תפקיד הקיום במבנה קאנט עם סאד, האג עם ברית מילה - وظيفة الوجود في المبنى كانط مع ساد، "هاج" مع الختان

‍

שירה אטינג, בת 36, אישה, נשואה לאישה, טייסת מסוק קרב במילואים בצה"ל, גיבורה מרכזית של המחאה בישראל נגד הרפורמה המשפטית, חברת תנועת "אחים לנשק", התראיינה ב-17.9  [1] השנה 2023 מאת לסלי סטאל, "60 דקות", ואמרה את המשפט הקנטיאני שלה: "אם אתה רוצה שטייסים יוכלו לטוס, ולירות פצצות וטילים לתוך בתים בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, הם חייבים שיהיה להם את האמון הכי חזק באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה".

כמובן, שערורייה גדולה. ומוצדקת לחלוטין, היא, השערורייה, צודקת. גדעון לוי כותב[2]שהיא מייצגת את מיטב השמאל ואת המחאות של קפלן, עם דם ילדים על הידיים. גדעון לוי צודק בחלקו. ארגונים פלסטיניים רואים כאן הוכחה לאכזריות של הכיבוש הישראלי[3]. הם גם צודקים. לאלה שלועגים במרירות למה שמכונה "הדמוקרטיה הישראלית החזקה" יש עוד טיעון. אין כזו. ישראל היא מדינה שלא מכירה דמוקרטיה, מעולם לא הכירה אותה, ותכיר אותה רק כשתפסיק להתקיים. האם הם צודקים?

הם צודקים... באופן קאנטיאני.

קאנט פרסם את הציווי הקטגורי שלו לעולם בשנת 1788, בשיא ההשפעה של שיח המדע על הציוויליזציה. קאנט עשה מאמץ עילאי ו"אצילי ביותר״ (לאקאן)[4] להשיג ניסוח אוניברסלי של אתיקה. "פעל בצורה כזו שעיקרון רצונך תמיד יכול להיות תקף במקביל לעקרון החקיקה האוניברסלית."[5]

כך אומרת שירה אטינג: היא צריכה לסמוך על מי שהיא מקבלת מהם פקודות, היא זקוקה לתמיכה משפטית רחבה ואוניברסלית מספיק. בית המשפט העליון העצמאי, עם המשפט "הכול שפיט" של השופט אהרון ברק (הוא אומר שאף פעם הוא לא אמר את זה[6]), יכול לתת לך את התמיכה הזו.

הבעיה היא שזה גם מה שאומרים מבקריה של שירה אטינג. כולם, בזה אחר זה, מבוססים על עיקרון של חקיקה שיהיה אוניברסלי יותר, מקיף יותר. גדעון לוי כולל את כל השמאל ואת מחאותיו בקפלן בביקורתו. ארגונים פרו-פלסטינים כוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל. זה מוכיח שהמדינה הזאת חייבת להפסיק להתקיים. כן, הבעיה של השיח האוניברסלי היא... הקיום. כל שיח אוניברסלי, משמאל או מימין, מסרב כשלעצמו לפגוש בשאלה של הקיום.

ככל שהביקורות על שירה אטינג קיצוניות יותר, כך הן מתקרבות למה שלאקאן יכול לומר: לשיח האצילי והאוניברסלי של קאנט יש את האמת שלו במשפט של סאד, הדורש את הזכות האוניברסלית להתענגות. "צרפתים, עוד מאמץ להיות רפובליקנים[7]". "יש לי הזכות להתענג מחלק מהגוף שלך, כל אחד יכול להגיד לי...".

אוניברסליות מובילה להכחשת הקיום, ומובילה להקרבה ורצח, ואין זה משנה איזה צבע פוליטי תומך בה. שירה אטינג, עם אחים לנשק, אולי אפילו עם התומכים בבית המשפט העליון (מי שכותב את הטקסט הזה, ממ, תומך בבית המשפט העליון, עד כדי ניסיון עתירה נגד ביטול עילת הסבירות) ... קנטיאנים, ולכן ... סדיאנים. מבקריה של שירה... פרו-פלסטינים, קנטיאנים, ולכן כך...סאדיאנים. מה יהיה הדבר הכי פחות מטופש? .." שיח שלא היה…מן הסמבלנט."[8] לכך, יהיה המשך.

[1] https://www.timesofisrael.com/anti-overhaul-protest-leaders-decry-threat-from-inside-israel-on-60-minutes-segment/

[2] https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-09-21/ty-article-opinion/.premium/0000018a-b221-d13d-a98f-fbb57a090000    

https://www.haaretz.com/opinion/2023-09-20/ty-article-opinion/.premium/the-perfect-israeli-reservist-from-60-minutes-has-childrens-blood-on-her-hands/0000018a-b3bc-d13d-a98f-fbbda85e0000

[3] https://mondoweiss.net/2023/09/60-minutes-says-israeli-pilots-who-kill-palestinian-children-are-moral-defenders-of-democracy/

[4] ״ אפילו הכי אצילים, של האתיקה המסורתית״  ( תרגום שלי, ממ)  Lacan, 24 /6/64 . Séminaire Les quatre concepts fondamentaux de lapsychanalyse.  Points, Seuil, 2004.

[5] https://www.hamichlol.org.il/הצו_הקטגורי

[6] https://www.google.com/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=&ved=2ahUKEwjpmtCywruBAxVb2gIHHd8YCgEQwqsBegQIDhAG&url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DKbpA9Nxn7Dg&usg=AOvVaw1k628LQUd1O8qE_3O3xEu-&opi=89978449

[7] https://he.wikipedia.org/wiki/המרקיז_דה_סאד

[8] https://www.babelio.com/livres/Lacan-Le-seminaire-livre-XVIII--Dun-discours-qui-ne-se/187635

‍

‍

הגיליון האחרון של כתב העת "פולמוס"– כתב עת המיועד לדיון בנושאים של פסיכואנליזה, חברה ופוליטיקה – הוקדש למסמן "דו-לשוניות", ומן הארגומנט שפורסם, אפשר היה להבין שהכוונה היא לדו-לשוניות במובן העברי-ערבי [1].

בטקסט רגיש ומדויק שהתפרסם לאחרונה ב"מבטים", הדגישה פז חיט צוריאל את הסכנה שבגלישה אל הממד הדמיוני של הביטוי "דו-לשוניות", הטעימה את שני הרבדים שבהם פועלת השפה – המסמן והמסומן, והמליצה ללכת אל מעבר לממד ההזדהויות. את הטקסט היא סיימה בשאלה הנוקבת "אז באיזו דו-לשוניות מדובר בשדה 'שלנו'?" [2].

מה שעשוי לתרום למאמץ להשיב לשאלה הזו, הוא להתחקות אחר גלגוליו של המושג הזה, החל משורשיו המוקדמים ביותר בפסיכואנליזה. בפרק הדיון במקרה של קתרינה, הציג פרויד את הסימפטום כשפה מוצפנת ודימה אותו לכתב סימנים שניתן לפענחו לאחר גילויים של כתובות דו-לשוניות:

"לעיתים קרובות נהגנו [פרויד וברוייר] להשוות את הסימפטומים ההיסטריים לכתב סימנים שאותו למדנו לפענח לאחר גילויים שלכמה כתובות דו-לשוניות" [3].

פרויד לא כתב זאת במפורש, אך לא מן הנמנע שהתכוון לאבן רוזטה, שהתגלתה בשנת 1799 על ידי חברי משלחת נפוליאון בונפרטה במצרים. על האבן, שהיום נמצאת ב-British Museum בלונדון, חקוק צו מלכותי שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. הצו כתוב ביוונית עתיקה ובמצרית קדומה, בשני סוגי כתב שונים – כתב חרטומים וכתב דמוטי [4], כלומר מדובר בכתובת דו-לשונית. ז'אן-פרנסואה שמפוליון – פילולוג, היסטוריון ואגיפטולוג צרפתי – התחיל לחקור את האבן בשנת 1808 ובין השנים 1822 – 1824, כשבעים שנה לפני המחקרים של פרויד וברוייר על היסטריה ופרסם מספר מחקרים שהובילו אותו לפענח את כתב החרטומים המצרי [5].

פרויד חזר לכך בפרק 6 של "פירוש החלום", שם הוא כתב שתוכן החלום נמסר כאילו ב"כתב תמונות", תרגום עברי למילה "hieroglyphics" [7], והזהיר שממש כשם שאין לקרוא הירוגליף כמייצג את הדימוי עצמו, כך אין לטעות בקריאת כתב התמונות של החלום כתמונות גרידא:

"...תוכן החלום נמסר כאילו בכתב תמונות, שאת סימניו יש להעביר אחד לאחד ללשון מחשבות החלום. ברור שנלך שולל אם נקרא סימנים אלה על פי ערכם התמונתי ולא על פי מה שהם מתייחסים אליו, כסימנים" [6].

זה מה שהוביל את לאקאן לומר שפרויד פענח את שפת האיווי, הסימפטום והחלום בשלמותה, ממש כפי ששמפוליון פענח את ההירוגליפים:

"כדי  לשחרר את הדיבור של הסובייקט, אנו מכניסים אותו לתוך השפה של איוויו, כלומר לתוך השפה הראשונית, שבה, מעבר למה שהוא אומר לנו על עצמו, הוא כבר מדבר אלינו שלא בידיעתו, ובסמלים של הסימפטום בראש ובראשונה.[...] בשפה ראשונית, אומר גם, אין כוונתי ללשון פרימיטיבית, מאחר שפרויד –אשר הזכות שרשם לעצמו על התגלית המלאה שלה מאפשרת להשוות אותו לשמפוליון –פענח אותה בשלמותה בחלומות של בני-זמננו" [8].

מאוחר יותר כתב לאקאן, שהאנליטיקאי עוסק בקריפטוגרפיה שמקבלת את מלוא ממדיה רק כאשר היא עוסקת בלשון אבודה – קרי, לשון הלא מודע:

"...אין להתייחס אל הדימויים שבחלום אלא בעבור ערכם כמסמן, כלומר בעבור האותיות שהם מאפשרים לחלץ מן ה'ביטוי' המוצג על ידי חידת הציורים של החלום. [...] פרויד מדגים בשלל אופנים מדוע לערך זה של הדימוי כמסמן אין דבר וחצי דבר עם משמעותו, ורותם לכך את ההירוגליפים של מצרים העתיקה. [...] קריפטוגרפיה מקבלת את מלוא ממדיה רק כאשר היא בלשון אבודה" [9].

הסובייקט מדבר בו־בזמן בשתי שפות: שפת הדיבור המודעת ושפת הלא־מודע שמדברת בו, מבלי שידע. בהתאם, הפענוח האנליטי שונה מפיצוח קוד, בכך שהוא מחזיר לסימן את כובד ההיסטוריה שלו, כלומר את הלא-מודע שמדבר בו. זהו לא  רק מעשה של הבנה, אלא מעשה לשוני, אתי ופוליטי. מעשה הפירוש, הפענוח של "לשון אבודה", לא מסתמך על מפתח מוכן מראש ולא עוסק בדו-לשוניות במובן של שתי שפות שקיימות כביכול מראש. תחת זאת, הסובייקט שומע את עצמו מדבר בשפה שאינה שפתו ואינה מובנת לו – שפה שמתרגמת את עצמה אל עצמה. זאת המשמעות של "לשון אבודה"; היא אבודה כמו האובייקט האבוד, כלומר היא מעולם לא הייתה שם והיא מכוננת ככזו רק בדיעבד עם תנועה שבה שפה נוצרת מתוך שפה אחרת – תנועה המכוננת את הסובייקט של הלא-מודע. הואיל וכך, עם פרויד ולאקאן, הדו-לשוניות היא של הסובייקט – לא של ארץ, לא של מדינה, לא של טקסט ולא של כתב עט.

מקורות:

1.   ח׳ולוד תאבת סגיר. "דו לשוניות". פולמוס בישראל, גיליון 21, April 11, 2025: https://www.polemosisrael.com/blog/dv-lshvnyvt---lthny-y-llgwy

2.   פז חיט צוריאל. "המסמן - זה שמעבר להזדהות". מבטים, June 13, 2025: https://www.polemosisrael.com/mabatim/hmsmn---zh-m-br-lhzdhvt---ldl---dhlk-ldhy-ytjwz-ltmhy

3.   זיגמונד פרויד. "שתי נשים היסטריות : סיפורים פסיכואנליטיים". תרגום מגרמנית:מרים קראוס, עורך: דרור גרין. הוצאת 'צפת : ספרים', 2004.

4.   https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%98%D7%94

5.   https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%90%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%90%D7%94_%D7%A9%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F

6.   :TheInterpretation of Dreams, Sigmund Freud (1900) https://psychclassics.yorku.ca/Freud/Dreams/dreams.pdf

7.   זיגמונד פרויד. "פירוש החלום". תרגום מגרמנית: רות גינזבורג. עריכה: עמנואל ברמן. הוצאת 'עם עובד',2007. עמ' 285.

8.    ז'אק לאקאן. "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה". כתבים, כרך א. תרגום מצרפתית: נועם ברוך.עריכה: מרקו מאואס. הוצאת 'רסלינג', 2015. עמ' 275-276.

9.   ז'אק לאקאן. "ערכאת האות בלא-מודע". כתבים, כרך א. תרגום מצרפתית: נועם ברוך.עריכה: מרקו מאואס. הוצאת 'רסלינג', 2015. עמ' 481-482.

·     אבן רוזטה. British Museum, 15.05.25. צילום: ירון גילת.

‍

‍

רוח אביו של המלט, מצווה עליו לנקום את מעשה הנבלה שנעשה לו. מלך דנמרק נרצח על ידי אחיו אשר ירש את המלכה והממלכה. המסורת הפסיכואנליטית רואה בעכבה של המלט, תוצאה של ידיעתו, כי הוא, הוא יכול היה להיות הפושע הרוצח את אביו ולוקח את אימו. לכן, אם יתקוף את דודו קלאודיוס כנקמה, ירגיש אשמה.

אלא שלאקאן חושב, שלוּ הדברים היו כך, היה פועל, כי נפלה לידיו ההזדמנות לאטום את האשמה. לדעת לאקאן, איווי האם הוא שמונע ממנו לפעול. לא האיווי שלו אליה. זהו איווי שאינו מובן ונראה בלתי מובס. התביעה מכפיפה את איווי הסובייקט לגחמנות תביעת האחר. הסובייקט יכול למצוא את מה שהוא מתאווה לו באמת, דרך הקיטוע המסמני. באמצעות שרשרת המסמנים, נמצאת לאיווי התשתית שלו. להמלט אין איווי, כי הוא דחה את אופליה. הוא דחה אותה כי הוא נושא את כובד הנשיות של תביעת אימו, שהיא ה״ווגינה בהתגלמותה״. ״בולמוס רעבתני וייצרי״.

לכן, היא ״אינה יודעת אבל״. באמצעות עבודת האבל, הוא יכול להפוך את האובדן שלו, עם מות אופליה והזדהותו עם אבלו של לארטס אחיה, לחסר. האובדן עובר סובייקטיביזציה, והופך לאובדן של גבר אחד.לחסר. וגם, אובדן בבשר, כלומר, מערב את הליבידו. יש לנו אם כן, קיטוע של שרשרת מסמנים הממקמת את האיווי מול הפנטזמה, כך שאישה תוכל להוות אובייקט פאלי; ואובדן ההופך לחסר בעבודת האבל.

ה - To be or not to be,

מהווה עבור לאקאן ביטוי של אשמה על חיים בלתי נסבלים, בגלל חסרונו של החסר בהוויה.

כאשר החסר מושג בתוך גוש התביעה האימהית המביאה לעולם את התוהו ובוהו של הפשע המושל בכל, משהו מתפקד כחסר בהוויה, ואקט הנקמה מתממש.

המסורת הפסיכואנליטית, ולאקאן בתוכה, אינה מתביישת לקשור בין איווי לנקמה.

אמנם לאקאן קורא למדיאה ״אישה אמיתית״, כי היא נוקמת ביאסון הבוגדן באמצעות רציחתם של ילדיהם, כך שנשיותה מתגברת על אימהותה, ומארי הלן ברוס מכנה את הנקמה ״מולטי התענגות״; ובכל זאת, יש איזשהו יחס בין איווי לנקמה. אולי יש כל מיני נקמות.

בפנולוגיה (תורת הענישה), נוהגים להציב כמה מטרות לעונש: הרתעה, מניעת רצידיביזם, תיקון, שיקום, הגנה על האזרח ו״תחושת צדק אינטואיטיבית״. מחקרים מראים כי המטרה היחידה המושגת, מלבד הגנה על האזרח בזמן הכליאה, היא ״תחושת הצדק האינטואיטיבית״.

מהי תחושה זו? זהו הקתרזיס המוכר והטוב המגיע בסוף כל טרגדיה, שבא לאשר שוב את סדר האלים. הקלה גדולה מופיעה כאשר החוטא קיבל כגמולו.

״עין תחת עין, שן תחת שן״. אמנם ה-אחר של החוק מופיע כשלישי עם פרוצדורות הדין והענישה, וכבעל עניין (המדינה ״רואה״ בפעולה העבריינית פגיעה בה ובחוקיה), אבל זוהי ללא ספק נקמה שעברה את ה״סירוס״ של הסמלי, של החוק. ניתן לכתוב זאת כך:

צדק

——

נקמה

ב-7 באוקטובר נעשו בישראלים ״מעשים שלא יעשו״. ישראל יצאה למלחמה לאחר שנים של אקט מעוכב, שהוגדרה, כנראה בצדק, כמלחמת מגן. עם זאת, העולם הנאור, ובתוכו ישראלים רבים, אינם יכולים לתת לגיטימציה לעובדה, שמדובר גם במלחמת נקם ושילם. נכון, על פי דיני המלחמה הבינלאומיים, אבל כזאת המעניקה סיפוק לנפגע.

התביעות בהאג, כמו תביעות נוספות אחרות, הן למעשה אותה תביעה של האחר. תביעה גחמנית, ווגינה בהתגלמותה. בולמוס רעבתני וייצרי. נחשולי הדימויים החזקים שיצר החמאס דרך תמונות ההרס והחורבן הנורא בעזה, שנגרמו מכך שהוא נלחם ומסתתר בקרב אוכלוסייה אזרחית, שטפו את הסמלי, ואת האפשרות לקיטוע והיבור באמצעות השרשרת המסמנית.

הנה מופיע לפנינו האל האפל הפרוידיאני, הלא הוא העל-אני, כמו גם המוסר הקאנטיאני-סאדיאני, אשר דוברו המובהק בארץ היה ישעיהו ליבוביץ׳. קולו עדיין מדבר מגרונות חסידיו, והוא עודו מעביר חשמל בגוף הפרנקנשטייני שלהם. ללא חסר סובייקטיבי הנותן מקום לאיווי פרטי בתוך המוסר האוניברסלי התובעני, ותוך דחיית הלכלוך שמביאה איתה הפנטזמה (מכים ילד), שהיא פרוורטית ביסודה,

משתולל המחנה הטהור, בזעם צדקני. השנאה המתעוררת לישראל היא האנטישמיות הישנה, כי היא מופנית על ידי אלה שעבורם המשיח כבר הגיע עם האידיאלים של אחרית הימים, כלפי אלה החיים בעולם החומרי והיצרי הזה, טרם בוא המשיח.

רבים מאיתנו בוודאי חשים אשמה אל מול המוני ההרוגים משני הצדדים. המלחמה בהחלט יכולה להביא איתה את חסרונו של החסר בהוויה, ואת עירומם של חיים בלתי נסבלים לנוכח

הקלות הבלתי נסבלת

של מחיקתם, והפיכתם לאשפה.

עם זאת, יתכן שאשמה יכולה להיות לפעמים חבלי הלידה של איווי.

לא תמיד הוא מצליח להיוולד. לעיתים הוא נכלא בלימבו כרוח רפאים, אשר רק הנקמה תיתן לה מנוח.

‍

شبح والد هاملت يأمره بالانتقام له عن الفعل الشرير الذي ارتُكِب بحقه. لقد قُتل ملك الدنمارك على يد شقيقه الذي ورث الملكة والمملكة. يرى التحليل النفسي التقليدي أن ممانعة هاملت هي نتيجة لمعرفته بأنه يمكن أن يكون هو المجرم الذي يقتل أباه وينال أمه. لذلك، إذا هاجم عمه كلوديوس انتقاما، فسوف يشعر بالذنب.

لكن لاكان يعتقد أنه لو كانت الأمور على هذا النحو، لكان سيتصرف، لأن الفرصة أتيحت له للإقفال على الشعور بالذنب بشكل محكم. وبحسب لاكان، فرغبة الأم هي ما يمنعه من التصرف. ليس رغبته تجاهها. إنها رغبة غير مفهومة وعلى ما يبدو فأنها لا تُقهر. هذا الطلب يُخضع رغبة الذات لتقلبات طلب الآخر. يمكن للذات أن تجد ما ترغب فيه حقًا، من خلال البتر الرمزي. من خلال سلسلة الدوال، تخلق البنية التحتية للرغبة. هاملت يفتقر للرغبة، حيث إنه رفض أوفيليا.

لقد رفضها لأنه يحمل ثقل أنوثة طلب أمه وهو "المهبل المتجسد". "شراهة جائعة غريزية"

ولذلك فهي "لا تعرف الحداد". من خلال اعمال الحداد، يمكنه أن يحول فقدانه، بوفاة أوفيليا وتماهيه مع حداد شقيقها ليرتس، إلى نقص. يتم تحويل الفقدان إلى ذاتي، ويتحول إلى فقدان لرجل واحد. لنقص. وأيضًا لفقدان الجسد، أي يشمل اللبيدو. من هنا نحصل على بتر لسلسلة من الدوال التي تموضع الرغبة مقابل الهوام، بحيث يمكن للمرأة أن تكون كائنًا فالوسياً؛ والفقدان يتحول إلى نقص في أعمال الحداد.

بالنسبة للاكان، "أن تكون أو لا تكون" هو تعبير عن ذنب عيش حياة لا تطاق، بسبب الافتقار إلى النقص في الكينونة.

وعندما يُنال النقص ضمن كتلة المطالبة الأمومية التي تولد فوضى الجريمة التي تحكم كل شيء، فإن شيئا ما يؤدي دور النقص في الكينونة ويتحقق فعل الانتقام.

إن التحليل النفسي التقليدي، بما في ذلك لاكان، لا يخجل أن يربط الرغبة بالانتقام.

على الرغم من أن لاكان يطلق على ميديا لقب "المرأة الحقيقية"، لأنها تنتقم من جايسون الخائن بقتل أطفالهما، وبالتالي تتغلب أنوثتها على أمومتها، وتطلق ماري هيلين بروس على الانتقام اسم "التلذذ المتعدد"؛ ومع ذلك، لا يزال هناك علاقة ما بين الرغبة والانتقام. ربما هناك أنواع عديدة من الانتقام.

في الفينولوجيا (نظرية العقاب) جرت العادة على وضع عدة أهداف للعقاب: الردع، منع العود، التصحيح، إعادة التأهيل، حماية المواطن و"الإحساس البديهي بالعدالة"، وتظهر الأبحاث أن الهدف الوحيد الذي تم تحقيقه، إلى جانب حماية المواطن أثناء السجن هو "الإحساس البديهي بالعدالة".

ما هو هذا الشعور؟ هذا هو الكاتارزيس- التنفيس المألوف والجيد الذي يأتي في نهاية كل مأساة، والذي يأتي ليؤكد نظام الآلهة من جديد. تظهر راحة عظيمة عندما ينال الخاطئ جزاءه.

"العين بالعين، والسن بالسن". ورغم أن الآخر يظهر حسب القانون كطرف ثالث في الإجراءات القضائية والعقابية، وكطرف ذي مصلحة ("ترى" الدولة في الفعل الإجرامي انتهاك لها ولقوانينها)، غير أن هذا بلا شك انتقام قد أجري له "إخصاء" من قِبًل الرمزي، القانون. بالإمكان كتابة ذلك على النحو التالي:

العدل

——

الانتقام

وفي 7 أكتوبر، تعرض الإسرائيليون "لأفعال لا ينبغي القيام بها". لقد أعلنت إسرائيل الحرب بعد سنوات من الفعل المؤجل، تم تعريف هذه الحرب، وعن حق ربما، على أنها حرب دفاعية. ومع ذلك، فإن العالم المستنير، بما في ذلك العديد من الإسرائيليين، لا يستطيع إضفاء الشرعية على حقيقة أن هذه هي أيضاً حرب انتقام وسداد. صحيح، وفقاً لقوانين الحرب الدولية، لكن كتلك التي ترضي الضحية.

إن الدعاوى القضائية في لاهاي، كما الدعاوى الأخرى، هي في الواقع دعوى الآخر. دعوى متقلبة، مهبل متجسد. شراهة جائعة غريزية. إن أمواج التصورات القوية التي خلقتها حماس من خلال صور الدمار والخراب الرهيبين في غزة، التي أدى إليها قتالها واختباؤها بين السكان المدنيين، جرفت الرمزية وإمكانية بتر السلسلة الرمزية ووصلها من جديد.

هنا يظهر أمامنا إله الظلام الفرويدي، المعروف أيضًا باسم الأنا العليا، بالإضافة إلى الأخلاق الكانطية-السادية، التي كان المتحدث البارز باسمها في إسرائيل يشعياهو ليبوفيتش. لا يزال صوته ينطق من حناجر أتباعه، ولا يزال يمرر الكهرباء في أجسادهم الفرانكنشتاينية. دون نقص ذاتي يفسح المجال للرغبة الشخصية في غمرة الأخلاقيات العالمية المتطلبة، وبينما يرفض القذارة التي يجلبها الهوام (ضرب طفل)، وهو أمر منحرف في الأساس، يحتدم المعسكر الطاهر بغضب نزيه. إن الكراهية التي تتزايد ضد إسرائيل هي معاداة السامية القديمة ذاتها، لأنها موجهة من قبل أولئك الذين يعتبرون المسيح قد جاء بالفعل ويؤمنون بمثاليات القيامة، ضد أولئك الذين يعيشون في هذا العالم المادي والغريزي، قبل مجيء المسيح.

من المؤكد أن الكثير منا يشعر بالذنب أمام أعداد الموتى الكبيرة من كلا الجانبين. من المؤكد أن الحرب يمكن أن تجلب معها الافتقار إلى النقص في الكينونة، وعري الحياة التي لا يطاق عيشها مقابل العبثية التي لا تحتمل في محوها، وتحويلها إلى قمامة.

ومع ذلك، فمن الممكن أن يكون الذنب حبال ولادة الرغبة في بعض الأحيان.

لا تنجح في أن تولد في كل مرة.  في بعض الأحيان يتم سجنها في طي النسيان كشبح، لا يحررها إلا الانتقام.

‍

‍