שני רגעים בזמן של פריצה (בגדר) - لحظتان في وقت الاختراق (للجدار)
ביום ההוא, בכנסת ישראל, רגעים לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, נתניהו היה חלש אחרי השתלת קוצב הלב. כל מה שהוא רצה זה להצביע וללכת הביתה. הרמטכ"ל ביקש לדבר אתו, אך לא היו לו המשאבים הנפשיים להקשיב למישהו או למַשהו שיכול להפריע לו. במאזניים שבין קואליציה לאופוזיציה קרה דבר שלא קרה עוד בישראל. כל חברי הכנסת של האופוזיציה נעדרו מההצבעה, כל חברי הכנסת של הקואליציה הצביעו בעד. התוצאה 64-0. הצבעה דיקטטורית. ההמון כאיש אחד ציית לנתניהו, שציית לקבוצה קטנה של אנשים קיצוניים, משיחיים וגזענים.
לדעתי לא המשפט של נתניהו הוא זה שדחף אותו לאותה ההכרעה, שהאיצה את מעגל הרדיפה שבינו לבין המוחים. מאחורי הסיבה להימלט מהמשפט ולשמור על תפקידו, כבודו ומעמדו יש סיבה שהיא יותר מהממשי. מדובר בהזדקנות של נתניהו ובממשי שפרץ את סכר ההדחקה -הדחקה שעמדה כחומת הגנה בין מחשבותיו על סופיות החיים הפוליטיים וסופיות החיים לבין האימה שאחזה בגופו מפני הסוף. התשובה של נתניהו לאימה שאחזה בו הייתה קרב על החיים מתוך עמדת "תמות נפשי עם פלשתים". נתניהו שהרגיש על בשרו את המחאה ההולכת ומתעצמת כנגדו - במקום לפעול למיתונה, יצא לקרב נקמני אל מול הסופיות של החיים, אל מול אחר שהבטיח לו חיי נצח ורימה אותו.
אותה הצבעה אומללה הייתה חצייה פרועה של הגדר, שבעטיה שובשו באופן קשה היחסים בין הממשלה לבין שב"כ, מוסד וצה"ל. האב הסמלי מכונן את החוק עבור הבן, אבל כאשר הוא עצמו מפנה עורף לחוק, הבן מוצף בחרדה או נכון יותר לומר - באימה. האימה החלישה את מערכות ההגנה והבטחון שאמונים להבטיח את שלומם וביטחונם של האזרחים. ההתרעה הצועקת מפני הירידה בכשירות המבצעית נתקלה אצל נתניהו באוזניים אטומות. מה שנדחה בסמלי, חוזר בממשי.
ב- 7.10.23 הגיעה שעתם של מחבלי החמאס להעז ולחצות את הגדר - גדר שהתכוננו היטב לקראתה, חלמו לחצות אותה שנים אך לא העזו. אחרי שצפו בהתרחשויות הפוליטיות בישראל ולמדו אותן, אחרי שהתאמנו בקרבת הגדר באין מפריע ובמיוחד אחרי ביטול עילת הסבירות, קיבלו מהמנהיגות שלהם אור ירוק לפעול. ההתקפה החלה: הטלת אימה, השחתת נכסים, פציעה, הרג, השחתת גופות, חטיפת אזרחים מבוהלים. הן במקרה של ההצבעה הקואליציונית והן במקרה של ההמון הרצחני, ניתן לזהות מבנה מאני שאין לו נקודת עצירה. בהתקפה של החמאס הקשר עם האחר ניתק, השפה נפלה ואיתה החוק הכתוב. עשרת הדברות נמחקו. ללא שפה אין סובייקט. המונים אחוזי טירוף, שיכורים מסיפוק דחף חיללו חיים בלי לחשוב על "היום שאחרי" - על המלחמה שתחולל חורבן, צער ויגון משני צידי הגדר. ומה קרה לקולה של קואליציית העריצות מאז 7.10.23? שתיקה. הלם. מה זה השקט הזה? האם המאניה נעצרה?
في ذلك اليوم، في الكنيست الإسرائيلي، لحظات قبل التصويت على إلغاء حجة المعقولية، كان نتنياهو ضعيفا بعد زرع جهاز تنظيم دقات القلب. كل ما أراده هو التصويت والعودة إلى المنزل. طلب رئيس الأركان التحدث معه، لكن لم تكن لديه القدرة النفسية للاستماع إلى أي شخص أو لأي شيء قد يزعجه، وفي الموازين بين الائتلاف والمعارضة حدث شيء لم يحدث من قبل في إسرائيل. تغيب جميع أعضاء الكنيست من المعارضة عن التصويت، وصوت جميع أعضاء الكنيست من الائتلاف مؤيدين للقانون. وكانت النتيجة 64-0. تصويت دكتاتوري. وكأنه رجل واحد، انصاع الحشد لنتنياهو،الذي انصاع بدوره لمجموعة صغيرة من المتطرفين المسيحانيين والعنصريين.
وبرأيي، لم تكن محاكمة نتنياهو هي التي دفعته إلى هذا القرار، الذي سرّع دائرة الملاحقة بينه وبين المتظاهرين. ووراء سبب الهروب من المحاكمة والحفاظ على منصبه وكرامته ومكانته، هناك سبب أكثر من الواقعي. يتعلق الأمر بشيخوخة نتنياهو وبالواقعي الذي اقتحم سور الكبت، الكبت الذي كان بمثابة جدار حماية يقف بين أفكاره حول نهائية الحياة السياسية ونهائية الحياة وبين الرعب الذي تملك من جسده خوفًا من النهاية. كان رد نتنياهو على الرعب الذي اجتاحه هو المحاربة من أجل الحياة بدافع "عليًّ وعلى أعدائي". نتنياهو الذي شهد الاحتجاج المتزايد ضده، بدلا من العمل على تهدئته، شن معركة انتقامية ضد نهائية الحياة، ضد الآخر الذي وعده بالحياة الأبدية وخدعه.
لقد كان هذا التصويت البائس بمثابة اجتياح جامح للجدار،الذي أدى إلى تعطيل شديد للعلاقة بين الحكومة والشاباك والموساد والجيش الإسرائيلي. يؤسس الأب الرمزي القانون من أجل ابنه، ولكن عندما يدير هو نفسه ظهره للقانون، يعتري الابن القلق أو بالأحرى الرعب. أضعف الرعب أجهزة الدفاع والأمن التي يضع المواطنون ثقتهم بها لضمان سلامتهم وأمنهم. الإنذار الصارخ حول تدني الكفاءة العملياتية لاقى لدى نتنياهو آذانا صمّاء. ما رُفض رمزياً، يعود في الواقعي.
في 7 تشرين الأول 2023، حان الوقت لكي يتجرأ إرهابيو حماس ويعبروا الجدار، وهو الجدار الذي استعدوا له جيدًا، وحلموا بعبوره لسنوات لكنهم لم يجرؤوا على ذلك. وبعد مشاهدة الأحداث السياسية في إسرائيل ودراستها، وبعد أن تدربوا بالقرب من الجدار دون أن يعترضهم أحد، وخاصة بعد إلغاء حجة المعقولية، تلقّوا من قيادتهم الضوء الأخضر للتحرك. بدأ الهجوم: ترويع، تخريب للممتلكات، جرح، قتل، تنكيل بالجثث، اختطاف مواطنين مذعورين. في كلا الحدثين، سواء تصويت الائتلاف أو الغوغاء القتلة، بالإمكان تحديد بنية مهووسة ليس لها نقطة توقف. في هجوم حماس انقطع الاتصال بالآخر، سقطت اللغة وسقط معها القانون المكتوب. تم مسح الوصايا العشر. بدون لغة لا توجد ذات. حشود يتملكها الجنون، ثملة من إشباع الدافع، دنست حياة دون أن تفكر في "اليوم التالي" - في الحرب التي ستسبب الدمار والحزن والأسى على كلا الجانبين من الجدار. وماذا حدث لصوت ائتلاف الاستبداد منذ 23/10/7 ؟ صمت. صدمة. ما هذا الصمت؟ هل توقف الهوس؟
מבט נוסף
חצי אמירה ועוד חצי אמירה ועדיין חור - תגובה למאמרו של מרקו מאואס
כמו המבנה של הטראומה שחותכת את הזמן ל-"לפני" ו-"אחרי", כך דבריו של מרקו מאואס. ראשיתם בהתייחסות לדברים שאמרה אניטה שפירא וסופם בחור של השביעי לאוקטובר. "אין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום"[1] אומר מאואס, תוך שמראה כיצד התייחסה שפירא לשאלת יכולתו של העם היהודי למדינה משלו כשאלה פתוחה. לדברי מאואס "זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו ומאפשר לנו ללכת לשם ולנשום"[2]. כמה מוזר לקרוא היום, בזמן שאחרי, שחצי אמירה והיעדר עמדה פתחו חור שמאפשר לנשום. בחלק השני, באחרית, אולי של הימים, כותב מאואס ששפת הפוליטיקה אינה תופסת את החור. "כדי לתפוס את החור של הקיום יש צורך בשיח אחר"[3]. אולי זו דרך לומר שאנחנו כרגע רחוקים מלנשום. מה יהיה אותו שיח שיעשה שנוכל לנשום? מה שבטוח, כרגע לפחות, זה שחור שנפתח מחצי אמירה לא יאפשר עוד לא לנשום ולא לומר.
אחת הכתבות ב- ynet מהימים האחרונים מתארת דברים שנשא שי דוידאי, פרופ' ישראלי מאוניברסיטת קולומביה. בדבריו הוא הביע ביקורת על ראשי אוניברסיטאות בארה"ב כולל מעסיקיו, שמסרבים לגנות ארגוני סטודנטים תומכי טרור. אחד המשפטים שאמר היה "אני לא מפחד לדבר, אני מדבר כי אני מפחד"[4]. האם האפשרות של דוידאי לדבר אינה קשורה בזה שיש לו מדינה? כי אחד הדברים שהעניקה לעם היהודי מדינת ישראל וגבולותיה היא את האפשרות לדבר. והנה הגיעו ביידן, רישי סונאק ועמנואל מקרון. באו לדבר כי יש ליהודים מדינה לדבר מתוכה.
ב-2013, בנאום שנשא נתניהו בביקורו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד בישראל, משבח נתניהו את תמיכתן של מדינות שונות בציונות, כולל צרפת, ובין השאר מצטט את רוסו שאמר ש"לעולם לא יאמין שהוא מאזין לטיעון רציני של היהודים כל עוד אין להם מדינה חופשית, בתי ספר ואוניברסיטאות, שבהם יוכלו להתבטא ולהתווכח ללא חשש - רק אז נוכל לדעת מה יש להם לומר"[5]. אז למזלנו יש מדינה ואנחנו יכולים לדבר. ולנשום.
אבל ב-7 לאוקטובר נעלמה המדינה וקירותיה לכמה שעות טובות. זה אולי החור. זה הזמן של הטראומה. של האין מילים. הקירות נשמטו ושלחו אותי ללאקאן לסמינר שנקרא "אני מדבר אל הקירות": "עכשיו אני יודע אל מי באתי לדבר, אל מי תמיד דיברתי בסנט-אן - אל הקירות" הוא אומר, ואחר כך ממשיך: "במה שקראנו לו מקלט-בימים שבהם היינו הגונים קראנו לו מקלט קליני- הקירות לא היו דבר של מה בכך"[6]. יש עניין בקירות. קירות שמקיפים חור הם לא דבר של מה בכך. הם מקלט. הם מאפשרים להקיף את החור ולשאת אותו. כשמאואס אומר ששפת הפוליטיקה אינה תופסת את החור, אז נשאל אלו קירות יוכלו עכשיו לתפוס? כי הנה היה פה מצב שהכל קרס. מצב של שמיטת הכל.
מיכה גודמן, בהרצאה לתלמידים ממכינת עין פרת דיבר על ה-יש שחשבנו שישנו, שהוא מדינת ישראל, שפתאום לא הייתה. "במשך כמה שעות" אומר גודמן, "מדינת ישראל לא תפקדה. כאילו לא הייתה"[7]. בהמשך הוא אומר שכשחשבנו שיציב ובטוח אז המציאות התפרקה, וההבנה שהכל שברירי מביאה עכשיו רצון לייצב ולייסד מחדש. את הפעולות שנעשו ב-7 באוקטובר שפת הפוליטיקה לא יכולה לתפוס, אבל הפרדוקס הזה שעושה ההכרה ברעוע, גם מניח כיוון קטן עם החור. אולי רק כך, בתוך ההכרה באפשרות הכיליון, יכולים היהודים לחיות. אולי מתוכה יכול היהודי לדבר באמת.
[1]מאואס, מ. (23/10/2023) "חצי אמירה" של אניטה שפירא- שיח על קיומה שלישראל, מבטים- 14
[2]שם
[3]שם
[4] אייכנר, א (22/10/2023) נאום נוקב, מהלב: המרצה הישראלי נגד האוניברסיטאות המובילות בארה"ב. Y-net https://www.ynet.co.il/news/article/s1gvkf11gt
[5] נאום ראש הממשלה נתניהו בישיבה מיוחדת לכבוד ביקורו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד (18/11/2013)
https://www.gov.il/BlobFolder/news/speechfrance181113/he/mediacenter_speeches_documents_france181113_1.doc
[6]לאקאן, ז, (1971) אני מדבר אל הקירות, ע' 80-81, רסלינג, 2019
[7]הרגע הזה בפרספקטיבה של ההיסטוריה- שיחה עם מיכה גודמן (22/10/2023)
https://youtu.be/sN_8s1eX5H8?si=Y8BI2FRFFIxxEvEp
מבטים
אנו שמחים להציג את "מבטים"!
קריאה אנליטית של המצב האקטואלי הופיעה כבר אצל זיגמונד פרויד אשר ייחס חשיבות לעניין החברתי דרך ניסיון להבין ולפרש את מאורעות החיים דרך נפש האדם (פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני; תרבות בלא נחת; מלחמה, למה?); המשיכה עם אמירתו של ז'אק לאקאן: "הלא מודע הוא פוליטיקה", המניחה את כובד המשקל של האנושות על השפה, תוך ניסיון לקרוא את האנושות דרך הסימפטומים של הציוויליזציה; ועם קריאתו של ז'אק-אלן מילר את התקופה הנוכחית כ"מודרניות נזילה"[1] והאקטים המעשיים שלו, חלקם במסגרת זדיג, שגילמו פירוש למצב הפוליטי-חברתי (פעילות שביצע בחזיתות שונות במטרה להביא לשחרורה של הפסיכואנליטיקאית האיראנית מיטרה קאדיוור, פעילות שארגן כהתראה לאפשרות בחירתה של מרי לה פן לנשיאות צרפת, או ביחס לחקיקה בנושא נישואי הומוסקסואלים בצרפת).
בפונקציה והשדה של הדיבור והשפה כתב לאקאן: "מי שאינו יכול לפגוש באופק שלו את הסובייקטיביות של זמנו, מוטב לו איפה שיוותר עליה. כי כיצד יוכל להפוך את הווייתו לציר של מַהַלְכֵי חיים כה רבים, זה שאינו יודע דבר על הדיאלקטיקה המגייסת אותו אל מַהַלְכֵי חיים אלו בתנועה סמלית. עליו להכיר היטב את הפיתול אליו מושכת אותו תקופתו אל תוככי היצירה הנמשכת של בבל, ולדעת את תפקידו כמפענח בריב של השפות״[2].
אנו מניחים פסקה זו כתזכורת לכך שהסובייקטיביות שייכת קודם כל לתקופה. או כפי שהטיב לאמר מיגל בסולס בראיון שנערך עימו: "היכן שנמצאת הסובייקטיביות של התקופה, שם צריך האנליטיקאי להיות"[3]. אנו מניחים פסקה זו גם כמצפן לפעולה, מצפן אשר מייצר הכרח ודחיפות לעסוק בשאלות דוחקות של זמננו.
"מבטים" הינו טור-דעה,ענף של כתב-העת פולמוס, שמשמש מסגרת פתוחה לקרוא ולכתוב את האקטואליה, את התרבות ואת החברה בכל פעם מחדש. בעברית ובערבית.
בכוונתנו לעמוד בקצב הפועם של ההיסטוריה הנכתבת – זוהי הזמנה לשאת בכובד ולתרום את מבטכם !
כתבו אלינו: Polemosdigital@gmail.com
האורך המירבי של טקסטים שיפורסמו הוא כ- 2000 תווים.
צוות מבטים: קלאודיה אידן, חולוד תאבת סגיר, קרן בן הגיא.
[1] בהמשך לפילוסוף זיגמונד באומן.
[2] לאקאן,ז. (1953) "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה". כתבים, כרך א'. (תרגום, נ. ברוך). תל-אביב: רסלינג. 2015, עמ' 301.
[3] ראיון עם מיגל בסולס, נשיא ה-AMP הראיון הוקלט באוקטובר 2014 עבור lacandigital.com.
يسرنا أن نعرض لكم "رؤى"
ظهرت القراءة التحليلية للأوضاع الآنية منذ زيجموند فرويد الذي منح أهمية للجانب الاجتماعي في محاولته لفهم وتفسير احداث الحياة من خلال النفس البشرية (سايكولوجية الجماهير وتحليل الانا; القلق في الحضارة; لما الحرب؟ ); واستمرت مع مقولة جاك لاكان: "اللا شعور هو سياسة"، التي تضع ثقل وزن البشرية على اللغة، ومن خلال محاولة قراءة البشرية بواسطة الأعراض الحضارية; ومع قراءة جاك الان ميلر للفترة الحالية ك "حداثة سائلة"[1] وخطواته العملية، بعضها ضمن Zadig، والتي كانت بمثابة تأويل للوضع السياسي- الاجتماعي (خطوات قام بها في جبهات مختلفة بهدف تحرير المحللة الإيرانية ميترا قاديوار، نشاطات قام بتنظيمها كتحذير من إمكانية انتخاب ماري لا فان لرئاسة فرنسا، او بالنسبة لتشريعات بموضوع زواج المثليين في فرنسا).
كتب لاكان في مقالته وظيفة وحقل الكلام واللغة: "من لا يمكنه ان يلتقي في أفقه بذاتية فترته، من الأجدر به اذاً ان يتخلى عنها. اذ كيف له ان يحول كينونته لمحور مسارات حيوات عديدة، ذاك الذي لا يعرف شيئاً عن الجدلية التي تجنده نحو تلك المسارات في حركة رمزية. عليه ان يدرك جيداً الالتواء الذي تشده حقبته نحوه لداخل الخلق المستمر لبابل، وان يدرك وظيفته ككاشف رموز في شجار اللغات"[2]
نحن نضع هذه الفقرة كتذكير الى أن الذاتية هي في الأساس تابعة للحقبة الزمنية. او كما اجاد القول ميجل بسولس في مقابلة أُجرِيت معه: "أينما توجد ذاتية الحقبة.. هناك على المحلل ان يكون"[3] نحن نضع هذه الفقرة كبوصلة للعمل، بوصلة تنتج ضرورة وحاجة ملحة للبحث في أسئلة ملحة في وقتنا هذا.
رؤى هو عامود رأي، فرع لمجلة بولموس، سيستخدم كإطار مفتوح لقراءة وكتابة الوضع الآني، الحضارة والمجتمع في كل مرة من جديد. بالعبرية وبالعربية.
ننوي ان نلتزم بالوتيرة النابضة للتاريخ المكتوب- هذه دعوة لحمل الثقل والادلاء بوجهة نظركم.
اكتبوا لنا: polemosdigital@gmail.com
الحد الأقصى للنصوص التي سيتم نشرها هو بحدود ال 2000 رمز.
طاقم رؤى: كلاوديا ايدان، خلود ثابت صغيّر،كيرن بن هجاي.
[1]تبعاً للفيلسوف زيجموند باومن.
[2]لاكان، ج. (1953) "وظيفة وحقل الكلام واللغة في التحليل النفسي".مخطوطات، الجزء الأول. (ترجمة، ن. باروخ). تل أبيب: رسلينج. 2015، ص 301(العبرية).
[3]مقابلة مع ميجل بسولس، رئيس ال AMP سُجِّلت في تشرين الأول 2014 ل lacandigital.com.
להתייצב בפונקציה -أن تتبوأ وظيفتك
העתירות שהוגשו לבג"ץ מעמידות בפניו, ראשית לכל, אך גם בפני כל אזרח, שאלות יסוד שאינן בהכרח משפטיות אלא בראש וראשונה אזרחיות, בדבר אופיו של החוק ואופן יישומו. מדובר בבג"ץ אודות נבצרותו של בנימין נתניהו והבג"ץ בדבר החוק לביטול עילת הסבירות. הראשון טוען שמאחר ונתניהו הפר את הסכם ניגוד העניינים שלו, ומאחר ואין כל אפשרות מעשית שראש ממשלה לא יהיה מעורב בהפיכה המשטרית, הרי שהוא מנוע מלכהן. בשני –עתירה כנגד החוק לביטול עילת הסבירות – הוגשו כמה עתירות במסגרתן נטענו טענות שונות החל מאי-חוקתיותו של החוק וכלה בפגמים שנפלו בתהליך החקיקה.
מה שעל הפרק, בשתי העתירות, הוא ההתנגשות בין החוק-ככתבו-וכלשונו (the letter of the law) ובין רוח החוק. במקרה של העתירה להוציא את נתניהו לנבצרות, על בסיס ניגוד העניינים שהוא מצוי בו, הטקסט של החוק, ה"ככתבו וכלשונו" שלו, מורה שעל נתניהו לצאת לנבצרות: הוצב תנאי (מהותי) לכהונתו (ניגוד עניינים); אין חולק על כך שהוא לא עמד בו, ואינו יכול לעמוד בו, ולכן עליו לצאת לנבצרות. אך רוח החוק מעמידה בפני השופטים דילמה אחרת: לפטר ראש ממשלה נבחר, שזוכה לאהדה רבה שלבוחריו, ובתוך מצב נפיץ כגון זה המתרחש עכשיו – תהיה התערבות בלתי נסבלת (גם אם חוקית) מבחינת השופטים, בלב פעולתה של הרשות המבצעת. אפשר להמר בבטחה שהעתירה הזו תידחה בגלל רוח החוק. גם היועמ"שית המליצה בכיוון זה.
בעתירה כנגד החוק לביטול עילת הסבירות המצב המשפטי (ככל שיש אודותיו הסכמה פרשנית די רחבה) הוא יותר סבוך. לטעון שהחוק עצמו מחריב את הדמוקרטיה, או: הלבנה הראשונה הנעקרת מחומת הדמוקרטיה, היא טענה לא משפטית צרה אלא כזו הלוקחת בחשבון את הכוונות העתידיות של המחוקקים. נוסיף לכך את העובדה שבג"ץ ניצב בפני מצב חסר תקדים (פסילת תיקון לחוק יסוד) ונקבל את זאת שכדי להכריע בסוגיה זו על בג"ץ להכריע בנוגע למגרש שעליו הוא משחק –מגרש המשתרע החל מהחוק-ככתבו-וכלשונו, וכלה ברוח החוק במובן מרחיק לכת.
מהי רוח החוק? רוח החוק הוא אותו אופן בו מיושם החוק על מקרים פרטיקולריים. זה התפקיד שנותן לאקאן לאב: לתת את שמו להיות הווקטור של התגלמות החוק באיווי (הערה על הילד, 1969). כלומר, האב עושה הומניזציה של החוק, כך שבנו יכול לפגוש אותו באופן חי. כשזה לא המקרה אנו פוגשים את "האב של שרבר" – שכיהן כנשיא בית הדין לערעורים, הו האירוניה! לא לחינם ראש הרכב שופטים נקרא אב בית הדין. אב – כרמז לכך שתפקידו הוא לעשות את אותה הומניזציה של החוק – להביא את קריאתו שלו למה שהינו רוח החוק.
זא'ק אלן מילר אומר במפורש (תאוריית טורינו, 2000): "החוק הלא הומני הוא כל החוק, החוק באופן מבני הינו לא הומני, משום שהוא מתעלם מן הפרטיקולרי, ובאם ישנם שופטים, זה על מנת לערוך הומניזציה של החוק."
הפעם שופטינו פוגשים שאלה לא משפטית במפגיע; שאלה המתגלגלת לפתחם כסובייקטים הנושאים בפונקציה: איך אתה, אדוני השופט, מתייצב בפונקציה שלך, לנוכח מה שקורה?!
تطرح الالتماسات المقدمة إلى المحكمة العليا، أسئلة أساسية تتجاوز الاعتبارات القانونية وتتناول أساسًا الجوانب المدنية المتعلقة بطبيعة القانون وكيفية تطبيقه. يتعلق ذلك بالتماس المحكمة العليا الذي يتناول أمر عزل بنيامين نتنياهو، بالإضافة الى التماس المحكمة العليا الذي يتناول قانون إلغاء المعقولية القانونية. يدعي الأول أنه نظرًا لانتهاك نتنياهو لاتفاقية تضارب المصالح الخاصة به، وبما انه ليس من الممكن تواجداحتمال في الواقع لعدم تورط رئيس الوزراء في قلب نظام الحكم، لذا لا يمكنه البقاءفي منصبه. في الثانية - التماس ضد القانون لإلغاء المعقولية القانونية - تم تقديم عدة التماسات مبنية على ادعاءات مختلفة، بدءًا من عدم دستورية القانون وانتهاءً بالعيوب التي حدثت في العملية التشريعية.
على المحك في كلا الالتماسين يكمن التعارض بين نص القانون (the letterof the law)وروح القانون (the spirit of the law). في قضية الالتماس لاقتياد نتنياهو إلى العزل القانوني، لسبب تضارب المصالح، ينص نص القانون، "كماكُـتِبَ وكما قيل"،أن على نتنياهو الانصياع للعزل القانوني: تم وضع شرط (جوهري) على فترة ولايته (اتفاق عدم تضارب المصالح)؛ لا جدال في أنه لم يمتثل لها، ولا يستطيع الامتثال لها، فبالتالي عليه الانصياع إلى العزل القانوني. لكن روح القانون تطرح معضلة مختلفة للقضاة: فإن إقالة رئيس وزراء منتخب، الذي يحظى بشعبية كبيرة من ناخبيه، وفي وضع مشحون مثل الذي يحدث الآن - سيكون ذلك تدخلاً لا يطاق (حتى لو كان قانونيًا) من جانب القضاة، في صميم عمل السلطة التنفيذية. يمكننا الرهان بثقة أنه سيتم رفض هذا الالتماس بسبب روح القانون. كما أوصت المستشارة القضائية للحكومة في هذا الاتجاه ايضا.
في الالتماس ضد القانون لإلغاء المعقولية القانونية، يكون الوضع القانوني (نظرًا لوجود اجماع تفسيري واسع إلى حدٍ ما حول هذا الموضوع) أكثر تعقيدًا. إن الادعاء بأن القانون نفسه يمس بالديمقراطية، أو: حجرالاساس الأول الذي أُزيل من جدار الديمقراطية، هو حجة غير قانونية محدودة،ولكنه يأخذ في الاعتبار نوايا المشرعين المستقبلية. لا بد من الذكر، أن المحكمةالعليا تواجه موقفًا غير مسبوق (الغاء تعديل قانون الأساس) وعلينا الذكر أنه من أجل الحسم في هذه المسألة، يجب على المحكمة العليا اتخاذ قرار بالنسبة للساحة التي تلعب فوقها – ساحة تبدأ من القانون بحذافيره، وتمتد إلى روح القانون بالمعنى بعيد المدى.
ما هي روح القانون؟ روح القانون هي نفس الطريقة التي يتم بها تطبيق القانون على حالات خاصة. هذا هو الدور الذي يعطيه لاكان للأب: إعطاء اسمه ليكون موجها لتجسيد القانون في الرغبة(ملاحظة عن الطفل، 1969). أي أن الأب يجعل القانون إنسانيًا، حتى يتمكن ابنه من مواجهته بشكلٍ حي. عندما لا يكون الأمر كذلك، نلتقي بـ "والد شريبر" -الذي شغل منصب رئيس محكمة الاستئناف، يا للسخرية! ليس من قبيل الصدفة أن يطلق على رئيس هيئة القضاة اسم "أب المحكمة"[1]. الأب -كتلميح إلى أن وظيفته هي إضفاء ذلك الطابع الإنساني على القانون – أن يأتينا بقراءته الخاصة لما هي روح القانون.
يقول جاك ألان ميللر بوضوح (نظرية تورينو، 2000): "القانون اللاإنساني هو كل القانون، القانون من الناحية الهيكلية هو غير إنساني، لأنه يتجاهل الخاص، وإذا كان هناك قضاة، فهم من أجل إضفاء الطابع الإنساني على القانون".
هذه المرة يواجه قضاتنا مسألة غير قانونية بشكل قاطع. سؤال يطرح نفسه أمامهم كذوات يشغلن وظيفة: كيف تتبوأ يا سيدي القاضي وظيفتك في ظل ما يحدث؟!
[1] بالعبرية אב בית הדין (المترجمة)