מרקו מאואס - ماركو ماواس
May 18, 2024

* שוב פעם, היהודים ״עושים לנו  בעיות״ *مرة أخرى، ها هم اليهود "يتسببون لنا بالمشاكل"

פרנסואה רניו כותב [1], כפי שאפרט להלן, את אחת הנוסחאות שלו בטקסט שהפך לקלאסי: "האובייקט  a שלנו". הכותרת, כידוע, מתייחסת ליהודי כאל אובייקט של  המערב. זוהי הצעה רצינית ביותר, המבדילה, לפי רניו, בין היהודי לבין מיעוטים אחרים. לפי הטקסט שלו, אף אחד מהמיעוטים האחרים אינו נמצא באותה מערכת היחסים כמו היהודי עם המערב.

כדי להגיע ישר לעניין, אז בואו נזכור את אחת הנוסחאות שלו:

מה שנמצא כאובייקט a, נמצא גם כפסולת, וגם כסיבת האיווי בו בזמן. כך למשל הצדיק: (saint). הוא /היא נמצא(ת) כשארית ההתענגות של האנושות, כמו פרנסיסקוס הקדוש, שהיה אומר: "אני צריך מעט מאד, ומה שאני צריך, אני צריך מעט מאד". לאקאן מדגיש שמשום כך, היכן שיש "צידוק-האשפה (faire le déchet), מאפשר לסובייקט של הלא-מודע להיות הוא עצמו סיבת האיווי של הסובייקט."[2]

להיות במקום סיבת האיווי של הסובייקט, זה מאפשר לסובייקט את האימפליקציה: קורה משהו? זה" בגללו! (בגללה)" הוא (היא) הסיבה! הסובייקט חש "הקלה", ויש אפילו צחוק. "בכל שירבו הקדושים - ירבה הצחוק. זהו העקרון שלי, למצוא את הדרך של מחוץ לדיסקורס הקפיטאליסטי"[3].

לאקאן ציין שנה לאחר "טלוויזיה", בראיון ברדיופוניה, שיש מבוי סתום המאפיין את השיח של האוניברסיטה: בשיח זה, חייבים להניח שיש מי שיצר את הידע. הנחה זו היא פער, אפילו תהום, ובתהום הזה נופל הסובייקט שהשיח של האוניברסיטה יוצר:

“בשיח האוניברסיטאי, זהו הפתח שאליו נופל הסובייקט שהוא מייצר על ידי הצורך להניח מחבר לידע”.[4]

בחזרה לרניו:

״השלכות: אם המערבי, אז היהודי. אם היהודי, אז המערבי. (לעולם לא אחד בלי השני). הקשר נראה הדדי לחלוטין. אין זה משנה אם היהודי טוב במקום סיבת האיווי. אז יש הדדיות (או הומוגניות) של המקומות, אבל לא של המונחים. מה שמעיד, אם תרצו, על כך שאחד המונחים חסום (הסובייקט). (גם אם כותבים $ <> a ,a  עדיין הסיבה,  $ היא לא. זה בגלל שהוא זה שגורם לחלוקת הסובייקט). למה היהודי במקום של הגורם? ייענו: כי להציל את התופעות הנלוות לאמירת "יהודי" במערב היא אמירה שמרמזת על סדר האיווי (שעל האיווי הזה משלמים באהבה, שנאה, עניין, סקרנות, דחייה וכו' - נראה בהמשך מה יש בו).״

"אם המערבי, אז היהודי. אם היהודי, אז המערבי".

זה צריך להתקבל בהלם. ההשלכה שמציע רניו היא זו שדוחה - כן, דוחה, מגעילה – גם את הסטודנטים WOKE באוניברסיטאות האמריקאיות הטובות ביותר, וגם ישראלים שהיו רוצים, אחת ולתמיד, לראות בישראל מדינה מערבית "כפי שהיא צריכה". אבל, אם רניו לוחץ על הכפתור הנכון, הרתיעה של הסטודנטים היא זוועה מול הידע: » סטודנטים ופרופסורים אמריקאים יקרים, תקשיבו: ישראל היא תנאי לתחושת הזהות שלכם. » באשר לישראלים, אולי כדאי שנמליץ על ביטוי מוזר של ז'אן קלוד מילנר בטקסט[5] שנערך לאחרונה על המלחמה. הבה נזכור, לפני שנתייחס לביטוי הזה, שמילנר, בניגוד לרצונות ההתמערבות של אינטלקטואלים רבים בישראל, דווקא תמך ברעיון שישראל צריכה "להיפרד מאירופה". כך סיכם מילנר את חיבורו המפורסם "הנטיות הפליליות של אירופה הדמוקרטית"[6]

בטקסט החדש שלו, מילנר מדגיש אי הבנה שלדעתו מהותית. ישראל לא מקבלת את היותה "מערבית" בהוויתה, ולכן נראה כל הזמן כאילו היא מתנגדת לקבל הצעות ולחצים מהמערב.

במערב, אומר מילנר, הדוקטרינה היא שמלחמה היא חריגה, וכל מלחמה חייבת להסתיים מהר ככל האפשר כשהיא מתחילה. לעומת זאת, הוא טוען, אם יושג שלום במלחמה כמו זו שבין ישראל לחמאס, זה בציפייה למלחמה הבאה.

עוד מצהיר מילנר שאין לו אהדה לנתניהו, אבל יש להודות (אני מצטט):

״נתניהו, כאדם וכמנהיג, צפוי להפגין שהוא, שהתחנך ועבד בארצות הברית, יתנהג כמו ראש מדינה מזרחי. מכאן הבוז שהוא מעורר.״

האם עלינו להאמין למה שמילנר כותב? זה בהחלט לא הכרחי לחלוטין, אבל בכל זאת יש נקודה אחת שראוי להדגיש. אנשים ומדינות, למרות הגלובליזציה, עדיין שונים ביחסים שלהם עם השפה, ובדרך שלהם לאופני התענגות. הבה נשנה את ה"דוקטרינה" בטקסט של מילנר, ונציב במקומה את "אופן התענגות", ואולי זה יאפשר לנו קריאה נוספת של הסימפטומים המקומיים, בכיוון שפרויד התווה ב"בדיחה ויחסיה עם הלא-מודע". " בבדיחה "יום כיפור", (על היהודי שיושב לא נימוס ברכבת, וכשנכנס נוסע אחר, היהודי מתיישב היטב, וכשהנוסע השני שואל אותו מתי יחול יום הכיפורים, היהודי קורא "אה" של הקלה, וחוזר לעמדת ההתחלה שלו).הערתו של פרויד מדגישה כיצד עמדתו הדמוקרטית של היהודי, שאינו מקבל את ההבדל בין אדונים לעבדים, מקשה מאוד על דו-קיום חברתי[7].

 

* בדיחה שלעמוס בידרמן, כאשר פורסם התגלית של בשורה חדשה ״ יהודה״ . בבשורה היה כביכול  יהודה בעצם הנבחר על ידי ישו.

[1]https://www.revistavirtualia.com/articulos/484/opinion-ilustrada/nuestro-objeto-a

[2] לאקאן, "טלוויזיה" (1973),תרגום בן-ציון בן-מושה, חנות הספרים, 1992, עמ 23-24

[3] לאקאן, שם, עמ׳ 24.

[4]Dans le discours universitaire, c'est la béance où s'engouffre le sujet qu'il produit de devoir supposer un auteur au savoir.”. Lacan, Autres Écrits, Paris, 2001, p. 445.

[5]https://k-larevue.com/israel-et-usa-des-reserves-au-differend-par-jean-claude-milner/ 27/3/2024

[6]https://editions-verdier.fr/livre/les-penchants-criminels-de-leurope-democratique/ נובמבר 2003

[7]פרויד, ז: ״ הבדיחה ויחסיה ללא מודע״, ( 1905). רסלינג, 2007, תרגום רון הכהן, עמ׳ 139-140

كتب فرانسوا رينو[1]، كما سأفصل أدناه، إحدى صيَغَه في نصٍ أصبح كلاسيكيًا: "موضوع ال a خاصتنا". يشير العنوان، كما هو معروف، إلى اليهودي على أنه موضوع للغرب. وهذا اقتراح خطير للغاية، إذ إنه يميز، تبعًا لما يقوله رينو، بين اليهود والأقليات الأخرى. وبحسب نصه، لا توجد لأي من الأقليات الأخرى علاقة كتلك التي تربط اليهودي بالغرب.

كي نصل إلى لب الموضوع، دعونا نتذكر إحدى صيغه:

ما هو قائم كموضوع a قائم أيضًا كنفايات، وكسبب للرغبة في الوقت ذاته. فعلى سبيل المثال، الصالح: (القديس). فهو\ هي قائم\(ة) كبقيّة من التلذذ البشريّ، مثل القديس فرنسيس الذي كان يقول: "أحتاج إلى القليل، وما أحتاج إليه، أحتاج إلى القليل جدًا". يؤكد لاكان أنه لهذا السبب، حيث يوجد "تبرير القمامة (faire le dechet)، يتيح لذات اللاشعور بأن تكون هي نفسها سبب رغبة الذات."[2]

كونها في موضع سبب رغبة الذات، فإنه يسمح للذات بالتضمين: هل حدث شيء ما؟ إنه"بسببه! (بسببها)" هو (هي) السبب! تشعر الذات "بالارتياح" بل وهنالك ضحك. "كلما كثر القديسون - يكثر الضحك. هذا هو مبدأي، أن أجد الطريق خارج الخطاب الرأسمالي"[3].

وأشار لاكان بعد عام من «التلفزيون»، في مقابلة إذاعية، إلى أن هناك طريق مسدود يميز الخطاب الجامعي (الأكاديمي): في هذا الخطاب، يجب الافتراض أن هناك من خلق المعرفة. وهذا الافتراض هو فجوة، بل هاوية، وفي هذه الهاوية تقع الذات التي يخلقها الخطاب الجامعي:

"في الخطاب الجامعي، هذه هي الفتحة التي تقع فيها الذات التي تخلقها عن طريق الحاجة إلى افتراض مؤلف للمعرفة[4]".

نعود إلى رينو:

"العواقب: إذا كان الغربي، إذًا اليهودي.إذا كان اليهودي، إذًا الغربي. (أبدًا لا أحدهما بدون الآخر). تبدو العلاقة متبادلة تمامًا. ولا يهم إذا كان اليهودي صالحاً في موضع سبب الرغبة. إذن هناك تبادلية (أوتجانس) في الأماكن، ولكن ليس في المصطلحات. مما يدل إن صح التعبير على أن أحد المصطلحات محظور (الذات). (حتى لو كتبت <> $  a ، فلا يزال a هو السبب، $ ليست كذلك. وذلك لأنه هو الذي يسبب تقسيم الذات). لماذا اليهودي في موضع المسبب؟ سيجيبون: لإنقاذ الظاهرة إن عبارة "يهودي" في الغرب هي عبارة توحي إلى ترتيب الرغبة (أي أن مقابل هذه الرغبة يُدفع ثمنًا من الحب، والكراهية، والاهتمام، والفضول، والرفض، وما إلى ذلك - سنرى لاحقًا ما يشمله ذلك)."

 

"إذا كان الغربي، فاليهودي. وإذا كان اليهودي، فالغربي."

يجب أن يصدمنا هذا الأمر. إن المغزى الضمني الذي يقترحه رينو هو المنفر - نعم،منفر، ومثير للاشمئزاز - حتى طلاب WOKE في أفضل الجامعات الأمريكية، والإسرائيليون الذين يرغبون، مرة وإلى الأبد، في رؤية إسرائيل كدولة غربية "كما ينبغي لها أن تكون".  ولكن إذا ضغط رينوعلى الزر الصحيح، فإن نفور الطلاب ما هو إلا رعب في وجه المعرفة: «أعزائي الطلاب والأساتذة الأميركيين، انتبهوا لما أقول: إن إسرائيل شرط لإحساسكم بهويتكم.» أما بالنسبة للإسرائيليين، فربما يجدر بنا أن نوصي بتعبير غريب لجان كلود ميلنر في نص[5] كتبه في الآونة الأخيرة عن الحرب.ولنتذكر، قبل أن نتطرق إلى هذا التعبير، أن ميلنر، خلافا لرغبات التغريب (westernization) لدى العديد من المثقفين في إسرائيل، أيد في الواقع فكرة أن إسرائيل يجب أن "تنفصل عن أوروبا". هكذا اختتم ميلنرمقالته الشهيرة "الميول الإجرامية لأوروبا الديمقراطية".[6]

في نصه الجديد، يسلط ميلنر الضوء على سوء الفهم الجوهري حسب اعتقاده. إسرائيل لا تتقبل كونها "غربية" في كيانها، ولذلك تبدو على الدوام وكأنها تتصدى لقبول الاقتراحات والضغوطات من قبل الغرب.

ويقول ميلنر إن المبدأ السائد في الغرب هو أن الحرب هي استثناء، وأن كل حرب يجب أن تنتهي في أسرع وقت ممكن في حال أنها بدأت. ومن ناحية أخرى، فهو يزعم أنه إذا ما تم التوصل إلى السلام في حرب مثل تلك التي اندلعت بين إسرائيل وحماس، فإن ذلك يعني أن الحرب التالية قادمة لا محالة.

ويصرح ميلنر أيضًا بأنه لا يتعاطف مع نتنياهو، ولكن لا بد من الاعتراف أن (وأنا هنا أقتبس):

"من المتوقع من نتنياهو كشخص وكقائد أن يثبت، وهو الذي تلقى تعليمه وعمل في الولايات المتحدة، أنه سيتصرف كرئيس دولة شرقي. وهذا هو السبب في الازدراء الذي يثيره."

هل يجب أن نؤمن بما كتبه ميلنر؟ من المؤكد تمامًا أن ذلك ليس ضروريًا، ومع ذلك هناك نقطة واحدة تستحق أن نشدد عليها. فالناس والبلدان، على الرغم من العولمة، ما زالوا مختلفين بعضهم عن بعض من ناحية علاقتهم باللغة، وفي أساليبهم في التلذذ. دعونا نغير "المبدأ" في نص ميلنر، ونستبدلها بـ "نمط التلذذ"، ولعل هذا يمنحنا فرصة لقراءة الأعراض المحلية بشكل آخر، من المنظور الذي وضع فرويد أسسه في"النكتة وعلاقتها باللاشعور" . في نكتة "يوم الغفران" (عن اليهودي الذي كان جالسًا في القطار بطريقةٍ غير مهذبة، وعندما دخل راكب آخر يصلح اليهودي جلوسه، فلما سأله الراكب الثاني متى سيكون يوم الغفران، يتنهد اليهودي تنهيدة ارتياح، ويعود ويجلس كما كان في البداية). وتؤكد ملاحظة فرويد كيف أن موقف اليهودي الديمقراطي،الذي لا يقبل الفرق بين السادة والعبيد، يجعل التعايش الاجتماعي صعبا للغاية.[7]

 

* نكتة عاموس بيدرمان عند نشر إنجيل "يهودا" الجديد.في الإنجيل، من المفترض أن يهوذا هو الذي اختاره يسوع بالفعل.

[1] https://www.revistavirtualia.com/articulos/484/opinion-ilustrada/nuestro-objeto-a

[2] لاكان، "التلفزيون" (1973)، ترجمة بن تسيون بنموشيه، المكتبة، 1992، ص 23-24.

[3] لاكان، المرجع نفسه، ص 24.

[4]Dans lediscours universitaire, c'est la béance où s'engouffre le sujet qu'il produitde devoir supposer un auteur au savoir.”. Lacan, Autres Écrits, Paris, 2001, p.445.

[5]https://k-larevue.com/israel-et-usa-des-reserves-au-differend-par-jean-claude-milner/ 27/3/2024

[6]https://editions-verdier.fr/livre/les-penchants-criminels-de-leurope-democratique/نوفمبر 2003

[7]  فرويد، ز: "النكتة وعلاقتها باللاشعور"، (1905). ريسلينج، 2007، ترجمة رون هكوهين، ص 139-140

מבט נוסף

رباح حلبي - רבאח חלבי

سقط القناع - נפלו המסכות

احدى اللبنات التي مأسستها الحركة الصهيونية وفيما بعد الدولة اليهودية في بناء خطابها، هو سمو اخلاق اليهود مقابل الانحطاط الاخلاقي عند العرب بشكل عام والفلسطينيين بشكل خاص. في لب ذلك الخطاب الفرضية القائلة بقدسية حياة الانسان عند الجانب اليهودي، وانعدام وجود أي قيمة للإنسان عند الجانب العربي.

في هذه الجولة- من الصراع الإسرائيلي الفلسطيني الدامي- سقط القناع عن ذلك الخطاب. او كما يقول المثل العربي "ذاب الثلج وبان المرج". تصرف الحكومة الإسرائيلية إزاء المخطوفين اليهود في غزة، برهن ان كل تلك المقولات ما هي الا عبارات وشعارات تسويقية. "وقت الحزة واللزة" اتضح ان لا قدسية لحياة اليهودي ولا"بطيخ". اتضح ان الشهوة للانتقام هي سيدة الموقف. اتضح ان حب التسلط وقمع الآخر والتوق الى القوة هي التي تحكم تصرفات الحكومة اليهودية. وحياة المخطوفين تجيء في آخر حساباتهم. ومن هنا فالدولة والشعب اليهودي خسروا المعركة هذه المرة منذ بدايتها، دون علاقة ما تكون نتائج الحرب القائمة.

تلك بالضبط النزعة الاوروبية الكولنيالية على مر العصور. تبني الخطاب بحسب اهوائها، ترسم خارطة الحضارات بحسب مصالحها. توزع الاخلاق على المجتمعات وكأنها السلطة الالاهية. فالأقوى هو الذي يقرر ويرسخ الخطاب كما يقول فرانتس فانون، بما تفتضيه مصالحه واهوائه. فيصدق ذلك الخطاب المجتمع المسيطر، لكن المشكلة ان قسم من المجتمعات المقموعة تذوت ايضاً ذلك الخطاب، ليصبح حقيقة واقعة وناجزة!

الحقيقة ان كل البشرية، دون استثناء، تحكمها النزعة للتسلط والتحكم على الاخر، بل قمعه. تحكمها النزعة لتفخيم الذات على حساب تقزيم الاخر. تحكمها الغرائز الأولية، الكراهية، شوفة النفس، الانتقام والقتل. الفارق ان المسيطر يستطيع، كما سبق وذكرت التحكم بالخطاب، فيوصف نفسه كانساني والاخر الضعيف والمقموع بالبربري.

الغاية في نهاية المطاف ان نصبو الى الانسانية وتقديس حياة الانسان، لكن تلك وللأسف غاية بعيدة المنال ام لم تكن مستحيلة. غاية طوباوية، بل هي غوغائية عندما يستعملها القامع الاستبدادي.

אחד היסודות לנרטיב, שבנתה בזמנו התנועה הציונית ואותו המשיכה המדינה היהודית, הוא המוסריות של היהודים לעומת חוסר המוסריות בצד הערבי באופן כללי ואצל הפלסטינים בפרט. בליבת הנרטיב הזה עומדת הטענה בדבר קדושת החיים אצל היהודים, והעדר ערך לחיי אדם בצד הערבי.

בסבב הזה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני המדמם - נפלו המסכות והתגלה הנרטיב הזה במלוא מערומיו. התנהלות הממשלה בעניין החטופים מוכיחה שלטענות האלה אין בסיס. בשעת האמת התברר, שהאמירה בגין קדושת החיים אצל היהודים נבובה ואף שקרית. מתברר, שיצר הנקם והשליטה על האחר היא היא שקובעת, ושחיי החטופים באים אחרונים בסדר העדיפות. בעניין זה הצד היהודי הפסיד את המערכה מלכתחילה, ללא קשר למה יהיו תוצאותיה הצבאיות בסופה.

הדוגמה שלפנינו היא פועל-יוצא של הגישה האירופית- קולוניאלית במשך השנים. האדם הלבן, השליט, בונה את הנרטיב שמתאים לו ולאינטרסים שלו. מחלק את העולם לטוב ורע, וכאילו שהוא האלוהים. החזק הוא זה שקובע את הנרטיב בהתאם לצרכיו ומאווייו, כפי שלימד אותנו פראנץ פאנון. צחוק הגורל הוא שהנשלטים מאמינים לנרטיב זה ומאמצים אותו, כי המדוכא מפנים את הדיכוי, כפי שטוען פאולו פרירה.

האמת, שהאדם באשר הוא נשלט על ידי התאווה לשלטון ודיכוי האחר. האנושות מאופיינת על ידי העלאת ערכו של שבט אחד על ידי דריכה על השבטים האחרים. אנחנו נשלטים על ידי דחפים פרימיטיביים, של שנאה, האדרת העצמי, נקמנות והרג. היות והכוח והשליטה בידי השולט על הנרטיב, כפי שכבר הזכרתי, הוא מציג את עצמו כהומני ואת האחר החלש והנשלט כ-ברברי.

תכלית הקיום האנושי היא החתירה המתמדת להומניות ולקדושת החיים. אבל לצערי זאת תכלית שקשה מאד להשיג, שלא לומר בלתי אפשרית. והיא הופכת לסיסמה דמגוגית ומסוכנת, כאשר משתמש בה השליט והמדכא לסידור העולם על-פי צרכיו.

 

 

לקריאה
עמרי ביכובסקי - عمري بيخوفسكي

S1 והממד של ההיווכחות - S1 وبُعد التيّقن

S1 הוא מסמן אניגמטי. הוא מציין ראשית (לוגית) שאיננה ראשית, מפני שלאקאן מפעיל עליו את ההיגיון הבא: המסמן מקבל את ערכו מהיותו בתוך יחס – יחס אל המסמן שלפניו ואל המסמן שאחריו. כזכור, זה מה שמקיים את נוסחת הסובייקט: סובייקט הינו מה שמיוצג על-ידי מסמן עבור מסמן אחר. לכן, מאחר ולכל מסמן יש, בהגדרה הסטרוקטורלית הזאת, מסמן קודם, תמיד יהיה מסמן אחד שלא יהיה כלול בקורפוס המסמנים של האחר הגדול. זהו S1. אבל על-פי ההיגיון הזה, מרגע שאמקם אותו הוא כבר נכנס לספרייה של כל המסמנים ונכלל באחר הגדול. ברגע זה יהיה מסמן אחר –שלא נלכד ברשת המסמנים עד כה – שיהיה ראוי לתואר S1. מהי, אם כן, הראשית? כיצד יכול להתקיים מסמן שראוי לשמו:  S1?

דוגמא מעניינת לקוחה ממאמר שפרסם לאחרונה נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרון ברק[1], בהציעו מוצא מהפלונטר המשפטי שאנו אחוזים בו. ברק חושב שחוקה צריכה לשאוב את תוקפה מנקודה חיצונית לה (לחוקה עצמה), וכל השאלה היא מה תהיה נקודה זו (למעשה: מהי נקודת הראשית). במסגרת ניתוח מפורט, שהיריעה קצרה מלפרוס במסגרת זו, הוא מגיע למסקנה שנקודה חיצונית זו היא "רצון העם". אך זהו מושג עמום מכדי להישען עליו. במה – באיזה "חומר" מוחשי – יתגלם רצון העם? כדי למקם נקודה זו מצטט ברק את פסק הדין שלו עצמו בפרשת בנק מזרחי:

"כדי לקבוע חוקה, המצויה ברמה נורמאטיבית עליונה על חוק, נדרשת לכנסת נקודת אחיזה ארכימדית, המצויה מחוץ לחוקה או לחוק[2]".

נקודה כזו הוא מוצא במגילת העצמאות. מאחר וזו נכתבה על-ידי מועצת המדינה הזמנית אשר הורתה בהכרזת העצמאות כי תיקבע חוקה על-ידי "האספה המכוננת הנבחרת" (מה שהייתה אמורה להיות הכנסת הראשונה, שסמכותה המכוננת הוא צלה לכנסות הבאות מתוקף היות החוקה לא כתובה, אלא נצברת באמצעות חוקי יסוד).

אך מדוע לעצור שם? באיזה מובן קשיח ובלתי ניתן לערעור זו הופכת לנקודה הארכימדית הדרושה כדי לקבע חוקה? מדוע לא לקחת נקודות אחרות מזמנים אחרים? מדוע לא, למשל, ספר יהושע הנפתח בנאום פרוגרמטי מכונן של האל, או ספר שמואל א' בו חידוש המלוכה מיוחס בפירוש ל"רצון העם": וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹלאֲשֶׁר-אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ (שמואל א' י"ב, א'); או אפילו מעמד הר סיני?

מה נותן את התוקף (אם אכן) לקביעתו של אהרן ברק בדבר היותה של הכרזת העצמאות הנקודה הארכימדית לכתיבת חוקה? הרי ראינו שיש אפשרות לקבוע נקודות ארכימדיות אחרות. אני חושב שקביעה זו איננה במישור של ההוכחה – מה שניתן להוכיח – אלא של ההיווכחות, אבל זה בדיוק המישור הזה שמחולל קושי מאחר ובניגוד להוכחה הוא טבול בסובייקטיביות הכרחית.


[1] אהרן ברק "הסמכות המכוננת הראשונית וההגבלות המוטלות עליה" משפט ועסקים כח 123 (2023).

[2] שם, עמ' 17.

S1 هو دال مبهم يشير إلى بداية (منطقية) ليست بداية فعلية لأن لاكان يطبق عليها المنطق التالي: يتلقى الدال قيمته من كونه نسبيًا: للدال الذي يسبقه وللدال الذي يليه. هذا ما يؤسس صيغة الذات: الذات هي ما يمثله دال لدال آخر. لذلك، ونظرًا لأنه وبحسب هذا التعريف البنيوي لكل دال دال يسبقه، طالما سيكون هناك دال ما لن يكون مضمنًا في مجموعة دوال الآخر الكبير. هذا هو S1. لكن، وبحسب هذا المنطق، من اللحظة التي أموضعه فيها يكون قد دخل مكتبة جميع الدوال وضُمِّن في الآخر الكبير. سينتج هذا عن دال آخر لم يقع في شِباك الدوال بعد هو جدير بلقب S1. ما هي هذه البداية إذًا؟ كيف يمكن لدال أن يستحق لقب S1؟

مثال آخر مثير للاهتمام نجده في مقال كتبه رئيس المحكمة العليا المتقاعد القاضي أهارون باراك نُشِر مؤخراً ، يقترح فيه حلًا للدوامة القضائية الحالية. يرى باراك أن على الدستور أن يستمد صلاحيته من نقطة خارجية له (للدستور نفسه)، والسؤال بأكمله يتمحور حول تحديد هذه النقطة (ما هي نقطة البداية؟). في إطار تحليل مفصل، لا مكان للتوسع به هنا، يتوصل باراك إلى استنتاج مفاده أن هذه النقطة الخارجية هي "إرادة الشعب". لكن "إرادة الشعب" هو مصطلح مبهم للغاية بحيث لا يمكننا الاعتماد عليه. فيمَ، بأي "مادة" ملموسة ستتجسد إرادة الشعب؟ ولتوضيح هذه النقطة، يقتبس باراك حكمه في قضية بنك مزراحي:

"بغية وضع دستور يفوق القانون معياريًا، تحتاج الكنيست إلى نقطة ارتكاز أرخميدية خارجية عن الدستور أو القانون "

وجد باراك نقطة كهذه في وثيقة الاستقلال نظرًا لكونها كُتِبَت من قبل مجلس الدولة المؤقت الذي أمر في وثيقة الاستقلال بوضع الدستور من قبل "الجمعية التأسيسية المنتخبة" (التي كان من المفترض أن تشكّل الكنيست الأولى التي فوِّضَت سلطتها التأسيسية لدورات الكنيست اللاحقة كون الدستور لم يُكتب بل "تراكم" في قوانين الأساس).

لكن لمَ نتوقف هنا؟ وأي مفهوم صارم هو الذي يقف وراء اختيار هذا بالذات النقطة الأرخميدية اللازمة لوضع الدستور؟ لمَ لا نختار نقاط أخرى من أزمنة أخرى؟ لمَ لا سِفر يهشوع، على سبيل المثال، الذي يبدأ بخطاب تأسيسي من الرب، أو سفر صموئيل أول الذي تُنسب فيه استعادة الملكية لـ "إرادة الشعب" بوضوح: "وَقَالَ صَمُوئِيلُ لِكُلِّ إِسْرَائِيلَ: «هأَنَذَا قَدْ سَمِعْتُ لِصَوْتِكُمْ فِي كُلِّ مَا قُلْتُمْ لِي وَمَلَّكْتُ عَلَيْكُمْ مَلِكًا." (صموئيل 12:1)؛ أو نزول التوراة في طور سيناء ربما؟

ما الذي يعطي الصلاحية (هذا إن كانت هناك صلاحية أصلًا) لتصريح أهارون باراك بأن وثيقة الاستقلال هي النقطة الأرخميدية لكتابة الدستور؟ حيث سبق لنا أن رأينا أن من الممكن تحديد نقاط أرخميدية أخرى. أعتقد أن هذا القول القاطع ليس على مستوى الإثبات (أي ما يمكننا أن نثبته)، بل على مستوى التيقّن، لكنه مستوى يثير الصعاب لأنه، على عكس الإثبات، منغمس بذاتية اضطرارية.

[1] اهارون باراك"السلطة التأسيسية الأولية والقيود الملقاة عليها" القضاء والأعمال، 123 (2023).

[2] المصدر السابق، ص. 17.

לקריאה
מרקו מאואס - ماركو ماواس

אחים לנשק, עם שירה אטינג, עם קאנט (וסאד)

שירה אטינג, בת 36, אישה, נשואה לאישה, טייסת מסוק קרב במילואים בצה"ל, גיבורה מרכזית של המחאה בישראל נגד הרפורמה המשפטית, חברת תנועת "אחים לנשק", התראיינה ב-17.9  [1] השנה 2023 מאת לסלי סטאל, "60 דקות", ואמרה את המשפט הקנטיאני שלה: "אם אתה רוצה שטייסים יוכלו לטוס, ולירות פצצות וטילים לתוך בתים בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, הם חייבים שיהיה להם את האמון הכי חזק באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה".

כמובן, שערורייה גדולה. ומוצדקת לחלוטין, היא, השערורייה, צודקת. גדעון לוי כותב[2]שהיא מייצגת את מיטב השמאל ואת המחאות של קפלן, עם דם ילדים על הידיים. גדעון לוי צודק בחלקו. ארגונים פלסטיניים רואים כאן הוכחה לאכזריות של הכיבוש הישראלי[3]. הם גם צודקים. לאלה שלועגים במרירות למה שמכונה "הדמוקרטיה הישראלית החזקה" יש עוד טיעון. אין כזו. ישראל היא מדינה שלא מכירה דמוקרטיה, מעולם לא הכירה אותה, ותכיר אותה רק כשתפסיק להתקיים. האם הם צודקים?

הם צודקים... באופן קאנטיאני.

קאנט פרסם את הציווי הקטגורי שלו לעולם בשנת 1788, בשיא ההשפעה של שיח המדע על הציוויליזציה. קאנט עשה מאמץ עילאי ו"אצילי ביותר״ (לאקאן)[4] להשיג ניסוח אוניברסלי של אתיקה. "פעל בצורה כזו שעיקרון רצונך תמיד יכול להיות תקף במקביל לעקרון החקיקה האוניברסלית."[5]

כך אומרת שירה אטינג: היא צריכה לסמוך על מי שהיא מקבלת מהם פקודות, היא זקוקה לתמיכה משפטית רחבה ואוניברסלית מספיק. בית המשפט העליון העצמאי, עם המשפט "הכול שפיט" של השופט אהרון ברק (הוא אומר שאף פעם הוא לא אמר את זה[6]), יכול לתת לך את התמיכה הזו.

הבעיה היא שזה גם מה שאומרים מבקריה של שירה אטינג. כולם, בזה אחר זה, מבוססים על עיקרון של חקיקה שיהיה אוניברסלי יותר, מקיף יותר. גדעון לוי כולל את כל השמאל ואת מחאותיו בקפלן בביקורתו. ארגונים פרו-פלסטינים כוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל. זה מוכיח שהמדינה הזאת חייבת להפסיק להתקיים. כן, הבעיה של השיח האוניברסלי היא... הקיום. כל שיח אוניברסלי, משמאל או מימין, מסרב כשלעצמו לפגוש בשאלה של הקיום.

ככל שהביקורות על שירה אטינג קיצוניות יותר, כך הן מתקרבות למה שלאקאן יכול לומר: לשיח האצילי והאוניברסלי של קאנט יש את האמת שלו במשפט של סאד, הדורש את הזכות האוניברסלית להתענגות. "צרפתים, עוד מאמץ להיות רפובליקנים[7]". "יש לי הזכות להתענג מחלק מהגוף שלך, כל אחד יכול להגיד לי...".

אוניברסליות מובילה להכחשת הקיום, ומובילה להקרבה ורצח, ואין זה משנה איזה צבע פוליטי תומך בה. שירה אטינג, עם אחים לנשק, אולי אפילו עם התומכים בבית המשפט העליון (מי שכותב את הטקסט הזה, ממ, תומך בבית המשפט העליון, עד כדי ניסיון עתירה נגד ביטול עילת הסבירות) ... קנטיאנים, ולכן ... סדיאנים. מבקריה של שירה... פרו-פלסטינים, קנטיאנים, ולכן כך...סאדיאנים. מה יהיה הדבר הכי פחות מטופש? .." שיח שלא היה…מן הסמבלנט."[8] לכך, יהיה המשך.


[1] https://www.timesofisrael.com/anti-overhaul-protest-leaders-decry-threat-from-inside-israel-on-60-minutes-segment/

[2] https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-09-21/ty-article-opinion/.premium/0000018a-b221-d13d-a98f-fbb57a090000    

https://www.haaretz.com/opinion/2023-09-20/ty-article-opinion/.premium/the-perfect-israeli-reservist-from-60-minutes-has-childrens-blood-on-her-hands/0000018a-b3bc-d13d-a98f-fbbda85e0000

[3] https://mondoweiss.net/2023/09/60-minutes-says-israeli-pilots-who-kill-palestinian-children-are-moral-defenders-of-democracy/

[4] ״ אפילו הכי אצילים, של האתיקה המסורתית״  ( תרגום שלי, ממ)  Lacan, 24 /6/64 . Séminaire Les quatre concepts fondamentaux de lapsychanalyse.  Points, Seuil, 2004.

[5] https://www.hamichlol.org.il/הצו_הקטגורי

[6] https://www.google.com/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=&ved=2ahUKEwjpmtCywruBAxVb2gIHHd8YCgEQwqsBegQIDhAG&url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DKbpA9Nxn7Dg&usg=AOvVaw1k628LQUd1O8qE_3O3xEu-&opi=89978449

[7] https://he.wikipedia.org/wiki/המרקיז_דה_סאד

[8] https://www.babelio.com/livres/Lacan-Le-seminaire-livre-XVIII--Dun-discours-qui-ne-se/187635

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form