל-ביתי משהו, הולך וקונה לו אחיזה בדברי ימי תועבת עולמינו: חיות-אדם. חיות (S₁) – אדם (S₂). תפלצת כימרית שחציה חיה וחציה אדם. האם הצירוף הזה נושא משמעות חדשה או שמשמעות שאינה למעשה קיימת נכפית עליו? זהו האדם שמפעם לפעם נוהג לדחוס את שמו כנגד מסמנים אחרים; בן-אדם, בת-אדם, תת-אדם, על-אדם, פרא-אדם. צירופי תחילית לשם עצם. זהו האדם, בן האדם, שאוהב להעיד על עצמו שאינו חיה. אומרים "מותר האדם מן הבהמה". שרים "לא, אנחנו לא חיות, רק בני אדם"[1]. אלא שהיומרה הזו תקפה רק מן המקום ממנו מדברים, כלומר מפרספקטיבה אחת בלבד, זו של בני האדם. לא מדובר בטענה הנעוצה ברלטיביזם, אלא בטענה הנעוצה בשפה; רוצה לומר, המשפט "אנחנו לא חיות" הוא משפט אמת כל עוד הוא נאמר בשפה שהיא השפה של בני האדם ולא השפה של החיות (ככל שיש כזו, אם בכלל), משום שעבור החיות האחרות אנחנו איננו אלא חיות. אדם יכול לומר: אני מדבר. החיה לא יכולה לומר כדבר הזה. זה רק עבור בני האדם שחלק מן היצורים זוכה לכינוי "חיות", חלק אחר זוכה לכינוי "חיות-אדם" וחלק אחר זוכה לכינוי "אדם". וקוהלת החכם ידע כבר לומר ש"מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל"[2]. "הכל הבל", זה ביטוי המכוון לממשי, מעבר למובן ולמשמעות.

2.     היגיון כזה אפשר למצוא גם בפרספקטיבה שממנה ניתן להשקיף על מאורעות הזוועה של השביעי באוקטובר 2023. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, אמר ש"מתקפת חמאס לא התרחשה בחלל ריק"[3]. "העם הפלסטיני נתון ל-56 שנים של כיבוש חונק" אמר המזכ"ל והוסיף: "הוא רואה את אדמתו נשחקת בעקביות בגלל התנחלויות ואלימות, אנשיו נעקרים מבתיהם - ואז הבתים נהרסים. תקוות הפלסטינים לפתרון פוליטי מתפוגגות". מזכ"ל האו"ם מתמקם כמי שיודע. גם כותבים ישראלים כמו גדעון לוי, שפרסם בעיתון הארץ מאמר שנשא את הכותרת המדברת בעד עצמה: "אי אפשר לכלוא שני מיליון בני אדם בלי שזה יגבה מחיר אכזרי"[4], טוענים למעשה שיש ברשותם ידע אודות הסיבתיות ההיסטורית: S₁ מוביל או גורם ל-S₂. "מאחורי כל זה", כתב לוי, "עומדת השחצנות הישראלית". טענה כזו מניחה מראש יחס של סיבה ותוצאה, בין S₁ ("לכלוא שני מיליון בני אדם","השחצנות הישראלית") לבין S₂ ("מחיר אכזרי", "כל זה").

3.     בלתי אפשרי להשקיף מחוץ לשפה. הקולות הקוראים לבחון את העוולות שנעשו לפלשתינים תושבי עזה על-ידי ישראל לפי פרספקטיבה של כיבוש או סגר או מצור שהטילה מדינת ישראל על רצועת עזה, אומרים שניתן להבין או לתרץ, להסביר או לנמק את מעשי הזוועה על-ידי אותן עוולות כביכול. לשון אחר: לשיטתם, את מאורעות השביעי לאוקטובר יש לבחון בפרספקטיבה היסטורית של שרשרת סיבות בה האחת הולידה את רעותה וכן הלאה. אלא שנקודת מבט זו, מתיימרת להיות ממוקמת אי שם בחוץ, על כוכב אחר. לעומת זאת, מי שנוכח פה בתוך השפה של המקום הזה לא יכול לשים עצמו כאילו הוא תופס את הטבח שכל מטרתו הייתה להמית יהודים באשר הם, כאילו הטבח הזה קשור בהיסטוריה כלשהי בכלל ובהיסטוריה של העימות הישראלי-פלשתיני בפרט. הפרספקטיבה, כמו גם ההיסטוריה, תקפות מן הבחינה של שרשרת הסובבים והמסובבים רק כל עוד לא נעשה המעבר לאקט קטסטרופלי – ומרגע שנעשה מעבר לאקט וזוועה שוחררה אל העולם, ההיסטוריה קורסת. באותו הרגע היא הופכת ללא רלבנטית וכל סמבלנט של סיבתיות המניח כאילו S₁ הוא הסיבה ההיסטורית של S₂ נעלם זה מכבר ביחד עם חיים שקופחו באכזריות שלא ניתן היה לדמיין. אותו מקף שמחבר את מה שלא ניתן לחיבור אלא באופן מאולץ ואשר מייצר צירוף מסמני חדש וחסר משמעות (חיות-אדם, S₁-S₂), מחבר כביכול גם את מה שלא ניתן לחיבור במובן של סובב ומסובב. זהו מקף שהוכה במהלומת מעדר עד קיפוד הראש מן הגוף, עד כדי קטיעה מלאה של שרשרת מסמנים, לכדי צירוף נטול מובן ומוליך שולל כמו "מאחורי כל זה" (S₁) – "עומדת השחצנות הישראלית" (S₂). וגם במקרה זה, אין מדובר בשאלה שלרלטיביזם או אבסולוטיזם; מדובר בביתור פולח של S₁ מ-S_{2 .} יש היסטוריה, אבל אין סיבה היסטורית; אין סיבה היסטורית לאוושוויץ. אין סיבה היסטורית למאורעות קיבוץ בארי וכפר עזה ורעים. מפאת הביתור הזה, בלתי אפשרי לתת הסבר כלשהו למאורעות התפלצתיים הללו. מדובר בקריעה אלימה של שרשרת המסמנים, כריתה של מסמן אחד ממשנהו, ולכן גם כריתה של ידע מונח.

[1]שישי שבת. זקני צפת, מילים: מאור כהן

[2] קוהלתג, יט

[3]https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-10-24/ty-article/.premium/0000018b-62ab-d230-a1bf-6bbb98360000

[4]https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-08/ty-article/.premium/0000018b-0aac-dae9-adcb-abbf619e0000

‍

‍

אכן קטנה היא ארצנו ואין ספק שמשוררים וזמרים שרים לה. המחדל הקשה של ה-7 באוקטובר חשף בפראות עד כמה היא יחפה ולאמיתו של דבר יחפים וחסרי אונים הם אזרחיה.

אני מסכימה עם הרעיון שמרקו מאואס הציג, כפי שאני מבינה אותו, שגילוי היותנו יחפים הנו דבר רלוונטי. הרי המחדל מותיר למעשה ללא הגנה והדבר יכול לפעול כמנוע בחיפוש אחר פתרונות או בנקיטת צעדים ואמצעים שיובילו למצב אחר, למצב שבו ניתן לחיות.

מבחינתי המונח מחדל אינו מעורפל כלל וכלל. הוא מציג בחדות הרס ואי בטחון, מצב של חוסר הגנה. דווקא החברה גילתה תושייה ויוזמה רבה במציאת דרכים שונות לתמיכה בנפגעים, מפונים ועוד.

הפיכת המחדל למעורפל– זה הרי אינו מונח מופשט. הוא התרחש וגבה מחיר כבד ביותר – לטעמי הוא צעד הגובל בהטיה, כמעט בהשמטת האירוע.

אכן ארצנו היא קטנה, והשיר, שאת מילותיו כתב יורם טהר-לב והלחין רמי קלינשטיין, ראה אור בפעם הראשונה ב-1984, מאז הוא בוצע על ידי זמרים שונים ובאירועים שונים כמו טקסי יום העצמאות של המדינה.

הוא מוקדש לנופי הארץ המדומים לאם, לאישה ואף לבת. גלגולים אלה באים לידי ביטוי לאורך בתי השיר. הציטוט הפותח את השיר: ״ארצנו הקטנטונת..״ לקוח משיר ישן אף יותר, משנות הארבעים, כך שמילותיו נוגעות קצת להיסטוריה של המדינה ולאחיזה באדמה.

והנה השיר המקורי

מילים: שמואל פישר
לחן: הנריק (צבי) גולד-זהבי
הלחנה: 1943

תְּכֵלֶת שָׁמַיִם, סֶלַע אָדָם,

רֶגֶב, אַדְמַת טְרָשִׁים.

עֵמֶק שֶׁלָּנוּ, נֶגֶב וָיָם  

בִּרְכַּת שָׂדוֹת חֲרוּשִׁים.

לַיְלָה רוֹגֵעַ, אֹהֶל קָטָן

צַעַר קָדוֹשׁ בַּלֵּב.

לָךְ מֵעַסְלוּג', מַנָּרָה וְדָן

לָךְ שִׁירַת הָאוֹהֵב.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ  הַקְּטַנְטֹנֶת,

אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי,

נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ  הַקְּטַנְטֹנֶת,

אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי

אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת.

אַחֲרֵי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת

אֵלַיִךְ חָזַרְתִּי.

חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ, אַתְּ הַיְּחִידָה  שֶׁלִּי

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ  הַקְּטַנְטֹנֶת,  

לָנֶצַח אֵרַשְׂתִּיךְ.

חַיִּי, חַיִּי לָעַד, אַרְצֵנוּ.

לֵיל כִּנֶּרֶת, שָׁר הֶחָלִיל

שׁוֹקֵט עֵמֶק סָבִיב,

לֵב מִתְגַּעְגֵּעַ שָׁם, בַּגָּלִיל,

וּפוֹרֵחַ אָבִיב. 

דַּפְנָה חוֹלֶמֶת, לָמָּה זֶה דָּן

לָמָּה אוֹתִי יִשְׁכַּח?

דַּפְנָה זוֹכֶרֶת, יֵשׁ שִׁיר קָטָן

וְשָׁרִים אוֹתוֹ כָּךְ

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת... 

חוֹל וְשָׁמַיִם, מִדְבַּר שְׁמָמָה,

דָּן הַחַיָּל זוֹכֵר,

אֵי שָׁם יֵשׁ בַּיִת, יֵשׁ אֲדָמָה

וְחָלִיל מְזַמֵּר.

אַל תִּשְׁאֲלוּנִי, לָמָּה לְדָן

צַר וְעָצוּב כָּל כָּךְ?

שָׁם בַּמּוֹלֶדֶת, יֵשׁ שִׁיר קָטָן

וְשָׁרִים אוֹתוֹ כָּךְ:

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת...

קריאת השיר "ארצנו הקטנטונת" שצירפה קלאודיה אידן לטקסט שלה, עוררה אצלי מועקה. במהלך קריאת השיר לא יכולתי להפסיק לחשוב שאת מילות השיר יכלו גם להגיד פליטים ערבים ילידי הארץ שנעקרו וגורשו ב- 48. חסרי המזל ביניהם חיים היום בעזה. חשבתי לעצמי, בטח אפשר למצוא מקבילות לשיר באוספים של מחמוד דרוויש, או משוררים פלסטיניים אחרים.

להפתעתי, נתקלתי השבוע בכתבה של אלי אליהו בעיתון הארץ, בנוגע לתרגום ספרו של דרוויש "אפקט הפרפר" לעברית, הוא מתייחס במיוחד ל"בית הרוג": "נראה שהקורא הישראלי לא יוכל לקרוא את "בית הרוג", קטע פרוזה של מחמוד דרוויש, מבלי לחשוב על מאורעות 7 באוקטובר. "ברגע אחד נגדעים חיים שלמים של בית", כותב דרוויש, "בית הרוג משמעו מוות קיבוצי". ובהמשך הוא מוסיף: "בתים נקטלים כפי שנקטלים תושביהם". דרוויש כתב כמובן על סבל אחר ועל צער אחר, אלה של העם הפלסטיני."  

התקופה הנוכחית תובעת ממני ביתר שאת מאמצים והמצאות על מנת לחמוק מהפוליטיקה של ההזדהויות, ולהיצמד לפוליטיקה של הלא- מודע. זה לא פשוט.

אנשים נקשרים למקומות בהם גדלים, לתווים מסוימים. הנופים של הארץ, פרחי הבר, עצי הזית, השקדיות הפורחות, הריח של פריחת ההדרים, הסלעים, הים והמדבר.. עבורי, תווים מעין אלה יוצרים תחושה של מולדת.

המחשבה, הדמיונית והממשית בו זמנית, על אפשרות שהארץ הקטנה הזו יכלה להכיל שני עמים, יכלה להיות מדינת כל אזרחיה, בלי ניכוס, ובלי עליונות של קבוצה אחת על פני השניה, נותנת תקווה  ומייסרת גם יחד. אפשרות כזו יכלה להעניק סיכוי לחיים ראויים, בהם ניתן לשמור על כבוד האדם וחירותו.

ההתענגות מעוד ועוד דם של "האויב" בשני הצדדים לעולם לא תביא נחת ליושבי הארץ הזו.

‍

 إن بلادنا صغيرة بالفعل، ولا شك أن الشعراء والمطربين يتغنون بها. لقد كشف الإخفاق الذريع الذي حدث في السابع من أكتوبر، بوحشية، كم هي حافية القدمين وفي الحقيقة كم هم حفاة وعديمي الحيلة مواطنيها.

أنا أتفق مع الفكرة التي طرحها ماركو مواس، حسبما أفهمها، وهي أن اكتشاف المرء لكونه حافي القدمين هو أمر مهم. إذ إن الإخفاق يترك الإنسان بلا حماية، الأمر الذي يمكن أن يكون بمثابة محرك للبحث عن حلول أو لاتخاذ خطوات وتدابير من شأنها أن تؤدي إلى وضع مختلف، وضع يكون العيش فيه ممكنًا.

مصطلح الإخفاق، بالنسبة لي، ليس غامضا على الإطلاق. إنه يُظهر الدمار وانعدام الأمن بوضوح، حالة من انعدام الحماية. أظهر المجتمع قدرًا كبيرًا من سعة الحيلة والمبادرة في إيجاد طرق مختلفة لدعم الضحايا والأشخاص الذين تم إجلاؤهم وغيرهم.

إن جعل الإخفاق غامضا- وهذا ليس مصطلحا مجردا، لقد حدث وتسبب في خسائر فادحة للغاية - في رأيي خطوة تكاد تكون تحيزًا، لحد شطب الحدث تقريبًا.

حقيقة هي ان بلادنا صغيرة، والأغنية التي كتب يورام طاهرليف كلماتها ولحنها رامي كلينشتاين، صدرت لأول مرة عام 1984، ومنذ ذلك الحين يؤديها مطربون مختلفون وفي مناسبات مختلفة مثل مراسم احتفالات يوم استقلال الدولة.

إنها مكرسة للمناظر الطبيعية في البلاد التي يتم تشبيهها بالأم والزوجة وحتى الابنة. تتجلى هذه التجسيدات في كل مقاطع القصيدة. الاقتباس الذي يفتتح الأغنية: "بلادنا الصغيرة..." مأخوذ من قصيدة أقدم، من الأربعينات، بحيث تلمس كلماتها قليلاً تاريخ البلاد والتمسك بالأرض.

قراءة قصيدة "بلادنا الصغيرة" التي أضافتها كلاوديا إيدان إلى نصها، اثارت الضيق بداخلي. أثناء قراءة القصيدة، لم أستطع التوقف عن التفكير في أن كلمات القصيدة كان من الممكن أن ينشدها أيضًا اللاجئون العرب الذين ولدوا في البلاد وتم تهجيرهم وترحيلهم في ال 48. يعيش سيئو الحظ بينهم في غزة اليوم. قلت لنفسي، بالتأكيد يمكن للمرء أن يجد نظيرةً لهذه القصيدة في مؤلفات محمود درويش، أو غيره من الشعراء الفلسطينيين.

لدهشتي، قرأت هذا الأسبوع مقالاً لإيلي إلياهو في صحيفة هآرتس، حول ترجمة كتاب درويش "أثر الفراشة" إلى العبرية، وهو يشير على وجه التحديد إلى "البيت قتيلاً":"يبدو أن القارئ الإسرائيلي لن يتمكن من قراءة "البيت قتيلاً"، قصيدة نثرية لمحمود درويش، دون التفكير في أحداث 7 أكتوبر. "في لحظة واحدة تنتهي حياة بيتٍ كاملة"، يقول درويش، "البيت قتيلاً هو ايضاً قتلٌ جماعي". ويضيف بعد ذلك: "والبيوت تُقتَل كما يُقتَل سكانها". لقد كتب درويش بالطبع عن معاناة ثانية وأحزان ثانية، هي معاناة الشعب الفلسطيني".

إن الفترة الحالية تتطلب مني وبشدة المزيد من الجهد والابتكارات من أجل تخطي سياسة التماهيات، والتمسك بسياسة اللاشعور. وهذا ليس بأمرٍ سهلٍ.

يتعلّق الناس بالأماكن التي نشأوا فيها، وبتفاصيل معينة. ملامح البلاد، النباتات البرية، أشجار الزيتون، أشجار اللوز المزهرة، رائحة أزهار الحمضيات، الصخور، البحر والصحراء... بالنسبة لي، مثل هذه التفاصيل تخلق شعورًا بالوطن.

إن الفكرة الخيالية والواقعية في الوقت نفسه، أن هذه البلاد الصغيرة كان من الممكن أن تحوي شعبين، أن تكون دولة لجميع مواطنيها، دونما استملاك، ودون فوقية مجموعة على أخرى، تعطي الأمل وتوجع في آنٍ واحد. امكانية كهذه، قادرة  أن توفر فرصة لحياة كريمة تصان فيها كرامة الإنسان وحريته.

إن التلذذ من المزيد والمزيد من دماء "العدو" من كلا الجانبين، قطعاً لن يجلب السكينة لقاطني هذه البلاد.

‍

‍

נתן אלתרמן כתב את השיר על מגש הכסף זמן קצר אחרי ההצבעה באו״ם בכ״ט בנובמבר על חלוקת ארץ ישראל. זהו שיר המזוהה עם מלחמת העצמאות. גיליתי  שמקור ההשראה לכתיבת השיר היה בדבריו של חיים וייצמן על כך שאף מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף וכי תוכנית החלוקה ״מקנה סיכוי״.

התקופה האחרונה הרוויה סכסוכים, אם לומר זאת בלשון המעטה, מעלה בי שאלות נוקבות: באלו מאמצים והקרבות מדובר שהממשלה ומגזרים שונים מנסים לבנות עליהם את המדינה? בכספים ל-״צדיק טהור וקדוש״ שרצח משפחה פלסטינאית? בגידופים וקללות בשדה הציבורי? בחלוקת תקציבים שיועדו במקורם למטרות רווחה, חינוך וכדומה, המועברים כעת לרבנות, לחינוך התורני, לאברכים ולמוסדות דת? לנסיעות לאומן! להילולת הבאבא סאלי! ובו בזמן ריקון מערכת הבריאות, העמקת המחסור ברופאים, באחיות, בתקציבים שאינם מועברים לבתי חולים? בריקון מערכת החינוך, באלימות הולכת וגוברת ברחוב, בין בני נוער, בהתפשטות האלימות הכרוכה בדרישת תשלום בעבור חסות ו״הגנה״ מפני אלימות? וכמובן, מדובר בבזות המיוחסת לבית המשפט העליון ולתפקידו של השיפוט.

קיימים מספר עמודי תווך השומרים על צלם אנוש של החברה בארץ. דווקא נשים, אולי לא במקרה, כנשיאת בית המשפט העליון, גב׳ חיות והיועצת המשפטית של הממשלה, גב׳ בהרב מיארה בולטות בכך. למרות ההתנגדות החריפה והנאצות המוטחות בהן, הן ממשיכות לשמור על ערכים מסוימים הנוגעים לכבוד האדם. אנו עדים לתהליך הקצנה המקטב בחדות את חברתנו. לדוגמא, כיוון ההדרה וההדתה בכל תחומי החיים ולעומתו ההחלטה הצה"לית להקים תוכנית ניסוי לשילובן של נשים בסיירת מטכ"ל. חברה מפולגת בקיצוניות.

הסדרה ״האחת״ ששודרה בטלוויזיה לאחרונה, סדרה תיעודית על טייסת 201 במהלך מלחמת יום כיפור, משקפת את השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית. הנפילה הדרסטית ממרום האופוריה והרהב של הניצחון במלחמת ששת הימים, שתוצאתו העיקרית הייתה הכיבוש (גם אם ניתן לומר שכיבוש קיים היה מאז העליות הראשונות), שמצדו הביאנו לשפל המדרגה שאנו מצויים בו היום. הסדרה מסתיימת בדבריו של גיל רגב, אחד מטייסי הקרב דאז, שבמהלך השנים הגיע לדרגת אלוף ולשמש כראש אכ״א, שהשיב: ״לא טוב למות בעד ארצנו״. ברור לו שלקראת הגיוס לצבא יגיד לנכדו לא להיות לוחם. בעיניי, גולת הכותרת בדבריו הייתה: זו מדינה שאיבדה את הבושה.

כפי שלאקאן טוען, אובדן הבושה משמעו איבוד כל ערך מכוון, מה שמהווה זליגה בלתי פוסקת של החיים החברתיים במדרון ההידרדרות, המוליכה בסופו של דבר למוות. יפה דרכו של לאקאן לתמצת זאת במשפט: בושו על שאינכם מתים מבושה! מה קרה לסיכוי שעליו דיבר חיים וייצמן?

מגש הכסף הפך למגש הבושה.

 كتب ناثان ألترمان قصيدة على طبق من فضة بعد وقت قصير من التصويت في الأمم المتحدة في 29 نوفمبر حول تقسيم أرض إسرائيل. إنها قصيدة مقترنة بحرب الاستقلال. اكتشفت أن مصدر الإلهام لكتابة القصيدة كان كلمات حاييم وايزمان حول حقيقة أنه لا يتم إعطاء أي دولة على طبق من فضة، وأن خطة التقسيم "تعطي فرصة".

إن الفترة الماضية التي أقل ما يقال عنها أنها كانت مشبّعة بالصراعات، تثير أسئلة عميقة في داخلي: ما هي الجهود والتضحيات التي نتحدث عنها والتي تحاول الحكومة ومختلف القطاعات بناء البلاد عليها؟ النقود المدفوعة ل"الصالح الطاهر والقديس" الذي قتل عائلة فلسطينية؟ القدح والشتائم في المجال العام؟ توزيع الميزانيات المخصصة أصلا للرعاية الاجتماعية والتعليم وما إلى ذلك، والتي يتم تحويلها الآن إلى الحاخامية وتعليم التوراة ولطلاب ال"يشيفا" والمؤسسات الدينية؟ للسفريات إلى أومان! لاحتفالات البابا سالي! وفي الوقت ذاته إفراغ جهاز الصحة، زيادة النقص في عدد الأطباء والممرضات والميزانيات التي لا يتم تحويلها إلى المستشفيات؟ إفراغ نظام التعليم، والعنف المتزايد في الشارع بين الشباب، وانتشار العنف المتعلق بالمطالبة بدفع ثمن الحراسة و"الحماية" من العنف؟ وبالطبع، اذلال وتحقير المحكمة العليا ودور القضاء.

هناك عدد من الركائز التي تحمي الصورة الإنسانية للمجتمع في إسرائيل. وتبرز النساء في هذا المجال، وربما ليس مصادفةً، مثل رئيسة المحكمة العليا، السيدة حيوت، والمستشارة القضائية للحكومة، السيدة بهاراف ميارا. وعلى الرغم من المعارضة القوية والاتهامات الموجهة إليهن، فإنهن يواصلن التمسك بقيم معينة تتعلق بكرامة الإنسان. إننا نشهد عملية تطرف تؤدي إلى التقطّب في مجتمعنا بشكل حاد. على سبيل المثال، التوجه الى الإقصاء وفرض التعاليم الدينية في جميع مجالات الحياة، ومن جهة أخرى، قرار جيش الدفاع الإسرائيلي بإنشاء برنامج تجريبي لدمج النساء في وحدات النخبة. مجتمع يقسمه التطرف.

يعكس المسلسل التلفزيوني "The One” الذي عُرض مؤخرًا، وهو فيلم وثائقي عن السرب رقم 201 خلال حرب يوم الغفران، التغييرات التي حدثت في المجتمع الإسرائيلي. السقوط الحاد من قمة النشوة والتباهي بالنصر في حرب الأيام الستة، التي كانت نتيجتها الرئيسية الاحتلال (حتى لو يمكن القول أن الاحتلال كان قائماً منذ الهجرات اليهودية الأولى إلى البلاد)، والذي بدوره أوصلنا إلى الحضيض الذي نجد أنفسنا فيه اليوم. تنتهي السلسلة بكلمات جيل ريغيف، أحد الطيارين المقاتلين في ذلك الوقت، والذي وصل على مر السنين إلى رتبة جنرال وشغل منصب رئيس جناح الموارد البشرية في الجيش الاسرائيلي: "ليس من الجيد أن نموت من أجل بلدنا". من الواضح له أنه قبل التجنيد للجيش سيخبر حفيده ألا يكون مقاتلا. في نظري، كان جوهر ما قاله هو: هذه دولة فقدت الخجل.

وكما يدعي لاكان، فإن فقدان العار يعني خسارة كل القيم الموجهة، والذي سيؤدي بالتالي إلى انحراف الحياة الاجتماعية بدون توقف في منحدر الانحلال، مما يؤدي في النهاية إلى الموت. جميلة هي طريقة لاكان في تلخيص ذلك في الجملة: عار عليكم أنكم لم تموتوا خجلًا! ماذا حدث للفرصة التي تحدث عنها حاييم وايزمان؟

طبق الفضة تحول إلى  طبق العار.

‍