קרן בן הגיא -كيرين بن هجاي
July 10, 2023

מבטים

אנו שמחים להציג את "מבטים"!

קריאה אנליטית של המצב האקטואלי הופיעה כבר אצל זיגמונד פרויד אשר ייחס חשיבות לעניין החברתי דרך ניסיון להבין ולפרש את מאורעות החיים דרך נפש האדם (פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני; תרבות בלא נחת; מלחמה, למה?); המשיכה עם אמירתו של ז'אק לאקאן: "הלא מודע הוא פוליטיקה", המניחה את כובד המשקל של האנושות על השפה, תוך ניסיון לקרוא את האנושות דרך הסימפטומים של הציוויליזציה; ועם קריאתו של ז'אק-אלן מילר את התקופה הנוכחית כ"מודרניות נזילה"[1] והאקטים המעשיים שלו, חלקם במסגרת זדיג, שגילמו פירוש למצב הפוליטי-חברתי (פעילות שביצע בחזיתות שונות במטרה להביא לשחרורה של הפסיכואנליטיקאית האיראנית מיטרה קאדיוור, פעילות שארגן כהתראה לאפשרות בחירתה של מרי לה פן לנשיאות צרפת, או ביחס לחקיקה בנושא נישואי הומוסקסואלים בצרפת).

בפונקציה והשדה של הדיבור והשפה כתב לאקאן: "מי שאינו יכול לפגוש באופק שלו את הסובייקטיביות של זמנו, מוטב לו איפה שיוותר עליה. כי כיצד יוכל להפוך את הווייתו לציר של מַהַלְכֵי חיים כה רבים, זה שאינו יודע דבר על הדיאלקטיקה המגייסת אותו אל מַהַלְכֵי חיים אלו בתנועה סמלית. עליו להכיר היטב את הפיתול אליו מושכת אותו תקופתו אל תוככי היצירה הנמשכת של בבל, ולדעת את תפקידו כמפענח בריב של השפות״[2].

אנו מניחים פסקה זו כתזכורת לכך שהסובייקטיביות שייכת קודם כל לתקופה. או כפי שהטיב לאמר מיגל בסולס בראיון שנערך עימו: "היכן שנמצאת הסובייקטיביות של התקופה, שם צריך האנליטיקאי להיות"[3]. אנו מניחים פסקה זו גם כמצפן לפעולה, מצפן אשר מייצר הכרח ודחיפות לעסוק בשאלות דוחקות של זמננו.

"מבטים" הינו טור-דעה,ענף של כתב-העת פולמוס, שמשמש מסגרת פתוחה לקרוא ולכתוב את האקטואליה, את התרבות ואת החברה בכל פעם מחדש. בעברית ובערבית.

בכוונתנו לעמוד בקצב הפועם של ההיסטוריה הנכתבת – זוהי הזמנה לשאת בכובד ולתרום את מבטכם !

כתבו אלינו:  Polemosdigital@gmail.com

האורך המירבי של טקסטים שיפורסמו הוא כ- 2000 תווים.

 

צוות מבטים: קלאודיה אידן, חולוד תאבת סגיר, קרן בן הגיא.


[1]  בהמשך לפילוסוף זיגמונד באומן.

[2]  לאקאן,ז. (1953) "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה". כתבים, כרך א'. (תרגום, נ. ברוך). תל-אביב: רסלינג. 2015, עמ' 301.

[3] ראיון עם מיגל בסולס, נשיא ה-AMP  הראיון הוקלט באוקטובר 2014 עבור lacandigital.com.

يسرنا أن نعرض لكم "رؤى"

ظهرت القراءة التحليلية للأوضاع الآنية منذ زيجموند فرويد الذي منح أهمية للجانب الاجتماعي في محاولته لفهم وتفسير احداث الحياة من خلال النفس البشرية (سايكولوجية الجماهير وتحليل الانا; القلق في الحضارة; لما الحرب؟ ); واستمرت مع مقولة جاك لاكان: "اللا شعور هو سياسة"، التي تضع ثقل وزن البشرية على اللغة، ومن خلال محاولة قراءة البشرية بواسطة الأعراض الحضارية; ومع قراءة جاك الان ميلر للفترة الحالية ك "حداثة سائلة"[1] وخطواته العملية، بعضها ضمن Zadig، والتي كانت بمثابة تأويل للوضع السياسي- الاجتماعي (خطوات قام بها في جبهات مختلفة بهدف تحرير المحللة الإيرانية ميترا قاديوار، نشاطات قام بتنظيمها كتحذير من إمكانية انتخاب ماري لا فان لرئاسة فرنسا، او بالنسبة لتشريعات بموضوع زواج المثليين في فرنسا).

 

كتب لاكان في مقالته وظيفة وحقل الكلام واللغة: "من لا يمكنه ان يلتقي في أفقه بذاتية فترته، من الأجدر به اذاً ان يتخلى عنها. اذ كيف له ان يحول كينونته لمحور مسارات حيوات عديدة، ذاك الذي لا يعرف شيئاً عن الجدلية التي تجنده نحو تلك المسارات في حركة رمزية. عليه ان يدرك جيداً الالتواء الذي تشده حقبته نحوه لداخل الخلق المستمر لبابل، وان يدرك وظيفته ككاشف رموز في شجار اللغات"[2]

نحن نضع هذه الفقرة كتذكير الى أن الذاتية هي في الأساس تابعة للحقبة الزمنية. او كما اجاد القول ميجل بسولس في مقابلة أُجرِيت معه: "أينما توجد ذاتية الحقبة.. هناك على المحلل ان يكون"[3] نحن نضع هذه الفقرة كبوصلة للعمل، بوصلة تنتج ضرورة وحاجة ملحة للبحث في أسئلة ملحة في وقتنا هذا.

رؤى هو عامود رأي، فرع لمجلة بولموس، سيستخدم كإطار مفتوح لقراءة وكتابة الوضع الآني، الحضارة والمجتمع في كل مرة من جديد. بالعبرية وبالعربية.

 

ننوي ان نلتزم بالوتيرة النابضة للتاريخ المكتوب- هذه دعوة لحمل الثقل والادلاء بوجهة نظركم.

اكتبوا لنا: polemosdigital@gmail.com

الحد الأقصى للنصوص التي سيتم نشرها هو بحدود ال 2000 رمز.

 

طاقم رؤى: كلاوديا ايدان، خلود ثابت صغيّر،كيرن بن هجاي.

  

[1]تبعاً للفيلسوف زيجموند باومن.

[2]لاكان، ج. (1953) "وظيفة وحقل الكلام واللغة في التحليل النفسي".مخطوطات، الجزء الأول. (ترجمة، ن. باروخ). تل أبيب: رسلينج. 2015، ص 301(العبرية).

[3]مقابلة مع ميجل بسولس، رئيس ال AMP سُجِّلت في تشرين الأول 2014 ل lacandigital.com.

מבט נוסף

אילן רוב - إيلان روب

שני רגעים בזמן של פריצה (בגדר) - لحظتان في وقت الاختراق (للجدار)

ביום ההוא, בכנסת ישראל, רגעים לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, נתניהו היה חלש אחרי השתלת קוצב הלב. כל מה שהוא רצה זה להצביע וללכת הביתה. הרמטכ"ל ביקש לדבר אתו, אך לא היו לו המשאבים הנפשיים להקשיב למישהו או למַשהו שיכול להפריע לו. במאזניים שבין קואליציה לאופוזיציה קרה דבר שלא קרה עוד בישראל. כל חברי הכנסת של האופוזיציה נעדרו מההצבעה, כל חברי הכנסת של הקואליציה הצביעו בעד. התוצאה 64-0. הצבעה דיקטטורית. ההמון כאיש אחד ציית לנתניהו, שציית לקבוצה קטנה של אנשים קיצוניים, משיחיים וגזענים.

לדעתי לא המשפט של נתניהו הוא זה שדחף אותו לאותה ההכרעה, שהאיצה את מעגל הרדיפה שבינו לבין המוחים. מאחורי הסיבה להימלט מהמשפט ולשמור על תפקידו, כבודו ומעמדו יש סיבה שהיא יותר מהממשי. מדובר בהזדקנות של נתניהו ובממשי שפרץ את סכר ההדחקה -הדחקה שעמדה כחומת הגנה בין מחשבותיו על סופיות החיים הפוליטיים וסופיות החיים לבין האימה שאחזה בגופו מפני הסוף. התשובה של נתניהו לאימה שאחזה בו הייתה קרב על החיים מתוך עמדת "תמות נפשי עם פלשתים". נתניהו שהרגיש על בשרו את המחאה ההולכת ומתעצמת כנגדו - במקום לפעול למיתונה, יצא לקרב נקמני אל מול הסופיות של החיים, אל מול אחר שהבטיח לו חיי נצח ורימה אותו.

אותה הצבעה אומללה הייתה חצייה פרועה של הגדר, שבעטיה שובשו באופן קשה היחסים בין הממשלה לבין שב"כ, מוסד וצה"ל. האב הסמלי מכונן את החוק עבור הבן, אבל כאשר הוא עצמו מפנה עורף לחוק, הבן מוצף בחרדה או נכון יותר לומר - באימה. האימה החלישה את מערכות ההגנה והבטחון שאמונים להבטיח את שלומם וביטחונם של האזרחים. ההתרעה הצועקת מפני הירידה בכשירות המבצעית נתקלה אצל נתניהו באוזניים אטומות. מה שנדחה בסמלי, חוזר בממשי.

ב- 7.10.23 הגיעה שעתם של מחבלי החמאס להעז ולחצות את הגדר - גדר שהתכוננו היטב לקראתה, חלמו לחצות אותה שנים אך לא העזו. אחרי שצפו בהתרחשויות הפוליטיות בישראל ולמדו אותן, אחרי שהתאמנו בקרבת הגדר באין מפריע ובמיוחד אחרי ביטול עילת הסבירות, קיבלו מהמנהיגות שלהם אור ירוק לפעול. ההתקפה החלה: הטלת אימה, השחתת נכסים, פציעה, הרג, השחתת גופות, חטיפת אזרחים מבוהלים. הן במקרה של ההצבעה הקואליציונית והן במקרה של ההמון הרצחני, ניתן לזהות מבנה מאני שאין לו נקודת עצירה. בהתקפה של החמאס הקשר עם האחר ניתק, השפה נפלה ואיתה החוק הכתוב. עשרת הדברות נמחקו. ללא שפה אין סובייקט. המונים אחוזי טירוף, שיכורים מסיפוק דחף חיללו חיים בלי לחשוב על "היום שאחרי" - על המלחמה שתחולל חורבן, צער ויגון משני צידי הגדר. ומה קרה לקולה של קואליציית העריצות מאז 7.10.23? שתיקה. הלם. מה זה השקט הזה? האם המאניה נעצרה?

  

في ذلك اليوم، في الكنيست الإسرائيلي، لحظات قبل التصويت على إلغاء حجة المعقولية، كان نتنياهو ضعيفا بعد زرع جهاز تنظيم دقات القلب. كل ما أراده هو التصويت والعودة إلى المنزل. طلب رئيس الأركان التحدث معه، لكن لم تكن لديه القدرة النفسية للاستماع إلى أي شخص أو لأي شيء قد يزعجه، وفي الموازين بين الائتلاف والمعارضة حدث شيء لم يحدث من قبل في إسرائيل. تغيب جميع أعضاء الكنيست من المعارضة عن التصويت، وصوت جميع أعضاء الكنيست من الائتلاف مؤيدين للقانون. وكانت النتيجة 64-0. تصويت دكتاتوري. وكأنه رجل واحد، انصاع الحشد لنتنياهو،الذي انصاع بدوره لمجموعة صغيرة من المتطرفين المسيحانيين والعنصريين.
وبرأيي، لم تكن محاكمة نتنياهو هي التي دفعته إلى هذا القرار، الذي سرّع دائرة الملاحقة بينه وبين المتظاهرين. ووراء سبب الهروب من المحاكمة والحفاظ على منصبه وكرامته ومكانته، هناك سبب أكثر من الواقعي. يتعلق الأمر بشيخوخة نتنياهو وبالواقعي الذي اقتحم سور الكبت، الكبت الذي كان بمثابة جدار حماية يقف بين أفكاره حول نهائية الحياة السياسية ونهائية الحياة وبين الرعب الذي تملك من جسده خوفًا من النهاية. كان رد نتنياهو على الرعب الذي اجتاحه هو المحاربة من أجل الحياة بدافع "عليًّ وعلى أعدائي". نتنياهو الذي شهد الاحتجاج المتزايد ضده، بدلا من العمل على تهدئته، شن معركة انتقامية ضد نهائية الحياة، ضد الآخر الذي وعده بالحياة الأبدية وخدعه.
لقد كان هذا التصويت البائس بمثابة اجتياح جامح للجدار،الذي أدى إلى تعطيل شديد للعلاقة بين الحكومة والشاباك والموساد والجيش الإسرائيلي. يؤسس الأب الرمزي القانون من أجل ابنه، ولكن عندما يدير هو نفسه ظهره للقانون، يعتري الابن القلق أو بالأحرى الرعب. أضعف الرعب أجهزة الدفاع والأمن التي يضع المواطنون ثقتهم بها لضمان سلامتهم وأمنهم. الإنذار الصارخ حول تدني الكفاءة العملياتية لاقى لدى نتنياهو آذانا صمّاء. ما رُفض رمزياً، يعود في الواقعي.
في 7 تشرين الأول 2023، حان الوقت لكي يتجرأ إرهابيو حماس ويعبروا الجدار، وهو الجدار الذي استعدوا له جيدًا، وحلموا بعبوره لسنوات لكنهم لم يجرؤوا على ذلك. وبعد مشاهدة الأحداث السياسية في إسرائيل ودراستها، وبعد أن تدربوا بالقرب من الجدار دون أن يعترضهم أحد، وخاصة بعد إلغاء حجة المعقولية، تلقّوا من قيادتهم الضوء الأخضر للتحرك. بدأ الهجوم: ترويع، تخريب للممتلكات، جرح، قتل، تنكيل بالجثث، اختطاف مواطنين مذعورين. في كلا الحدثين، سواء تصويت الائتلاف أو الغوغاء القتلة، بالإمكان تحديد بنية مهووسة ليس لها نقطة توقف. في هجوم حماس انقطع الاتصال بالآخر، سقطت اللغة وسقط معها القانون المكتوب. تم مسح الوصايا العشر. بدون لغة لا توجد ذات. حشود يتملكها الجنون، ثملة من إشباع الدافع، دنست حياة دون أن تفكر في "اليوم التالي" - في الحرب التي ستسبب الدمار والحزن والأسى على كلا الجانبين من الجدار. وماذا حدث لصوت ائتلاف الاستبداد منذ 23/10/7 ؟ صمت. صدمة. ما هذا الصمت؟ هل توقف الهوس؟

לקריאה
ורדה בלונדר - فاردا بلوندر

חצי אמירה ועוד חצי אמירה ועדיין חור - תגובה למאמרו של מרקו מאואס - نصف-مقولة ونصف-مقولة آخر وما زلنا ماثلين أمام ثقب - رد على مقال ماركو ماواس

כמו המבנה של הטראומה שחותכת את הזמן ל-"לפני" ו-"אחרי", כך דבריו של מרקו מאואס. ראשיתם בהתייחסות לדברים שאמרה אניטה שפירא וסופם בחור של השביעי לאוקטובר. "אין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום"[1] אומר מאואס, תוך שמראה כיצד התייחסה שפירא לשאלת יכולתו של העם היהודי למדינה משלו כשאלה פתוחה. לדברי מאואס "זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו ומאפשר לנו ללכת לשם ולנשום"[2]. כמה מוזר לקרוא היום, בזמן שאחרי, שחצי אמירה והיעדר עמדה פתחו חור שמאפשר לנשום. בחלק השני, באחרית, אולי של הימים, כותב מאואס ששפת הפוליטיקה אינה תופסת את החור. "כדי לתפוס את החור של הקיום יש צורך בשיח אחר"[3]. אולי זו דרך לומר שאנחנו כרגע רחוקים מלנשום. מה יהיה אותו שיח שיעשה שנוכל לנשום? מה שבטוח, כרגע לפחות, זה שחור שנפתח מחצי אמירה לא יאפשר עוד לא לנשום ולא לומר.

אחת הכתבות ב- ynet מהימים האחרונים מתארת דברים שנשא שי דוידאי, פרופ' ישראלי מאוניברסיטת קולומביה. בדבריו הוא הביע ביקורת על ראשי אוניברסיטאות בארה"ב כולל מעסיקיו, שמסרבים לגנות ארגוני סטודנטים תומכי טרור. אחד המשפטים שאמר היה "אני לא מפחד לדבר, אני מדבר כי אני מפחד"[4]. האם האפשרות של דוידאי לדבר אינה קשורה בזה שיש לו מדינה? כי אחד הדברים שהעניקה לעם היהודי מדינת ישראל וגבולותיה היא את האפשרות לדבר. והנה הגיעו ביידן, רישי סונאק ועמנואל מקרון. באו לדבר כי יש ליהודים מדינה לדבר מתוכה.

ב-2013, בנאום שנשא נתניהו בביקורו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד בישראל, משבח נתניהו את תמיכתן של מדינות שונות בציונות, כולל צרפת, ובין השאר מצטט את רוסו שאמר ש"לעולם לא יאמין שהוא מאזין לטיעון רציני של היהודים כל עוד אין להם מדינה חופשית, בתי ספר ואוניברסיטאות, שבהם יוכלו להתבטא ולהתווכח ללא חשש - רק אז נוכל לדעת מה יש להם לומר"[5]. אז למזלנו יש מדינה ואנחנו יכולים לדבר. ולנשום.

אבל ב-7 לאוקטובר נעלמה המדינה וקירותיה לכמה שעות טובות. זה אולי החור. זה הזמן של הטראומה. של האין מילים. הקירות נשמטו ושלחו אותי ללאקאן לסמינר שנקרא "אני מדבר אל הקירות": "עכשיו אני יודע אל מי באתי לדבר, אל מי תמיד דיברתי בסנט-אן - אל הקירות" הוא אומר, ואחר כך ממשיך: "במה שקראנו לו מקלט-בימים שבהם היינו הגונים קראנו לו מקלט קליני- הקירות לא היו דבר של מה בכך"[6]. יש עניין בקירות. קירות שמקיפים חור הם לא דבר של מה בכך. הם מקלט. הם מאפשרים להקיף את החור ולשאת אותו. כשמאואס אומר ששפת הפוליטיקה אינה תופסת את החור, אז נשאל אלו קירות יוכלו עכשיו לתפוס? כי הנה היה פה מצב שהכל קרס. מצב של שמיטת הכל.

מיכה גודמן, בהרצאה לתלמידים ממכינת עין פרת דיבר על ה-יש שחשבנו שישנו, שהוא מדינת ישראל, שפתאום לא הייתה. "במשך כמה שעות" אומר גודמן, "מדינת ישראל לא תפקדה. כאילו לא הייתה"[7]. בהמשך הוא אומר שכשחשבנו שיציב ובטוח אז המציאות התפרקה, וההבנה שהכל שברירי מביאה עכשיו רצון לייצב ולייסד מחדש. את הפעולות שנעשו ב-7 באוקטובר שפת הפוליטיקה לא יכולה לתפוס, אבל הפרדוקס הזה שעושה ההכרה ברעוע, גם מניח כיוון קטן עם החור. אולי רק כך, בתוך ההכרה באפשרות הכיליון, יכולים היהודים לחיות. אולי מתוכה יכול היהודי לדבר באמת.

 

[1]מאואס, מ. (23/10/2023) "חצי אמירה" של אניטה שפירא- שיח על קיומה שלישראל, מבטים- 14

[2]שם

[3]שם

[4] אייכנר, א (22/10/2023) נאום נוקב, מהלב: המרצה הישראלי נגד האוניברסיטאות המובילות בארה"ב. Y-net  https://www.ynet.co.il/news/article/s1gvkf11gt

[5]  נאום ראש הממשלה נתניהו בישיבה מיוחדת לכבוד ביקורו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד (18/11/2013)

https://www.gov.il/BlobFolder/news/speechfrance181113/he/mediacenter_speeches_documents_france181113_1.doc

[6]לאקאן, ז, (1971) אני מדבר אל הקירות, ע' 80-81, רסלינג, 2019

[7]הרגע הזה בפרספקטיבה של ההיסטוריה- שיחה עם מיכה גודמן (22/10/2023)

https://youtu.be/sN_8s1eX5H8?si=Y8BI2FRFFIxxEvEp

 

ما يكتبه ماركو ماواس،هو أشبه ببنيوية التراوما التي تقسم الزمن بين"قبل" و- "بعد". حيث يتطرق بدايةً لأقوال أنيتا شابيرا وينتهي عند ثقب السابع من أكتوبر. "لا نجد لديها ادنى، لدى أنيتا،في نصف مقولتها، تساؤلًاعن أهمية الموقف من الوجود"[1]، يقول ماواس في تناوله لتطرق شابيرا للسؤال بشأن إمكانية وجود دولة للشعب اليهودي على أنه سؤال مفتوح، "يفتح هذا الثقب من جديد دون أن يغلقه، متيحًا لنا أن نلجأ إليه لالتقاط النَّفَس".[2] انه لأمر غريب أن نقرأ اليوم، عقب ذلك الوقت، أن نِصف مقولة وانعدام موقف يفتحان ثقباً يتيح التنفس. في الجزء الثاني من المقال، يكتب ماواس أن لغة السياسة لا تدرك الثقب: "نحتاج لخطابٍ آخر لإدراك ثقب الوجود"،[3]. قد تكون هذه طريقته للتعبيرعن بعدنا عن التقاط النَّفَس الآن. أي خطاب هو ذاك الذي سيسهل علينا التقاط النفس؟ من المؤكد، الآن على الأقل، أن ثقب ما منبثق عن نصف مقولة لا يتيح لنا ألّا نتنفس او ألّا نقول شيء. ليس بعد.

تتحدث إحدى مقالات Ynet التي نشِرت في نهاية أكتوبر عن خطاب ألقاه شاي دافيداي، بروفيسور إسرائيلي من جامعة كولومبيا، ينتقد فيه رؤساء الجامعات الأمريكية، من بينها كولومبيا، ممن يرفضون التنديد بتصريحات رابطات طلابية تدعم الإرهاب. من بين الأمورالتي قالها دافيداي كانت "لست خائفًا من ان أتكلم، بل اتكلم لأني خائف"[4]. أليست هناك علاقة بين قدرة دافيداي على التكلم وبين حقيقة أن له دولة؟ لأن أحد الأمورالتي منحتها دولة إسرائيل للشعب اليهودي هي القدرةعلى التعبيروالتكلم. وها قد أتوا بايدن، ريشي سوناكوعمانويل ماكرون للتكلم عن الوضع لأن لليهود دولة يمكنهم التكلم منها.

في خطابٍ ألقاه في 2013 على شرف زيارة الرئيس الفرنسي فرانسوا هولاند في إسرائيل، يمدح نتنياهو دعم دول مختلفة، مثل فرنسا، للصهيونية، واقتبس روسو الذي قال "لن يتمكن اليهود من التحدث والتعبير بشكل جدي حتى تكون لهم دولتهم المستقلة بجامعات ومدارس حيث يكون بإمكانهم التعبيرعن آرائهم بأمان"[5]. من حظنا إذًا أن لنا دولتنا التي يمكننا أن نتكلم بها، وأن نتنفس.

لكن هذه الدولة اختفت في 7 أكتوبر لعدة ساعات. قد يكون هذا هوالثقب ربما، زمن التراوما، انعدام الكلمات.انهارت الجدران وأرسلت بي إلى سمينارلاكان، "أتكلم إلى الجدران": "أعرف مع من أتيت للتحدث الآن; مع من اعتدت الحديث معها دائمًا، جدران سانت آن"، يقول، "ما كنا ندعوها يومًا بالملجأ العيادي، في أيام كنا فيها مستقيمين ولم تكن الجدران أمرًا مفروغًا منه"[6]. ثمة شيء خاص في الجدران; ليست الجدران التي تحيط بثقبٍ أمرًا مفروغًا منه، فهي ملجأ يتيح إحاطة الثقب وتحمله. عندما يقول ماواس أن الخطاب السياسي لا يدرك الثقب،علينا أن نسأل: أي جدران تلك التي يمكنها التقاطه الآن؟ حيث حل وضع انهيارتام هنا الآن.

في محاضرة لطلاب من دورة عين برات التحضيرية يتحدث ميخا جودمان عن "شيء اعتقدنا أنه موجود كف عن الوجود فجأة"، وهو دولة إسرائيل."لم تتصرف دولة إسرائيل كما يجب خلال عدة ساعات، كما لوأنها لم  تكن"[7] يقول لاحقًا أن كل شيء انهار في اللحظة التي ظننا فيها أننا نعيش باستقرار وأن إدراك مدى هشاشة الأمور تستحضر رغبة بإعادة التثبيت والبناء من جديد. ليس للغة السياسة القدرة على إدراك ما حدث في 7 أكتوبر، لكن هذه المفارقة التي خلقها الاعتراف بالمتزعزع، تعطنا أيضا توجيه معين مع الثقب. قد تكون هذه هي الطريقة الوحيدة التي يمكن لليهود العيش بحسبها، ضمن الاعتراف بإمكانية الهلاك. ربما فقط من خلالها يستطيع اليهودي التكلم حقاً.

  

[1] ماواس م. (23\10\2023) "شبه-موقف أنيتا شابيرا من وجود إسرائيل"، رؤى، 14

[2] المصدر نفسه

[3] المصدر نفسه

[4] آيخنر، أ (22\10\2023) محاضرإسرائيلي في خطاب يهاجم الجامعات الأمريكية. Y-net

[5] خطاب رئيس الحكومة نتنياهو في جلسة خاصة على شرف زيارة الرئيس الفرنسي فرانسوا هولاند(18\11/2013)

[6] لاكان، ج (1971) أتكلم إلى الجدران

[7] لحظة ما في النظر إلى التاريخ، محادثة مع ميخا جودمان (22\10\2023)

לקריאה
מרקו מאואס - ماركو ماواس

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא - שיח על קיומה של ישראל...

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא

שיח  על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)

הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"

היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).

בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…

 

שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023

קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target  civilians“  בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.

הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.

בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.

זה לא המצב.

בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.

מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]

פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".

 

[1]  https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000

[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.

[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.

[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.  

לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).

[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “

ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”

[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975

[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך

מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״

  Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html

[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza

[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000

[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3

זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.

[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form